ביאור:ספרי זוטא במדבר/ו
פרק ו[עריכה]
פסוק א[עריכה]
הדרשה מרחיבה את איסור התער לכל הכלים: לנזיר אסור לפגוע בשערו גם במספרים או במריטה. אבל הורדת שיער באמצעים כימיים היא אמנם עבירה על מצוות גידול השיער אבל אינה אסורה בלאו; וראו נזיר ו ג, שת"ק אינו מזכיר את איסור החפיפה באדמה, ור' ישמעאל מציג אותו כדומה לשאר איסורי התגלחת. |
לפה שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" - יגדל בקדושה
אל יעביר בתער ובמספרים, אל יתלוש ואל ימרוט ואל יחוף באדמה ואל יתן סמנין - בעשה
ומנין בלא תעשה? אמרת "תער לא יעבור על ראשו"
אין במשמע בלא תעשה אלא התער! כשאמר "וידבר ה' אל משה לאמר" - ריבה הכל.
אבל אומר אני: מה התער, שהוא בהעברת שער וכלי
אף אני ארבה את המספרים, שהוא בהעברת שער וכלי
מה בין תער למספרים? שהתער מכלה והמספרים משיירות
"דבר אל בני ישראל" - ריבה התולש והמורט. "ואמרת אליהם" - ריבה המספסף באור
הא מה שיירתי במצות עשה? החופף באדמה והנותן סמנין:
פסוק ב[עריכה]
השוו לעיל פרק ה פס' יב: דין נזיר דומה לדין הסוטה – שניהם חלים רק על יהודים. |
"דבר אל בני ישראל", בני ישראל נודרין נזירות, אין הגוים נודרין נזירות!
וכן הוא אומר "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריב לה' לעולה" (ויקרא כב, יח)
לעולה הן נודרין, אין נודרין לנזירות.
השוו נזיר ט א. שם נראה שעבדים יכולים לנזור, והם משלימים את הנזירות כשהם משתחררים. אן קובעים שאינם יכולים לנזור כלל. אשה יכולה, בניגוד לעבד, לנדור נזירות; אבל אם היפר לה בעלה היא פטורה. אין מנגנון דומה לדין העבד וכאן טוענת הדרשה שהנזירות לא חלה עליו כלל. |
בני ישראל נודרין נזירות, אין העבדים נודרין נזירות, מפני שרבו כופהו
ואומר לו לשתות יין - והוא שותה; לגלח - והוא מגלח; ליטמא למתים - והוא מיטמא!
או "בני ישראל" פרט לגרים? אמרת "איש" - לרבות את הגרים!
"איש או אשה", ר' יוסי הגלילי אומר: יכול כשידירנה בעלה?
מפני שהיה לי בדין" מה אם במקום שאינו מיפר, נדרי עצמו - הרי הוא אוסר עליו נדרים
מקום שהוא מיפר, נדרי אשתו - אינו דין שיאסור עליה נדרים?
אמרת "ואשה כי תדור נדר" (במדבר ל, ד), לא כשידירנה בעלה!
הנזירות היא אישית; ולכן בניגוד לכהונה, שבה לקטן אסור להיטמא, ולאשה מותר – האשה הנזירה אסורה להיטמא, ואילו קטן שנדר נזירות נדרו בטל, ולכן מותר לו להיטמא – ראו ספרי כב וכן נידה ה ו |
ר' עקיבא אומר: יכול אף הנזירה לא תהא מיטמאה למתים?
והלא אומר וכי דין הוא: ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים, בכהנים - לא עשה בהן נשים כאנשים
מקום שלא עשה קטנים כגדולים, בנדרים - אינו דין שלא נעשה בהן נשים כאנשים?
אמרת "או אשה... על נפש מת לא יבא"
הרעיון וההרהור שמא להיות נזיר אינם מחייבים את המהרהר לממש את מחשבתו; אבל אם החליט לנדור והוציא מפיו אמירה – גם אם היא מעוותת לחלוטין – הנזירות חלה. כלומר כל זמן שהביטוי אינו חד משמעי שמורה לנודר אפשרות לטעון שלא החליט סופית לנדור, אבל הביטוי הברור "הריני נזיר" או ההחלטה הסופית שלו לנזור, אפילו אם לא היה ביטוי ברור - מחייבים אותו; וראו ספרא חובה ט ב. זו פרשנות לנזיר א א. |
"איש כי יפליא" – כשיפרש. "לנדור" - פרט למהרהר בלב! ומנין אתה מרבה הגומר בלב? תלמוד לומר "נדר"
נזירות היא סוג של נדר, ולכן חלים עליה דיני הנדר: חיוב לביטוי כלשהו בפה, וכן איסור "לא תאחר"; וראו גם ספרי כב. |
"נדר", נאמר כאן נדר ונאמר להלן "נדר" (דברים כג, כב). מה נדר האמור כאן, "כי יפליא" - אף נדר האמור להלן, כי יפליא
ומה נדר האמור להלן, "אל תאחר לשלמו", אף נדר האמור כאן, אל תאחר לשלמו
לעניין נזירות בתוך נזירות ראו תוספתא נזיר א ח. וראו דוגמאות בנזיר ב ט-י. גם בעניין זה הנזירות היא סוג של נדר, כאמור בתוספתא שם, שנאמר "נזיר להזיר"; זאת למרות שבענייני נגעים אין נגע נוסף באותו מצורע גורם להסגרה של המצורע או להחלטתו, ראו נגעים ג א. |
"נזיר להזיר" - נודר הוא נזירות בתוך נזירות.
והיה בדין שלא יזיר, הואיל והנגעים גורמים להבאת קרבן - והנזירות גורמת להבאת קרבן
מה מצינו בנגעים, שאם נולד לו נגע בתוך נגעו - אינו גורם לו להביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון
וכן הנזירות, שאם נולדה לו נזירות בתוך נזירותו - אינה גורמת לו שיביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון!
הזרת הבן ע"י אביו אפשרית דווקא אם הבן הקטן ושאר האחים הסכימו, וראו נזיר ד ו. |
בצד השני דבר אחר: אתה אומר "נזיר להזיר", מזיר הוא בנו הקטן כשירצו הקרובים
"לה'", מגיד שהנזירות לשם כשהיא דרך קדושה:
פסוק ג[עריכה]
מותר לנזיר לגלח במקום מצווה (תגלחת אם היה מצורע ונרפא הנגע), ולהיטמא למת מצווה; אבל אסור לו לשתות יין מצווה (כגון יין של מעשר שני), למרות שמותר לו לאכול ולשתות מעשר שני להוציא גפן ומוצריה. גם לכהן אסור לשתות יין בעת עבודתו אבל כהן שעבד במקדש שתוי חייב מיתה ואילו הנזיר לא; וראו נזיר ו ה. |
"מיין ושכר יזיר", נאסר הנזיר בשלש מצוות: מלשתות יין, ומלגלח ומליטמא למתים
והותר בשתים מהן במקום מצוה: לגלח תגלחת מצוה, ולהיטמא למת מצוה
יכול יהא מותר ביין מצוה? והלא דין הוא: ומה אם האונן, שהוא מותר ביין הרשות - הרי הוא אסור ביין מצוה
נזיר, שהוא אסור ביין הרשות - אינו דין שיהא אסור ביין מצוה?
לא! אם אמרת באונן, שהוא אסור באוכל מצוה - תאמר בנזיר, שהוא מותר באוכל מצוה?
הרי כהן יוכיח, שהוא מותר באוכל מצוה, ואסור ביין מצוה
וכן אל תתמה על הנזיר, שאע"פ שהוא מותר באוכל מצוה - הרי הוא אסור ביין מצוה!
לא! אם אמרת בכהן, שהוא במיתה - תאמר בנזיר, שאינו במיתה?
הואיל ואינו במיתה, יהא מותר ביין מצוה! - אמרת "מיין" לרבות יין מצוה!
ר' אלעזר מוכיח מכינוי היין בנסכים "שיכר" שגם כאן שיכר הוא 100% יין, ואינו מזוג במים. |
"מיין ושכר", ר' אלעזר הקפר אומר: "מיין" - זה יין מזוג, "שכר" - זה חי
או אינו אלא "יין" - זה חי, "ושכר" - זה מזוג?
תלמוד לומר "ונסכו רביעית ההין... נסך שיכר" (במדבר כח, ז). חי אתה מנסך, ואי אתה מנסך מזוג!
הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון: "יין" - זה מזוג, "שכר" - זה חי.
יכול שאין לי אלא יין? מנין אפילו חומץ? תלמוד לומר "חומץ"! אי "חומץ", יכול אף חומץ של תמד?
תלמוד לומר "חומץ יין"! התיר במעורב שאינו בנותן טעם
אין לי אלא חומץ יין, מנין אף המטיל מים לתוך ענבים והבאישו? תלמוד לומר "משרת ענבים".
ומנין אף משרת בוסר? תלמוד לומר "וכל משרת"
מותר לנזיר להשתמש ביין כחומר ריפוי ולהשתתף בדריכת היין, וכן לאכול ענפים ועלים צעירים של גפן ואת פרחי הענבים – הסמדר; ונאסרו עליו רק אכילת הענבים – כולל בוסר וצימוקים - ושתיית היין. |
יכול לא יתן על מוחו ועל מגפתו, ולא ירד בתוך הגת?
תלמוד לומר "לא ישתה": משום שתיה הוא עובר, אינו עובר משום כל אלה.
יכול שאינו עובר אלא בשתיה? ומנין אף באכילה? תלמוד לומר "וענבים לא יאכל".
לפי שאמרת גפן יין בעונש, אין טרוקטי גפן מאכל בעונש; ומנין אתה אומר טרוקטי באזהרה?
תלמוד לומר "וענבים לא יאכל". אין לי אלא ענבים; מניין אפילו בוסר? תלמוד לומר "לחים".
ומניין אף יבשים? תלמוד לומר "ויבשים". יכול אף החוטין והעלים והלולבין ומי גפנים והסמדר?
תלמוד לומר "מחרצנים ועד זג"; יצאו אלו, שאינן פרי ולא פסולת פרי, אלא כעץ הן חשובין!
פסוק ד[עריכה]
השוו נזיר ו ב, לפי פשט המשנה, שמדובר במחלוקת. ר' אלעזר בן עזריה מחמיר ביחס לר' עקיבא, וטוען שגם על אכילת החרצנים והזג הנזיר מגלח, למרות שהם פחות מכזית; המסורת העתיקה "בראשונה" במשנה א שם, מקילה עוד יותר ביין, כי שיעורו לפיה הוא רביעית. |
"מחרצנים ועד זג", אלו הן החרצנים ואלו הן הזגים?
החרצנים אלו החיצונים, והזוגים אלו הן הפנימיים - דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: שלא תטעה כזוג של בהמה: החיצון זוג והפנימי ענבול
נמצא החרצנים הן הפנימיין שזורעין אותן; והזוגין הן הקליפה החיצונה
"מחרצנים", אמרת מיעוט חרצנים שנים; "ועד זוג" זה זג אחד
ר' עקיבה היה מרבה בכולן כזית, שנאמר "מכל אשר יצא מגפן היין"; החזירן לכלל שהיו בו!
פסוק ה[עריכה]
אין נזירות של פחות מ30 יום; ראו תוספתא ערכין א ה. ראו גם נזיר ב ד, שאין נזירות בלי שלושת האיסורים הנ"ל. |
"כל ימי נדר נזרו", ימי נזרו לא יגלח, ימי נזרו לא ישתה יין, ימי נזרו לא יטמא למתים.
מי שאמר 'הרני נזיר לשתות יין בשבת זו' 'לגלח בשבת זו' 'ליטמא במתים בשבת זו' - אין זה אלא כנודר בנזיר.
ראו דברי בית הלל בתוספתא נזיר ב ו: נזיר שלא אמר במפורש "הריני נזיר 30 יום", אלא נזר סתם, לכתחילה עליו לגלח ביום 31, אבל אם עבר וגילח ביום שלושים – יצא. |
ממעט אני בנודר סתם, שאם גלח יום שלשים - שיעלה לו
יכול אף במפרש "נזיר 30 יום" כן? תלמוד לומר "ימי נזרו... לא יגלח".
מי שאמר 'הרני נזיר על מנת שאגלח בין נזירות לנזירות', הואיל והרשות בידו לגלח
יכול תהא רשות בידו לשתות יין? תלמוד לומר "ימי נזרו... לא ישתה יין עד מלאת הימים" וגו'
אם נדר כמה נזירויות רצופות, והתנה מראש שבין נזירות לנזירות יגלח- מותר לו לגלח בין הנזירויות, אבל לא לשתות יין ולהיטמא למת, כי מייד אחרי שגילח חלה עליו הנזירות הבאה. |
מי שאמר 'הרני מוסיף על נזירותי עוד שלשים יום' אמרת "עד מלאת הימים אשר יזיר לה'".
מי שניזור בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה, יכול יגלח וישלח פרע שני?
תלמוד לומר "קדוש יהיה גדל פרע" גדל פרע הוא.
מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה אם יבא בני מן המלחמה בשלום הרני נזירה שבע שנים
ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים, ולסוף שבע שנים עלת לארץ ישראל
והורה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, ולסוף שבע שנים נטמאת
ונמצאת נזירה אחת ועשרים שנה!
"קדוש יהיה", מיכן אמרו סתם נזירות שלשים יום, מנין יהיה
"גדל פרע" מצות עשה. "גדל פרע", אין לי אלא מי שיש לו פרע, מי שאין לו פרע מנין?
תלמוד לומר "קדוש יהיה" כמה שהוא! ואין לי אלא מי שיש לו פרע, מי שאין לו מנין?
תלמוד לומר "שער ראשו", מה שהוא:
פסוק ו[עריכה]
הנזיר צריך להימנע לא רק מטומאת מת, אלא גם מרביעית דם מן המת; והשוו ספרא אמור פרשה א ב, אזהרה לכהנים. דורש "נפש" ככינוי לגם, שנאמר "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב כג.) |
"כל ימי הזירו לה' על נפש מת", יאמר "מת", מה תלמוד לומר "נפש"? להביא את הדם.
פסוק ז[עריכה]
ראו דברי ר' עקיבא בספרי כו: ארבעת איזכורי הקרובים באים ללמד על ארבעה שאינם נטמאים לקרוביהם, אבל מיטמאים כדי לקבור מת מצווה (גופה שאין מי שיקברנה): נזיר, מי שהולך לשחוט את פסחו ואמור לשמור על טהרה, מי שאינו קרוב משפחה של מת המצווה ואפילו מי שאינו קרוב משפחה שהולך לשחוט את פסחו. הפירוט של הארבעה איינו זהה לזה שבספרי, אבל מספרם ארבעה כמו שם. |
"לאביו... לא יטמא", יכול לא יטמא על מת מצוה?
והלא אומר וכי דין הוא: הואיל והכהנים בלא תעשה מליטמא למתים
אם מיטמא הכהן על מת מצוה, אף הנזיר יטמא על מת מצוה!
קל וחומר: ומה במקום שעשה קטנים כגדולים, בכהנים - הרי הן מיטמאין על מת מצוה
מקום שלא עשה קטנים כגדולים, בנזיר - אינו דין שלא יטמא, מיטמא הוא על מת מצוה!
יכול לא יטמא על מת מצוה ברגל? תלמוד לומר "לאמו... לא יטמא", אבל מטמא הוא על מת מצוה ברגל.
יכול יטמא הוא על מת מצוה בקרובים ולא ברחוקים? תלמוד לומר "לאחיו לא יטמא", מיטמא הוא על מת מצוה ברחוקים.
יכול יטמא על מת מצוה בקרובים ברגל, אבל לא יטמא על מת מצוה ברחוקים ברגל?
תלמוד לומר "ולאחותו... לא יטמא", מיטמא הוא על מת מצוה ברחוקים ברגל!
אם נגע הנזיר בשפוד מתכת שנגע במת אינו מגלח ואינו סותר את נזירותו, וראו נזיר ז ג. אבל אם נגע בשדרה וכו' – עליו לגלח ולהתחיל את הנזירות מתחילתה; וראו שם משנה ב. |
"לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם" - פרט לנוגע בשפוד!
"במותם" ריבה דבר אחר שיטמא כמת שלם, ואת מה אני מרבה?
השדרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי
"כי נזר אלהיו על ראשו", מגיד שהנזירות בראש:
פסוק ח[עריכה]
הנזירות היא דרך להתקדשות אם היא נעשית מהמניעים הנכונים; וראו נזיר ז א, שמשווים את קדושת הנזיר לקדושת כהן גדול. |
"כל ימי נזרו קדוש הוא לה'", מפני שנזר דרך פרישות וטהרה נקרא קדוש
ולא עוד, אלא ששקלו הכתוב כנביא; שנאמר "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב, יא)!
פסוק ט[עריכה]
שתי דוגמאות לטומאה העלולה להתרחש בלי שהנזיר ציפה לה, ונטמא בה לאנסו. |
"וכי ימות מת עליו", לרבות שנפל עליו הבית ועל המת.
"בפתע פתאום", לרבות שמת עליו בפונדקי.
"וטמא ראש", יכול שאין לי שהנזיר מגלח אלא כשהוא נוגע
במת שלם ובשדרה ובגולגולת ובחצי לוג דם ובחצי קב עצמות ואבר מן החי
ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי?
כשאמר 'טמא' - ריבה אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי.
'טמא' "וטמא" - ריבה כזית מן המת וכזית מן הנצל ומלא תרוד רקב ורוב בנינו ורוב מנינו.
"נזרו" - ריבה עצם כשעורה, שיטמא במגע ובמשא.
הנזיר מגלח רק את שערות ראשו, ולא את זקנו או שיער אחר. |
"וגלח", יכול יגלח את כל שערו? אמרת: לא אמרתי אלא ראשו!
ממעט אני בכל שערו ולא אמעט בזקנו, שהוא בכלל ראשו? אמרת "וגלח ראשו" פרט לזקנו.
"וגלח", יכול עד שלא טהר? אמרת לא אמרתי אלא "ביום טהרתו".
יכול בין ביום בין בלילה? אמרת "ביום השביעי": ביום ולא בלילה!
פסוק י[עריכה]
בניגוד לקרבנות ציבור, כגון תמידים ומוספים, שאי אפשר להקריב אותם ביום אחר – את קרבנות היחיד, כגון קרבן הנזיר – ניתן להקריב גם אחרי יום הגילוח; וראו גם נזיר ו ו. |
"וביום השביעי יביא שתי תורים", היה רבי שמעון בן נחוניא אומר משום רבי שמעון
הואיל ונאמרה הבאת קרבן ביחיד, ונאמרה הבאת קרבן בצבור
מה למד בצבור? אם עבר יומו - עבר קרבנו; יכול מה הבאת קרבן צבור, אם עבר יומו - עבר קרבנו
כך הבאת קרבן ביחיד, אם עבר יומו - עבר קרבנו?
אמרת 'ביום השמיני' "וביום השמיני", ריבה תשיעי ועשירי!
הבאת קרבנות העוף מנוסחת בצורה מסורבלת. הדרשה מראה שאף מילה אינה מיותרת. לעניין "פרידה אחת..." ראו קינים ב ה. |
"יביא... תורים", יכול הרבה? אמרת לא אמרתי אלא "שתי תורים".
יכול יביא תורים ובני יונה? אמרת "שתי תורים או שני בני יונה".
יכול יביא פרידה אחת מזו ופרידה אחת מזו תור אחד ובן יונה אחד? אמרת "שתי תורים או שני בני יונה"
לא מצא תורים, ומניין שיביא בני יונה? אמרת "שתי תורים - או שני בני יונה"!
פסוק יא[עריכה]
החטאת מכפרת על הטומאה של הנזיר – ראו להלן. ו החיבור של המילה "ועשה" מלמדת שגם העולה משלימה את הכפרה. |
"ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה", חטאת - כפרה, אין בעולה כפרה!
יכול שאין בעולה שיורי כפרה? תלמוד לומר 'עשה' "ועשה"!
התנאים חולקים על מהות החטא שחטא הנזיר, שעליו להביא כפרה אפילו לאונסו (ראו לעיל פס' ט:) ת"ק מזהה את החטא, כדעת ר' ישמעאל בספרי, עם הטומאה, למרות שהטומאה נכפתה על הנזיר; ר' שמעון טוען שעצם נדר הנזירות הוא בגדר חטא. |
"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" - משום טומאת המתים.
ר' שמעון אומר: "מאשר חטא על הנפש" - משום שחטא על נפשו
"וקדש את ראשו" - יחזור ויגדל בקדושה "ביום ההוא" - ביום שטהר:
פסוק יב[עריכה]
נזיר שגילח תגלחת טומאה חוזר ומתחיל את תקופת הנזירות מתחילתה. |
"והזיר לה' את ימי נזרו" - יחזיר וישלים ימי נזירותו שהזיר.
"והביא כבש" - לא איל.
"בן שנתו" – בן שנה לעצמו, לא בן שנה לשנים.
"לאשם" - הרי זה קנס! אמר ר' שמעון: לא מצינו אשם שיבא לבטל - אלא זה בלבד
שכן כתיב אחריו "והימים הראשונים יפלו"!
רשימת טומאות בינוניות, שאינן מחייבות גילוח אבל במהלכן אין מונים ימי נזירות; וראו נזיר ז ג. |
"והימים הראשונים יפלו" – מפיל הוא אינו מונה לאחר בדם רביעית, לאחר ברובע עצמות, על מגע שפוד ועל ימי חלוטו של מצורע.
יכול שהוא סותר בכל אלו? תלמוד לומר "כי טמא נזרו": טומאה סותרת, אין כל אלו סותרים!
אמר רבי עקיבא: דנתי לפני רבי אליעזר, מה אם עצם כשעורה
שאינו מטמא את האדם באהל - הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו;
רביעית דם, שהיא מטמאה את האדם באהל - אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה?
נזף בי ואמר לי: אין דנין בנזיר מקל וחומר!
וכשבאתי אצל רבי יהושע אמרתי לו את הדבר
אמר לי: רואה אני להקל ולהחמיר, ללמוד קל וחומר אבל מה אעשה שגזרו חכמים "חצי לוג"!
"והימים הראשונים יפלו", ר' אליעזר אומר: בזמן שיש לו אחרונים הוא סותר את הראשונים
לא בזמן שאין לו אחרונים!
ר' עקיבא אומר: הימים הראשונים יפלו - מה שגזרו הראשונים, שלשים יום:
פסוק יג[עריכה]
חציו הראשון של הפסוק נדרש כמסכם את תגלחת הטומאה, וחציו השני נתפס כפותח את דיני תגלחת הטהרה שבסוף הנזירות. |
"וזאת תורת הנזיר" - תורה אחת לכל הנזירים, שיביא קרבן טומאה
יכול אף בבמה? תלמוד לומר "זאת". ומניין אתה מרבה הנזיר נזירות עולם? תלמוד לומר "תורת"
יכול שאת מרבה הנזיר נזירות שמשון? תלמוד לומר "זאת".
ראו לעיל בסוף הדרשה לפס' ט; למחלוקת בית הלל ובית שמאי על המגלח בדיעבד ביום שלושים ראו לעיל בדרשה לפס' ה ובתוספתא הנזכרת שם, וכן בנזיר ג א. |
"ביום מלאת" - ביום יביא אותו, לא בלילה!
"ביום מלאת ימי נזרו" - ראוי לגלח תגלחת טהרה, ביום אחד ושלשים
ומניין שאם גלח ביום שלשים יצא? תלמוד לומר "ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו"!
הדרשה תומכת בדעת בית הלל, שהנזיר חייב להביא את קרבנות התגלחת שלו על חשבונו. לדעתם אין להתנדב קרבנות של תגלחת הטהרה עבור נזיר אחר, מחשש שמא עניים ינזרו כדי ליהנות מבשר השלמים שנכלל בקרבן תגלחת הטהרה. בית שמאי התירו להתנדב את קרבנות התגלחת, בטענה שהאיסורים של הנזיר מרתיעים דיים, ולכן אין חשש שאנשים ינזרו כשכל כוונתם לאכול סעודה אחת; וראו נזיר ב ה-ו, כדעת בית שמאי. |
"יביא" - יביאם בעל כרחו! מכאן היו בית שמאי אומרים: נודרין לנזירות
ובית הלל אומרים: אין נודרין, שמא ינזר לחייו. ינזור לכל חייו, בהנחה שמישהו אחר יממן את הקרבנות והוא יאכל את בשר כבש האשם.
אמרו להם בית שמאי: מפני מה אתם אומרים, שלא ילמוד לאכול משל בריות?
אם אינו נזיר, והוא אומר נזיר אני - נמצא מונע עצמו מלשתות יין ומליטמא למתים
בשביל לאכול סעודה אחת!
פסוק יד[עריכה]
דרשת אגדה על הכינוי "אחד" לקב"ה. לעניין גיל הקרבנות השוו לעיל פס' יב. |
"והקריב את קרבנו לה'", מגיד שהבהמה מקודשת לשם. "כבש אחד" - לא שנים.
אמרת "אחד", שיהא הקדש לשם אחד. הקב"ה
"בן שנתו" - בן שנה לעצמו, לא בן שנה לשנים: "לעולה" שיהא הקדשו לשם עולה.
"וכבשה" - יכול שתים? אמרת "אחת", לא אמרתי אלא אחת. אמרת "אחת", אין מגלחין שתי נזירות כאחת!
"בת שנתה" - בת שנה לעצמה, לא בת שנה לשנים "לחטאת" - שיהא הקדשה לשם חטאת!
"ואיל", יכול שנים? אמרת "אחד", לא אמרתי אלא אחד. אמרת "אחד", מגלח הוא על זבח אחד
"בן שנה" – לעצמו, לא בן שנה לשנים! "לשלמים" - שיהא הקדשו לשם שלמים!
פסוק טו[עריכה]
את החלות והרקיקים יש להביא בכלי. החלות בלולות והרקיקים רק משוחים בשמן בצורת X; ראו מנחות ו ג; וראו גם ספרא נדבה פרשה י ד. |
"וסל מצות", יכול מצוה שיביא בסל? אין לי אלא בסל, מנין את מרבה שאר כל הכלים? תלמוד לומר 'סל' "וסל".
"סלת חלות בלולות בשמן", יכול יתן לחלות משיחה ולרקיקים בְּלִילָה?
תלמוד לומר "מצות" למצה שוו, לא שוו לבלילה ולמשיחה!
"ורקיקי מצות משוחים", יכול כדרך המושחין? אמרת "בשמן", כדי קיום שמן
כיצד הוא עושה? טובל אצבעו ונותן אחת על זו ואחת על זו, כמין כי בצורת X
"ומנחתם ונסכיהם", אבל אומר אני: מה האיל, שהוא בא בנדר ונדבה - שהוא טעון נסכים
אף אני ארבה את העולה, שהוא בא בנדר ונדבה
ולמה מיעטתי את החטאת? שאינה באה אלא לכפרה!
פסוק יז[עריכה]
לעניין ההקדשה של האיל ראו גם לעיל בדרשה לפס' יד. |
"ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" - שיקדים הקדשו לזבחו
זביחת תודה מעכבת את לחמה; זביחת שני כבשי עצרת מעכבת את לחמן
אימתי? בזמן שהזבח בירושלם והלחם בירושלם, ולא בזמן שהזבח בירושלם והלחם בבית פגי מחוץ לעזרה!
ר' יהודה אומר: "יעשה זבח שלמים לה'" - יעשה של שלמים תחלה:
פסוק יח[עריכה]
ראו תוספתא נזיר ד ה, ונזיר ו ח דעות נוספות והחלפת ר' מאיר בר' יהודה. |
"וגלח הנזיר פתח אהל מועד" יכול אף במדינה מחוץ למקדש? אמרת 'גלח' "וגלח", אף במדינה!
מה בין מגלח פתח אהל מועד למגלח במדינה?
המגלח פתח אהל מועד משלח שערו תחת הדוד, והמגלח במדינה אינו משלח את השער תחת הדוד.
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד שולחין שער תחת הדוד.
ר' יהודה אומר: מגלח פתח אהל מועד משלח שער תחת הדוד
והמגלח במדינה בטומאה קוברו במקומו.
ר' שמעון שזורי ור' יוחנן הסנדלר מבחינים בין תגלחות הטהרה של נזיר ושל נזירה. הראשון – כדי לא לפגום ביפיה של הנזירה, וראו נזיר ד ה, והשני – כדי להצניע את הנזירה מעיני הציבור. על שתי הדרשות חלקו חכמים. |
"וגלח הנזיר", ר' שמעון השזורי אומר: לא הנזירה!
ר' אלעזר בר' שמעון אומר: 'גלח' "וגלח" - אף הנזירה.
ר' יוחנן הסנדלר אומר: נזיר "אל פתח אהל מועד", אין הנזירה "פתח אהל מועד"!
אמרו לו: למה? אמר להם: שלא להרגיל פרחי כהונה לעבירה. אמרו לו: והלא שוטה תוכיח!
אמר להם: לא דומה שוטה לנזירה, ששוטה לא גודלת ולא כוחלת ולא פוקסת, והנזירה מותרת בכל אלו!
מסביר את הלשון המסורבלת "שער ראש נזרו", ומפרש את איזכור השלמים כדוגמא שאינה דווקא. |
"פתח אהל מועד את ראש נזרו", יכול בזמן שלא נטמא? מנין אף בזמן שנטמא?
תלמוד לומר "שער ראש נזרו".
"תחת זבח השלמים". נטמאו שלמים, מנין שיתן תחת זבח אחר? תלמוד לומר "זבח".
נטמא הזבח מנין? תלמוד לומר "ונתן על האש", מכל צד:
פסוק יט[עריכה]
"ולקח הכהן את הזרוע בשלה" - שתהא שלוקה. "מן האיל" - לרבות את האיל, שישלק כולו!
מהפסוק בויקרא נראה שהבעלים מניף, ומהפסוק בפרשת קורח נראה שהכהן עושה זאת. הכהן אינו מניח את הזרוע בידי ישראל, שהרי עליו להניף בעצמו, שנאמר "כחזה התנופה" במדבר יח יח. לכן הכהן והבעלים מניפים יחדיו את כל התנופות, והראיה מפסוקנו; וראו מנחות ה ו, וכן ספרא צו פרק טז ב-ג. |
"ונתן על כפי הנזיר והניף", יכול בישראל היה מניף? תלמוד לומר "המקריב" (ויקרא ז, כט) המקריב יניף.
אי אפשר לומר "המקריב" יניף, שכבר נאמר "לך ולבניך" (במדבר יח, יט)
ואי אפשר לומר "לך ולבניך", שכבר נאמר "המקריב" יניף. יכול יהו עושין שמניח כהן?
תלמוד לומר "המקריב יניף" יכול יהו עושין כשמניח כהן מושיט לכהן?
תלמוד לומר "המקריב יניף". יכול בישראל היה מניף? תלמוד לומר "לך ולבניך"
או "לך ולבניך" אהרן ובניו היה מניף? תלמוד לומר "המקריב יניף"
אי אפשר לומר "המקריב" יניף, שכבר נאמר "לך ולבניך"
ואי אפשר לומר "לך ולבניך", שכבר נאמר "המקריב" יניף!
הא מה הדבר? מה שלימד בנזיר! ומה לימד בנזיר? אמרת "ונתן על כפי הנזיר והניף הכהן"
אף במקום שנאמר "המקריב" יניף - כהן מניח ידו תחת ידי ישראל ומניף:
פסוק כ[עריכה]
ראו ספרא צו פרק טז ב. נראה שלפנינו דחיית הצעה לפתרון שונה לבעיה דלעיל: יכול יניף הבעלים ויניף הכהן אחריו? ת"ל תנופה, אחת ולא שתים! |
"והניף אותם הכהן תנופה" - תנופה אחת ולא שתים. "לפני ה'" - שתהא תנופה לפנים מן המניף
"חזה התנופה ושוק התרומה" הם ביטויים שנזכרו בקרבן שלמים (ראו ויקרא ז לד), הייחוד באיל הנזיר הוא התוספת של הזרוע הבשלה, שאינה באה במקום החזה והשוק אלא כתוספת עליהם. |
"על חזה התנופה ועל שוק התרומה", אף איל נזיר היה בכלל שלמים; יצא מכלל שלמים - לטענו בזרוע בשילה.
יכול שבא לפטרו בחזה ושוק? אמרת "על חזה התנופה ועל שוק התרומה"
הא ידעת שלא בא לפטרו מן החזה ושוק! ולמה בא? לטענו זרוע בשילה!
ראו נזיר ו ט מרבה מו החיבור שגם מעשה אחד בגוף הנזיר מסיים את הנזירות ומתיר לנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים, וראו שם משנה יא. |
"ואחר ישתה הנזיר יין" - אחר כל המעשים הללו. ומנין אף לאחר מעשה יחידי? תלמוד לומר 'אחר' "ואחר"
משיזרק עליו אחר מן הדמים – הותר, אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף ולא גלח.
פסוק כא[עריכה]
הנזירות חלה רק באהל מועד, במשכן שילה ובבית המקדש; וראו לעיל בדרשה לפס' יג. |
"זאת תורת הנזיר" - תורה אחת לכל הנזירות; שיביא קרבן טהרה ותנהוג בשילה ובבית עולמים.
יכול אף בבמה? תלמוד לומר "זאת".
"אשר ידור קרבנו" - זה האומר "הרי עלי נזירות", שיביא שלש בהמות ויקום ויקיים את הנזירות
"קרבנו לה' על נזרו" - הרי נזרו כקרבן לומר כדרך שמועלין בקרבן כן מועלין בשער.
ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר: אין מועלין בשער
רשאי הנזיר לנדור קרבנות נוספים ולהקריבם, ובלבד שלא יפחת משלוש בהמות. |
"מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו" – "כפי נדרו" שלא יפחות! או "כפי נדרו" שלא יוסיף?
אמרת "מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו" שלא יפחות, ולא "כפי נדרו" שלא יוסיף!
"כן יעשה על תורת נזרו" - זה הנודר בנזירות 'כחול הים', שבכל שעה שרוצה להקל מראשו - יקל.
יכול אף האומר 'הרי עלי נזירות' כן? אמרת: לא אמרתי אלא "כן יעשה על תורת נזרו".
פסוק כג[עריכה]
השוו ספרא נדבה פרק ב א-ד, שם טוענת הדרשה בהתאם לפסוק שלנו, שבכל מקום שנאמר "ויאמר ה' אל אהרון" (למשל במדבר יח א), למעשה הדיבור נאמר רק למשה, והוא שהעביר את הדברים לאהרון; וראו גם ספרא בחוקותי ח י, וכן ספרי לט. |
"דבר אל אהרן", יכול הדבר הזה שנאמר לאהרן, ששמעו מפי הקדוש ברוך הוא?
אמרת "אלה החקים והמשפטים" וגו' (ויקרא כו, מו) הא כל המצות
הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הכללים והפרטים הגופים והדקדוקים - נאמרו למשה מסיני
ומה תלמוד לומר "לאהרן"? אלא כל דבר שהיה הוגין מתאים לאהרן היה נתלה באהרן
וכל דבר שהיה הוגין לישראל היה נתלה בישראל.
הא, לפי שהדבור היה הוגין לאהרן - לפיכך נתלה באהרן אף על פי כן כולם שמעו את הדבור!
"ושמו את שמי על בני ישראל", אין לי אלא ישראל. גרים ועבדים משוחררין מניין?
תלמוד לומר "אמור להם", מכל מקום!
"אמור להם", יכול יהוא מברכין אותן עד שלא יהיה החזן אומר?
תלמוד לומר "אמור להם"; החזן אומר תחלה - והן מברכין אחר כן!
פסוק כד[עריכה]
ת"ק מבחין בין ברכה, של הצלחה ופריון – לבין שמירה מאבדן; ר' יצחק טוען שהשמירה היא לא ממזיקים חיצוניים אלא מהיצר הרע; וראו גם ספרי מ. |
"יברכך ה'" - זו ברכה האמורה בתורה: "ברוך תהיה מכל העמים" (דברים ז, יד)
"ברוך פרי בטנך" וגו' "ברוך אתה בבאיך וברוך אתה בצאתיך" (דברים כח, ו)
"ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" - הרי הן מבורכין! מניין אף שמורין? תלמוד לומר "וישמרך".
ר' יצחק אומר: אתה אם מבורכין הן - שמורין הן; ואם שמורין הן - מבורכין הן!
ומה תלמוד לומר "וישמרך"? אלא וישמרך - מיצר רע, שלא יוציאך מן העולם.
דבר אחר: "וישמרך" - ישמרך מן המזיקין המקיפין אותך, שנאמר "יפול מצדך אלף" וגו' (תהלים צא, ז)
הדרשה מתקדמת ומראה את החידוש והצריכות בשתי הברכות: ברכת הצלחה ושמירה מזיקים, השראת שכינה, דעת ובינה. |
הרי הן מבורכין ושמורין, ומניין אף שכינה תהא ביניהן? תלמוד לומר "יאר ה' פניו אליך", אף שכינה תהא ביניהן.
דבר אחר: "יאר ה' פניו" - יגן עליך, ממאור השכינה על ידי מאור השכינה
הרי הן מבורכין ושמורין ושכינה ביניהן, ומניין אף חנונים בדעת ובבינה?
תלמוד לומר "ויחנך", אף חנונים בדעת ובבינה.
דבר אחר: "ויחנך" - יתן בהם דעת שתהו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה
כענין שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים יג, יח).
מכאן עד סוף פס' כה נראה שמדובר בהעתקה ישירה מספרי מ-מא, וראו שם; כך מוסברת התופעה שהמדרש התקדם לפס' כה וחזר לעסוק בפס' כד. |
דבר אחר: "יברכך" בנכסים "וישמרך" בנכסים. ר' נתן אומר: "יברכך" בנכסים "וישמרך" בגוף.
ר' יצחק אומר: "יברכך" בגוף "וישמרך" מיצר רע וכן הוא אומר "כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד" (משלי ג, כו).
דבר אחר: "וישמרך" - שלא ישליט עליך אחרים וכן הוא אומר "יומם השמש לא יככה... ה' ישמרך מכל רע" וגו' (תהלים קכ"א, ו'-ז').
דבר אחר: "וישמרך" ישמור לך ברית אבותיך, שנאמר "ושמר ה' אלהיך לך את הברית" וגו' (דברים ז, יב).
דבר אחר: "וישמרך" - ישמור לך את הקץ, שנאמר "משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה...
אמר שומר אתא בוקר” (ישעיהו כ"א, י"א-י"ב).
דבר אחר: "וישמרך" - ישמור את נפשך בשעת המיתה שנאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א כה, כט)
שומע אני בין צדיקים בין רשעים? - שנאמר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א כה, כט).
דבר אחר: "וישמרך" - ישמרך בעולם הזה, וכן הוא אומר "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב, ט).
דבר אחר: "וישמרך" - ישמרך לעתיד לבא שנאמר "וקוי ה' יחליפו כח" וגו' (ישעיה מ, לא)
פסוק כה[עריכה]
שלוש דרשות על 'יאר ה' פניו': המאור הוא של פני המתברך; המאור הוא של שכינת הקב"ה; המאור הוא התורה. |
"יאר ה' פניו אליך" - יתן לך מאור פנים
ור' נתן אומר: זה מאור השכינה שנאמר "קומי אורי כי בא אורך" (ישעיה ס, א)
ואומר "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה'" (ישעיה ס, ב)
ואומר "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" (תהלים סז, ב).
דבר אחר - זה מאור התורה, וכן הוא אומר "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג)
גם כאן רוב הדיון המדרשי הוא על סוף הפסוק – המילה 'ויחונך'. הדרשות נעות מ'יתן לך', דרך 'תמצא חן' ושבות לבסוף לפרשנות 'יתן לך' – דרשה אחת מסבירה שהקב"ה יתן לך יכולת ללמוד את התורה, והדרשה האחרונה עוסקת בעצם הנתינה בחינם. |
"ויחנך" - יחנך במשאלות לבך, וכן הוא אומר "וחנותי את אשר אחון" (שמות לג, יט).
דבר אחר: "ויחנך" - יתן לך חן בעיני בריותיו
וכן הוא אומר "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר" (בראשית לט, כא)
ואומר "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" (אסתר ב, טו)
ואומר "ויתן ה' את דניאל לחסד" וגו' (דניאל א, ט), ואומר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד).
דבר אחר: "ויחנך" – בדעת בחכמה ראו לעיל בדרשה לפס' כד: כפילות! ומוסר ובינה והשכל.
דבר אחר: "ויחנך" - בתלמוד תורה, שנאמר "תתן לראשך לוית חן כי לוית חן הם לראשך" (משלי ד, ט).
דבר אחר: "ויחנך" - יחנך במתנות חנם, שנאמר "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם... עד שיחננו (תהלים קכג, ב)
ואומר "חנינו לך קוינו" (ישעיה לג, ב).
דבר אחר: "ויחנך" - אם יש לך - יתן לך, ואם אין לך - ילוה לך.
פסוק כו[עריכה]
ראו ספרי מב: המונח "נתינת פנים" הוא לאו דווקא לטובה; ראו למשל ויקרא כ ו והדרשה עליו בספרא.(ספרא קדושים פרשה ד ה) גם כאן "נתינת הפנים" היא לרעה, ודווקא נשיאת הפנים, כלומר העלאתם והרחקתם ממך - היא לטובה. |
"ישא ה' פניו" - יעביר כעסו ממך, ויהפוך פניו כלפי אצלך.
כאן חוזרת הדרשה לפרשנות הרגילה, לפיה נתינת הפנים היא התבוננות לטובה. הדרשה מדמה את ההבטחה הזאת לברכה הכרוכה בהתבוננות במבורך פנים אל פנים. |
לא דומה אדם שואל שלום חברו בתוך פניו כשואל שלומו מן הצדדין, אלא "ישא ה' פניו אליך", יופך פניו אצלך:
גם כאן יש דמיון רב בין ספרי זוטא לספרי, ראו ספרי מב. הדרשה מסבירה את נשיאת הפנים כהבטחה להיענות מיידית לתפילת המבורך, בזכות אברהם אבינו. התיאולוגיה היא של מידת החסד, שהרי לפי הדרשה האל אמור להיענות לתפילה של כל יהודי מצאצאי אברהם. |
דבר אחר "ישא ה' פניו אליך" - בשעה שאתה עומד ומתפלל, וכן הוא אומר "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך" (בראשית יט, כא)
והלא דברים קל וחומר: אם ללוט נשאתי פנים מפני אברהם אוהבי, לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך?
ר' יוסי מעמיד מול הברכה לנשיאת פנים פסוק הטוען שהקב"ה אינו נושא פנים, ועל כך תפארתו. התשובה מבוססת על דברי ר' אלעזר יומא ח ט, ומבחינה בין חטאים שבין אדם למקום, שעליהם מבטיח לנו הקב"ה נשיאת פנים ומחילה – לבין חטאים שבין אדם לחברו, שעליהם אין הקב"ה מוחל. גם ר' עקיבא עושה את ההבחנה הזאת, לא בהקשר של יום הכיפורים ולא בהקשר של ברכת הכהנים אלא ישירות מ13 מידות. |
ר' יוסי בן דוסתאי אומר: כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך"
וכתוב אחד אומר "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז)
וכי היאך אפשר לקיים שני כתובים הללו?
אלא "ישא ה' פניו" - בדברים שבינך לבינו
"אשר לא ישא פנים" - בדברים שבינך לבין חבירך!
ר' עקיבא אומר: כתוב אחד אומר "ונקה", וכתוב אחד אומר "לא ינקה" (שמות לד, ז)
וכי היאך אפשר לקיים שני כתובים הללו?
אלא "ונקה" - בדברים שבינך לבינו; "לא ינקה" - בדברים שבינך לבין חבירך!
ראו דברי ר' אלעזר בתוספתא יומא ד ט, המבחין לא לפי אופי העבירה אלא לפי התשובה ממנה. כאן מיוחסת ההבחנה לבן עזאי. |
מיכן היה בן עזאי אומר: "ונקה לא ינקה" - מנקה הוא ואינו מנקה:
מנקה לשבים ואינו מנקה למחזיקים לממשיכים בחטאם.
הדרשה מציגה את נשיאת הפנים כגמול לעשיית רצונו; אבל קצת קשה, שהרי אם ישראל עושים רצונו, הרי הם זכאים לגמול טוב, וממילא אין הגמול בגדר 'נשיאת פנים', אלא הוא מגיע להם בזכות! התיאולוגיה המצטיירת כאן היא של מידת הדין, שאינה נושאת פנים, אלא נותנת לכל אדם את הגמול המגיע לו; וראו גם ספרי מב. |
דבר אחר: כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך"
וכתוב אחד אומר "אשר לא ישא פנים"
היאך יתקיימו שני כתובים הללו? כשישראל עושין רצונו "ישא"; וכשאין ישראל עושין רצונו "לא ישא"!
ראו קיצור אותה דרשה בספרי מב, במסגרת דרשות "גדול השלום". כאן מעמת ר' שמעון את השלום מול כבוד ה' ומכריע שהשלום גדול יותר! |
היה ר' שמעון אומר: חביב הוא השלום, שאלו ברא הקדוש ברוך הוא מדה יפה יתר מן השלום - נתנה לצדיקים
שבשעה שהן נפטרין מן העולם שלש כיתות של מלאכי שלום מקדימות אותן
הראשונה אומרת "יבא שלום" השניה אומרת "נוחו על משכבותם" והשלישית אומרת "הולך נכחו" (ישעיה נז, ב)
ואילו לא דיין לצדיקים, שמיתתן בידי כבוד; שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח)
ולא עוד, אלא שהן מקלסים לפניהם ואומרים "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו".
דבר אחר: אתה אומר חביב הוא השלום, שאלו ברא הקדוש ברוך הוא מדה יפה יתר מן השלום - מנעה מן הרשעים
שבשעה שהן נפטרין מן העולם שלש כיתות של מלאכי חבלה מקדימות אותן
הראשונה אומרת "אין שלום", השנייה אומרת "אמר ה' לרשעים" (ישעיה נז, כא)
השלישית אומרת "למעצבה תשכבון" (ישעיה נ, יא)
ואם לא דיין לרשעים, שמיתתן בידי מחבלים; שנאמר "ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממתים" (איוב לג, כב)
"יהדפוהו מאור אל חשך ומתבל ינדוהו" (איוב יח, יח) "יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה" (תהלים לה, ה)
ולא עוד, אלא שהן מתקנטרין לפניהם ואומרין "אין שלום אמר ה'... למעצבה תשכבון".
אלפי הרבבות של המלאכים המתלווים לה' – מתלווים אליו כאשר הוא "עושה שלום". כשהוא יוצא למלחמה הוא פועל לבדו! |
דבר אחר היה ר' שמעון אומר: גדול השלום, שלא כמדת בשר ודם מדתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
מדת בשר ודם, כשהוא הולך למלחמה - הוא הולך באוכלוסין ובליגיונין, וכשהוא הולך לשלום - אינו הולך אלא יחידי
ומדתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כשהוא הולך לשלום - הוא הולך בליגיונות ובאוכלוסין,
שנאמר "אלף אלפין ישמשוניה" (דניאל ז, י) ואומר "עושה שלום במרומיו - היש מספר לגדודיו" (איוב כה, ג)
ואומר "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש" (תהלים סח, יח)
וכשהוא הולך למלחמה - אינו הולך אלא יחידי, שנאמר "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם" וגו' (ישעיה סג, ג)
וכן את מוצא, כשפרע מדור המבול - לא פרע ממנו אלא יחידי
שנאמר "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע" (בראשית ו, יז).
וכן את מוצא, כשפרע מדור הפלגה - לא פרע ממנו אלא יחידי, שנאמר "ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (בראשית יא, ט),
וכן את מוצא, כשפרע מחמשת כרכי סדום - לא פרע מהן אלא יחידי
שנאמר "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים" (בראשית יט, כד).
וכן את מוצא, כשפרע מן המצריים - לא פרע מהן אלא יחידי, שנאמר "וה' הכה כל בכור" (שמות יב, כט).
וכן את מוצא, כשפרע מדור האמורי - לא פרע מהן אלא יחידי
שנאמר "הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות" (יהושע י, יא).
וכן את מוצא, כשפרע מסנחריב - לא פרע ממנו אלא יחידי, שנאמר "ויצא מלאך ה' אל מחנה אשור" (ישעיה לז, לו).
השלום נקשר בצדיקים, אברהם, יעקב, אהרון ופנחס; והשוו דברי ר' שמעון לעיל "שאילו ברא" וכו'. |
דבר אחר: אתה אומר חביב הוא השלום, שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו
לא נתן לו המקום שכרו, אלא שלום; שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (בראשית טו, טו).
וכן אתה מוצא ביעקב אבינו, שלא בקש מן המקום אלא שלום; שנאמר "ושבתי בשלום אל בית אבי" (בראשית כח, כא).
וכן אתה מוצא באהרן, שלא נשתבח לפני המקום אלא בשלום; שנאמר "בריתי היתה אתו החיים והשלום" (מלאכי ב, ה).
וכן אתה מוצא בפינחס, שלא נתן לו המקום שכרו אלא שלום; שנאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב).
הקשרים בין השלום לתורה וללימודה, שהיא הערך העליון בתרבות חז"ל - מופיעים גם בספרי מב. וראו שם גם בעניין שלום מלכות בית דוד. כאן נקשר השלום למלכות המשיח מבית דוד העתיד למלוך בירושלים. |
וכן אתה מוצא, שלא נמשלה התורה אלא בשלום; שנאמר "וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז).
וכן את מוצא שלא נתן הקדוש ברוך הוא שכר תלמוד תורה אלא שלום
שנאמר "שלום רב לאוהבי תורתך" (תהלים קיט, קסה).
וכן את מוצא, שלא נתן המקום שכר עושי צדקות אלא שלום; שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה לב, יז).
וכן את מוצא, שלא נמשלה ירושלם אלא בשלום; שנאמר "יהי שלום בחילך" (תהלים קכב, ז).
וכן את מוצא, שאין הקדוש ברוך הוא עתיד לנחם את ירושלם אלא בשלום; שנאמר "וישב עמי בנוה שלום" (ישעיה לב, יח).
וכן את מוצא, שלא כונן הקדוש ברוך הוא את מלכות בית דוד אלא בשלום
שנאמר "למרבה המשרה ולשלום אין קץ" (ישעיה ט, ו).
הדהוד לדברי ר' שמעון לעיל "שאלו ברא הקדוש ברוך הוא מדה יפה יתר מן השלום - מנעה מן הרשעים". |
וכן את מוצא, שלא פרע המקום מן עמונים ומואבים אלא שמנע מהן שלום
שנאמר "לא תדרוש שלומם" (דברים כג, ז)
פסוק כז[עריכה]
הדרשה קושרת את הברכה לאיזכור השם המפורש, הפועל לברך את ישראל בדרך הקרובה למאגיה. ה"פרוצים" הרחיקו לכת והשתמשו בו למאגיה ממש, ולכן הוא הוצנע, ונאמר רק במקדש ורק ע"י הכהן הגדול, ואף אז הוא נשמר בסוד; וראו גם ספרי מג. |
"ושמו את שמי" - שמי המיוחד שלי. מגיד שהן מתברכין בשם המיוחד
יכול אף בגבולין יהו מתברכין בשם המיוחד? תלמוד לומר "ושמו את שמי", ולהלן הוא אומר "לשום שמו שם" (דברים יב, כא)
מה להלן, מקדש - אף כאן, מקדש! - אלא משרבו הפרוצים חזרו להיות מוסרין אותו לצנועים שבכהונה.
אמר ר' טרפון מעשה והייתי עומד עם אחי הכהנים בשורה, והטיתי אזני כלפי כהן גדול
ושמעתיו שאמרו בתוך נעימת אחיו הכהנים!
למרות שאין מברכים בשם המפורש מחוץ למקדש – אין נמנעים שם מברכה בכלל, אלא מברכים בכינוי. |
או במקדש מברכין ואין מברכין בגבולין?
אמרת "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא) - אף בגבולין
אלא שבגבולין אומר שלש ברכות – ובמקדש ברכה אחת לא היו עונים אמן על כל פסוק אלא רק בסופם.
במקדש אומר השם ככתבו - ובמדינה בכינויו
בגבולין נושאין ידיהן כנגד כתפותיהן - ובמקדש על גבי ראשיהן
הקב"ה מברך את ישראל, ולכן אין הברכה תלויה בכהנים אלא בו. |
"ואני אברכם", יכול אם רצו הכהנים לברך את ישראל הרי הן מבורכין, ואם לאו אינן מבורכין?
תלמוד לומר "ואני אברכם": בין רוצים בין אינם רוצים - אני אברכם מן השמים.
בניגוד לדרשה הקודמת, המושא של "אברכם" אינו ישראל דווקא אלא גם הכהנים! |
הכהנים מברכים את ישראל; מי מברך את הכהנים?
תלמוד לומר "ואני אברכם": הכהנים מברכים את ישראל, ואני אברך את אלו ואת אלו: