ביאור:נחמיה ח יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם.

-- נחמיה ח, יב

"מצודות דוד ד"ה כי הבינו – השכילו וידעו בדברי התורה אשר הודיעו להם ושמחו בזה."

"מלבי"ם ד"ה כי הבינו – שמצווה לשמוח ולשמח גם העני והגר והיתום והאלמנה ולכן שלחו מנות ועשו שמחה גדולה שישמחו כל העם והעני והעשיר יחדו."

במבט ראשון, אפשר לחשוב ששני ביאורים אלו סותרים אחד את השני, אך לענ"ד הם משתלבים, הם הבינו מדברי התורה שיש מצווה גדולה לשמוח, וכפי שראה נחמיה, בשושן הבירה כשקבעו אסתר ומרדכי את פורים לדורות, חלק מהדרכים לשמח אנשים זה בדרך גשמי, בשליחת מנות אחד לשני, אבל לשם שמחה רוחנית "ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבע עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה... על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו" (אסתר ט, יז-יט).