ביאור:משלי יט יח
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יט יח.
יסר בנך כי יש תקווה, ואל המיתו אל תשא נפשך[עריכה]
(משלי יט יח): "יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ."
מצודות[עריכה]
יסר בנך, ואל תסיר ידך מלייסרו אף אם תראה שאין בה תועלת, כי יש תקוה, אולי ברבות המוסר יועיל; אבל לא תפנה נפשך להמיתו על רוע מעשיו.
סגולות[עריכה]
חנך את בנך והצב בפניו דרישות גבוהות, גם כשזה קשה לו ומייסר אותו, כי רק כך יש לו תקוה להצליח בחיים; ואל תתנהג כאילו אתה שואף שימות צעיר (כי זה מה שיקרה אם תנהג בוותרנות).
/ כשבנך חוטא, הטף לו מוסר שוב ושוב, כי גם אם נראה שזה לא מועיל, תמיד יש תקוה שהוא יחזור למוטב בעתיד; אל תתייאש ממנו ואל תתאבל עליו כאילו שהוא כבר מת.
דקויות[עריכה]
כי יש תקוה[עריכה]
אפשר לפרש את הביטוי בכמה דרכים, בהתאם למשמעות המילית כי:
1. תיאור זמן (כי = כאשר): הטף מוסר לבנך רק כל עוד יש תקוה שישמע; אבל אם אין תקוה - "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע": "כי יש תקווה זוהי ההבחנה בין חובה של הטפת מוסר ובין "בן סורר ומורה" - "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם". מצוות תוכחה הכללית היא באותו מתכון - תוכיח עד אשר יקבל (כלומר "יש תקווה"); לא מקבל (היכהו או קיללו, כלומר אין תקווה) - בעבירה בין אדם למקום חובה לשנאתו, בין אדם לחברו החסיד סולח" (דוד אקסלרוד) .
2. תיאור סיבה (כי = משום ש-): הטף מוסר לבנך, גם אם הוא לא שומע בפעם הראשונה - נסה שוב, כי תמיד יש תקוה שבסופו של דבר ישמע בקולך (מצודות) ; אל תשאף להעניש אותו בעונשים חמורים יותר, כמו עונשו של בן סורר ומורה או של יהונתן בן שאול (ראו "הקבלות").
3. תיאור תכלית (כי = כדי ש-): יסר את בנך, חנך את בנך גם כאשר הדבר גורם לו ייסורים. למשל, כאשר אתה דורש ממנו להכין שיעורי בית והדבר גורם לו סבל, אל תוותר לו! המשך לייסר אותו כדי שתהיה לו תקוה להצליח בחיים. ואל המיתו אל תשא נפשך - אל תוותר לו, אל תשאף "להמית" אותו בעצלות, יסר אותו כדי שיתקדם!
החינוך שההורים נותנים לילדיהם הוא התקוה העיקרית שלהם להתקדם בחיים, ולכן ספר משלי מלמד לחנך בכל מחיר, גם אם הדבר גורם להם סבל וייסורים.
הפסוקים הבאים מסבירים איך בדיוק צריך לייסר את הבן, כך שהתוכחה תועיל .
הקבלות[עריכה]
אל תשא נפשך[עריכה]
נפש מסמלת את החיים, והביטוי נשא את נפשו מציין שאיפה גדולה מאד, גדולה כמו החיים, כפי שנאמר למשל במצווה לשלם משכורת בזמן, (דברים כד טו): "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ... כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"(ראו רש"י שם) , וכמו שדוד מתאר את כמיהתו לה', (תהלים כה א): "לְדָוִד: אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא".
הפסוק אומר לאב, שלא ישא את נפשו להמית את בנו; אבל איך אפשר בכלל להעלות על הדעת, שהאב ישאף להמית את בנו?! אמנם, ישנם הורים היושבים שבעה על ילדיהם שיצאו לתרבות רעה, כאילו שהם מתים, אך אלה מקרים נדירים, וגם הורים אלה אינם שואפים להמית את בנם בפועל!
המפרשים הסבירו את הפסוק בדרכים שונות, בעזרת הקבלות לפסוקים דומים בתנ"ך:
1. הפסוק מדבר על-דרך ההגזמה, כמו (משלי יג כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ - שׂוֹנֵא בְנוֹ"( פירוט ). בדרך-כלל, אב האוהב את בנו שואף שיהיה לו טוב ונעים; אבל הפסוק מלמד, שכאשר האב מאפשר לבנו לעשות מעשים רעים ואינו מייסר אותו, הוא כאילו שונא אותו וכאילו שואף שימות (מוות רוחני לפחות). כמובן, אף אב לא שואף במודע שבנו ימות, אבל הפסוק רוצה להראות לאב העדין לאן מובילה הדרך שהוא הולך בה: בסוף הדרך בנו ימות, ולכן זו כביכול השאיפה של האב.
2. המיתו מלשון הֶמְיָה, כמו ב (ישעיהו יד יא): "הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ": יסר את בנך, ואל תתייחס אל ההמיה והבכיה שלו, "אל ירע לבבך ואל תחמול לקול בכיו, למשוך שבטך למען זאת" (ר' יונה, וכן רלב"ג, מלבי"ם) .
- אולם פירוש זה אינו מתאים למשמעות הביטוי נשא נפשו , המבטא שאיפה גדולה מאד.
3. אבן עזרא פירש (בין השאר) שהביטוי תשא נפשך מציין עבודה קשה של שכיר, כמו ב (דברים כד טו): "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ... אֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ...", ולפי זה פירוש הפסוק הוא: יסר את בנך, כדי שלא יהיה רשע וימית אנשים אחרים, כי אז הוא יבזבז את כל המשכורת שלך למימון מסעות הציד והפשע שלו, והתוצאה תהיה כאילו שאתה "נושא את נפשך" בעבודתך כדי שהבן שלך יוכל להמית אחרים.
- אולם לענ"ד, משמעות הביטוי נשא נפשו היא כללית יותר, ואינה קשורה בהכרח לעבודה של שכיר.
4. הבן שבפסוק הוא בן סורר ומורה, הנזכר ב (דברים כא יח): "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ 'בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא'. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".
על-פי חוק זה, אם בן איננו שומע בקול הוריו (לפי חז"ל: גונב את רכושם ומשתמש בו כדי לממן סעודות ומשתאות הוללות), יש לטפל בו בשני שלבים: בשלב ראשון - ההורים צריכים לייסר אותו כדי שישמע בקולם, ובשלב שני - אם עדיין אינו משפר את דרכיו, יש להביא אותו למשפט בבית הדין העירוני, שם ייתכן שיגזרו עליו עונש מוות.
הפסוק שלנו בספר משלי מתייחס לחוק זה, וקורא להורים להשתמש רק בשלב הראשון: ייסר בנך - המשך לייסר אותו שוב ושוב, כי יש תקוה - כי תמיד יש תקווה שיחזור למוטב בפעם הבאה שתייסר אותו; ואל המיתו אל תשא נפשך - אל תשאף להגיע אל השלב השני, שלב המשפט, שבו בנך עלול להיענש בעונש מוות (ע"פ אבן עזרא) . זה, אולי, המקור לדברי חז"ל: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" ( סנהדרין עא. ) : מכיוון שהבחירה ביד ההורים, מסתבר שההורים אכן קיימו את העצה שבפסוקנו ונשארו בשלב הראשון - "יסר בנך", ואף פעם לא נשאו את נפשם לשלב השני - "אל המיתו".
5. ולענ"ד, הפסוק שלנו רומז לסיפור שאול ויונתן (שמואל א יד). הביטוי תשא נפשך מציין שבועה (דעת מקרא) , כמו ב תהלים כד ד: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נפשו[נַפְשִׁי] וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" ( פירוט ). הפסוק מתייחס למצב שבו האב כל-כך כועס על בנו, עד שהוא נשבע שימית אותו, כמו שעשה שאול המלך, (שמואל א יד מד): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: 'כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף, כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן!'". שבועה זו של שאול גרמה לזעזוע עמוק בעם ישראל, (שמואל א יד מה): "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל 'הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל?! חָלִילָה, חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה!' וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת".
הזעזוע היה כל-כך גדול, עד שהפך למשל על היחסים הראויים בין הורים לילדיהם: "אם בנך חוטא לך ואינו שומע בקולך - הטף לו מוסר שוב ושוב, כי תמיד יש תקוה שיחזור למוטב; אל תתייאש ממנו ואל תישא את נפשך בשבועה להמית אותו!".
באופן דומה, יש שפירשו שהביטוי תשא נפשך רומז לקללה, שהיא דומה בחומרתה לשבועה: "המוסר הזה לא יהיה של מכת אכזרי או של קללה נמרצת ח"ו, שהיא יותר קשה מן המכות... שלא יביא את עצמו להמיתם על-ידי המכות או הקללות ח"ו, אלא יהיה שקוד לייסרו בדברי מוסר של תורה ושל דרך ארץ, כי סוף סוף יעשו את שלהם ויכניסו יראת שמים בליבו, כי זהו התכלית המכוון והמבוקש המתקן את הכל והמחזיר את הרע לטוב" (רמ"ד ואלי) .
כי יש תקוה[עריכה]
בפסוקנו נאמר, שיש תקוה שהבן הסורר יחזור למוטב; בפסוק אחר נאמר, שהתקוה הזאת תקפה לגבי כל רשע, כל עוד הוא חי; רק כשהוא מת, התקוה אובדת, (משלי יא ז): "בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה, וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה"( פירוט ).
יסר בנך - גם ב (משלי כט יז): "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ".
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:יסר בנך כי יש תקווה, ואל המיתו אל תשא נפשך
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-07-11.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/19-18