ביאור:רות ד ט
רות ד ט: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן, מִיַּד נָעֳמִי."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות ד ט.
עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם[עריכה]
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם[עריכה]
בועז פקד על עשרה זקני העיר להתיצב בשער העיר. הם באו וישבו (ביאור:רות ד ב).
בועז יצר אירוע מרגש. אנשים הבינו שדבר חשוב עומד לקרות. קהל התאסף לשמוע את החדשות.
כפי שדורש חוק הייבום, "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים" (דברים כה ט), בועז מודיע לזקני העיר, שהם התכנסו להיות עדים. שיש מספיק אנשים, כך שבעתיד אחד או שנים לא יוכלו להגיד שהגאולה לא נעשתה כראוי.
נראה שבועז היה אדם חשוב בעיר, ומשליטי העיר. הוא ציווה על הזקנים להופיע והם נשמעו לו. בועז לא שאל את דעת הזקנים, או ביקש את רשותם. הוא מודיע להם שהם עדים בלבד ושישבו בשקט עד שהוא ירשה להם לדבר. קיימת סכנה שהוא כופה עליהם לעשות את רצונו, ואכן הוא באמת כפה עליהם את הפרוש שלו בעניין נשואים עם מואביה, אבל בשלב הזה הוא מדבר רק על נעמי, ואין אפשרות לעדים להגיד שמעשיו אינם חוקיים לאחר שהגואל וויתר על הגאולה.
בועז למעשה הוכיח את זקני העיר. בזמנו, כשנעמי שבה, נאמר: "וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי" (ביאור:רות א יט), מכאן, שאפילו גבר אחד לא בא ושאל את השאלה הזאת או כל שאלה אחרת. הגברים ניסו לשחק כאילו שנעמי היא זרה לא רצויה, ועדיף שהיא תעלם לנצח. אף אחד לא בא לשאול מי היא הנערה איתה. אף אחד לא בא להציע לה גאולה או נשואין. נעמי ורות נשארו בודדות ועניות. במידה זעירה העיר התנהגה כמו העיר סדום. בועז קיים את המצוה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ביאור:ויקרא יט יז), וחשף את האמת: שהנערה אינה משרתת, שרות היא יבמה, נושאת שם אחיהם, בעלת הזכות לנחלת אלימלך. בועז היכה את זקני העיר בתדהמה, והם לא העיזו לפצות פה נגדו.
עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ[עריכה]
בועז מודיע שהוא קנה את כל אשר לאלימלך. הוא נכנס לנעליו של אלימלך, וממשיך לפעול כאילו שהוא עצמו אלימלך שעדיין חי. הוא נהפך לנאמן.
בועז לא מסביר מה היה לאלימלך. מה שהיה זה מה שהוא לוקח בעלות, אם זה קטן או גדול, לפי חוק זה או חוק אחר - הכל.
"קָנִיתִי" - רכשתי, קיבלתי, השתלטתי, רכשתי זכות. למעשה אין כאן לא קניה ולא מכירה. כסף, עבודה או דבר בעל ערך לא הוחלף בין הצדדים. מה שקרה זה שנעמי נתנה את הסכמתה שבועז יהיה נאמן לה, ובועז הסכים להיות נאמן לנעמי - זה נראה יותר כחתונה שבה הצדדים מבטיחים אחד לשני לאהוב ולדאוג אחד לשני. אולם שימוש במילה אחרת מקניה-ומכירה, היה מסבך את העניינים ואת ההבנת הסיפור, והופך את המילה למרכז, כאשר למעשה זה לא חשוב.
וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן[עריכה]
ייתכן שזאת הפעם הראשונה שאנשי העיר שומעים שכליון ומחלון גם הם מתו. אחרי שאביהם מת, הם ירשו אותו. ובמותם רכוש אביהם ורכושם נשאר לנעמי. בועז לא מגלה שרות המואביה היא אשת מחלון. כאשר בועז הציג את רות הוא רק אמר "רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת" (ביאור:רות ד ה), אבל לא הסביר מי הוא המת, ונוצר הרושם שהיא היתה אשת אלימלך.
לא ברור למה בועז שם את כליון לפני מחלון הבכור, הן נכתב: "וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן" (ביאור:רות א ב) ומחלון מופיע ראשון, הבכור. ייתכן שזה קשור לעובדה שכליון התחתן ראשון עם ערפה, ומחלון התחתן שני עם רות (ביאור:רות א ד). סדר המות הוא חשוב. אם כליון מת ראשון, אז כל רכושו עבר למחלון, ואז רות היא יבמתו של כל רכושו של אלימלך, כליון ומחלון. אולם אם מחלון מת ראשון, אז נשאר לרות רק הזכות ליבום עבור מחלון, אבל לערפה יש זכות גדולה יותר לכל נחלת אלימלך.
בועז שם את כליון ראשון מהבנים, כרמז שהוא מת ראשון, רכושו עבר למחלון שהיה נשוי לרות, ואת ערפה הוא מוחק לגמרי, כי היא כאילו וויתרה על הנחלה כשהפנתה את ערפה לנעמי והלכה בלי להגיד לאיפה היא הולכת (ביאור:רות א יד). כך בועז פישט את הבעיה ומנע מאחד מבני דודו, לרוץ ולחפש את ערפה ולשאת אותה, במיוחד לאחר שבועז שינה את החוק בקשר למואביות.
בועז טען שש שעורים על גבה של רות, כדי שהיא תלך מהר לביתה, ושם נעמי תגיד לה לחכות בבית עד שהן תשמענה מה קרה. בועז לא רצה שיחקרו את רות: (1) מי מהאחים מאת ראשון? (2) למי היא היתה נשואה? (3) האם האח השני היה נשוי? בועז לא רצה שהיא תצטרך לירוק בפני הסרבן, ולחלוץ את נעלו. עדיף היה שהיא לא תהיה במקום והוא יוכל לדבר כרצונו והיא לא תצטרך לשקר.
כאשר בועז שם את כליון ראשון ומחלון שני, למעשה הוא שינה את שמו של מחלון.
- בהתחלה השמות הביאו: קודם מחלה ואחר כך כליה, וכך באמת קרה.
- כאשר בועז שינה את סדר השמות עכשו זה נשמע: קודם כליה ואחר כך מחילה, וכך באמת קרה.
הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי[עריכה]
בועז מעוות את האמת ומשתמש במילים כדי לבלבל ולהסתיר מה קרה באמת.
זה נכון שהיום הזקנים והקהל הם עדים, אבל זה לא נכון שהיום הוא קנה את הסכמת נעמי ורות.
בועז מדבר בזמן עבר "קָנִיתִי" - במשמעות הגעתי להסכם להיות נאמן - וזה קרה לפני זמן רב. לפני שנעמי עזבה את מואב, או מיד לאחר שנעמי שבה לבית לחם היא התקשרה עם בועז והם סיכמו שהוא יהיה הגואל. בועז הסכים לראות את רות בשדה, והחליט לבחון אותה. לאחר עבודה קשה ומפרכת היא עברה את בחינתו בהצלחה ולא יצאה עם גברים אחרים, ונעמי סידרה שרות תשכב למרגלותיו. כשרות באה ואמרה: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ" (ביאור:רות ג ט) היא ביקשה שהוא יהיה הגואל שלה והיא מסכימה להיות אשתו. כאשר בועז ענה: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה לָּךְ" (ביאור:רות ג יא), הוא הסכים להיות הגואל, לשאת אותה, להשמע לה ולהיות טוב אליה.
מהשימוש בזמן עבר, בועז מודיע, חושף בהסתר, שהוא למעשה כבר היה נאמן לנחלת אלימלך זמן רב.
מִיַּד נָעֳמִי[עריכה]
בכל סיפור רות לא נאמר פעם אחת שבועז דיבר עם נעמי, דודתו, שייתכן וגרה בדירת-צד בביתו בעיר.
והנה, בלי לבקש רשות ממנה, בלי להתיעץ אולי יש לה תוכנית אחרת או תנאים נוספים, בועז טוען שהוא רכש זכויות מנעמי. כמובן הוא גם הסתיר את קיומה של ערפה, כך שהוא לא גילה את כל האמת לגואל, לזקנים וכל הקהל. אבל בכל זאת רק אדם, עם בטחון עצמי אדיר, יעיז לטעון שנעמי הסכימה ללא ברור איתה.
המילים האלה מעידות שבועז דיבר וסיכם הכל עם נעמי, מהתחלה עד הסוף. בזמן שרות עבדה קשה בשדה בליקוט, שניהם ישבו ותיכננו (קשרו?), צעד אחר צעד, איך לבחון את רות, איך להכשיל את הגואל מגאולתו, ואיך להביא הוכחות שמותר להגביל ולצמצם את ההוראה של משה בעניין המואבים.