ביאור:יהושע ד טז
יהושע ד טז: "צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת, וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ד טז.
וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן[עריכה]
צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת[עריכה]
באפיק הירדן נשארו אחרונים הכהנים נושאי ארון אלוהים. הם חיכו עד שכל העם יעברו, ככתוב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר, וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן-יְהוָה וְהַכֹּהֲנִים, לִפְנֵי הָעָם" (ביאור:יהושע ד יא).
עכשו אלוהים מצווה על יהושע להורות לכהנים לעלות מהירדן.
צַוֵּה ... וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן[עריכה]
שמענו שלאחר שהעם עבר את הירדן, הכהנים עברו לפני העם (ביאור:יהושע ד יא), אז מה המשמעות של המשפט הזה.
צריך להבין מה משמעות המילה "וְיַעֲלוּ".
"וְיַעֲלוּ" - לעלות, שרש 'עלה' - עבר ממקום נמוך למקום גבוה, הִתְרוֹמֵם, טִפֵּס (מילוג).
כל מעבר ממקום למקום, כאשר כל צעד מביא אותנו למקום גבוה יותר נקרא - עליה.
למעשה מהירדן אפשר לעלות עד ירושלים, וכל זה תהיה עליה אחת.
אנחנו חושבים שעליה מאפיק הירדן לגדות הירדן היא מספקת, אולם כאן יהושע מורה לכהנים להמשיך ולעלות.
הם צריכים לצאת מכל האזור שיהיה מוצף במים כאשר המים ישובו לזרום בירדן. נאמר שהמים היו מעל גדות הירדן כי זאת היתה תקופת הקציר, אביב, כאשר מי הגשמים והשלגים יורדים מהרי לבנון, חרמון, והגליל וזורמים בירדן לים המלח. זאת תקופת השטפונות באפיק הירדן והמים מכסים כמעט את כל העמק הירוק מסביב לירדן. רק כאשר עולים לגבעות מסביב ומגיעים לערבה, "אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ" (ביאור:יהושע ד יג), למקום שמי הירדן לא מגיעים והאזור יבש וחרב כל הזמן, רק במקום הזה, ומעלה, לא מסוכן לעמוד כאשר המים ישובו לזרום.
לכן בהמשך נאמר שהם עלו: "אֶל הֶחָרָבָה" (ביאור:יהושע ד יח) התמידית, וזה הרבה יותר גבוה מאשר 'החרבה' הזמנית שהיתה באפיק הירדן, שבה עברו כל בני ישראל.
מי הירדן עמדו מלזרום מספר שעות. כאשר הם ישובו לזרום, כמות המים שנאגרה באדם העיר תתפרץ ותזרום לים המלח בכמות גדולה יותר מאשר לפני כן. לכן צריך להתרחק מהירדן יותר גבוה כדי לא להסתכן בנזק לארון ולכהנים.