ביאור:מ"ג בראשית ד יט
וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים[עריכה]
שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא) רעה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, כמו שמפורש באגדת חלק:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו "לו" כאן? מדוע התורה" וכו']
ויקח לו למך. לא היה לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקב"ה הבטחתו שאמר שבעתים יוקם קין, עמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי והרג את קין, זהו שאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו':
ויקח לו למך שתי נשים וגו'. כל הסיפור הלזה מענין שתי נשיו עדה וצלה יש בו צורך גדול בתורה לידע ולהודיע שכאשר יהיה הזיווג כהוגן לקיום המין לבד אז יולדו להם בנים הגונים שומרי משמרת ה'. וכאשר לא יהיה לקיום המין כי אם לשם יופי למלאות רסן תאותו אז בנים זרים יולדו להם זרע מרעים בנים משחיתים. כמו שמצינו בשתי נשים אלו עדה וצלה כי אותה של פריה ורביה נקראת עדה כפירוש רש"י גם יתכן לפרשו לשון הריון שתרגומו ועדיאת. (בראשית ד א) ואותה שלקח לשם תשמיש לבד נקראת צלה כפירוש רש"י ואולי לפחות היו צנועים בתשמיש ועושים צל תמיד. אם כן הדין נותן שמן עדה יולדו בנים הגונים זהו שאמר ותלד עדה את יבל הוא היה אבי כל יושב אהל ומקנה כי זה היה אומנותו של הבל הצדיק ואחריו כל ישרי לב כמשה ודוד וכמה נביאים וצדיקים עד אשר מתוך אומנות זה זכו לדיבוק השכינה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב. שנבראו להלל בהם לבורא עולם ית' כמ"ש (תהלים קנ ג) הללוהו בנבל וכנור וגו'. וגם על ידיהם שורה רה"ק כמ"ש (מלכים ב' ג טו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. וצלה שלקח לשם תשמיש והשקה לה כוס של עקרים ולא הועילה כלום מ"מ לסוף בנים זרים יולדו לו שנאמר וצלה ילדה גם היא את תובל קין שהחזיר מעשה קין למקומו וברא כלי משחית לחבל ולרצוח כמ"ש לוטש כל חרש נחשת וברזל המקצר ימיו של אדם, ואולי הוא מדה כנגד מדה כי רוב בעילות מקצרין ימי האדם ע"כ נעשו תולדותיהן כיוצא בהם לעסוק בדברים המקצרים הימים ויצא אומנותו אל הפועל שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו'. וזה רמז נכון בתורה ללמוד ממנו ענין הזיווג ע"פ התורה.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו "לו" כאן? מדוע התורה" וכו']
ויקח לו. ויקח למך מידבעי אלא משום דבדורות הללו היו הכל מרבין לקחת נשים ולהוליד בנים והי' זה עיקר רצון הקב"ה להרבות ישוב העולם ובאותו עת שלא הי' הישוב מרובה כ"כ הי' רבוי בנים למצוה אבל זה אינו אלא לפו"ר משא"כ להיות לעזר כתעודת אשה לאיש זה הפרט די בכל זמן באחת אבל למך לקח לו היינו להיות לעזרו בהליכות העולם ע"כ היו חשובות ומצוינות עד שנקראו בשם. אמנם קרוב לומר דשמות אלו נתכנו ע"ש פעולתן. דכבר ביארנו בפסוק אעשה לו עזר כנגדו ששני אופני עזר הם. חדא מתחלה עזר להלוך אחרי רצון ורוח האיש אע"ג שימצא אח"כ בזה איזה שגיאה ויצא מזה שהיא כנגדו. ושנית להיפך שהיא מנגדתו ואינו מניחתו להלוך אחר רצונו ולבסוף מרגיש בזה עזר רב ולמך השתמש שני אופנים אלו בשתי נשים:שם האחת עדה. שהיא הסירתו מן הדרך אם עמד בדרך כסילות וכדומה:ושם השנית צלה. יושבת תמיד בצלו ולענגו. וכענין שתי נשים אלו פירשו חז"ל (במדרש שמואל ב' ובילקוט עה"פ מאהבת נשים) בשתי נשי דוד המלך אביגיל ומיכל אביגיל בעוה"ב ומיכל בעוה"ז היינו שהיתה אביגיל מנעתו מן החטא וע"כ קרא הכתוב את עדה האחת לומר שהיא המיוחדת לעזר וכמו שביארנו לעיל זכה עזר כו' ע"ש [ובדיוק לו. עי' להלן ו' ב' וכ"ה כ' וכ"ט כ"ח. ובס' שמות ו' כ"א ע"ש. ויש עוד כונות אחרות בזה הדיוק כמו להלן ט"ז ג' ובס' שמות שם כ' כ"ג והכל לפי הענין]:
שֵׁם הָאַחַת עָדָה[עריכה]
עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו. עדה תרגום של סורה:
(...) גם יתכן לפרשו לשון הריון שתרגומו ועדיאת (...)
(...) שם האחת עדה. שהיא הסירתו מן הדרך אם עמד בדרך כסילות וכדומה: ושם השנית צלה. יושבת תמיד בצלו ולענגו. וכענין שתי נשים אלו פירשו חז"ל (במדרש שמואל ב' ובילקוט עה"פ מאהבת נשים) בשתי נשי דוד המלך אביגיל ומיכל אביגיל בעוה"ב ומיכל בעוה"ז היינו שהיתה אביגיל מנעתו מן החטא וע"כ קרא הכתוב את עדה האחת לומר שהיא המיוחדת לעזר וכמו שביארנו לעיל זכה עזר כו' ע"ש (...)
וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:[עריכה]
צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו. דברי אגדה הם בבראשית רבה:
ושם השנית צלה. פירש"י שדרכן ליקח ב' נשים, אחת לתשמיש, ואחת לפריה ורביה, ואותה של תשמיש, משקין אותה כוס עיקרין. ופי' דצלה היתה אותה של תשמיש, וקשיא לי, דהא כתיב אח"כ, וצלה גם היא ילדה. וי"ל, דלהכי כתיב גם, כלומר, אף צלה שנבחרה לתשמיש, ילדה ולא הועיל לה, כוס של עיקרין:
(...) ואולי לפחות היו צנועים בתשמיש ועושים צל תמיד (...)
(...) ושם השנית צלה. יושבת תמיד בצלו ולענגו. (...)
טעם עדה וצלה. אל תשים לבך לשמוע אל דברי הגאון בשמות כי אלו היינו יודעים כל לשון הקדש מאין נוכל לדעת כל הקורות כטעם משה ויששכר:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו "לו" כאן? מדוע התורה" וכו']