באר היטב על יורה דעה קכז
סעיף א[עריכה]
(א) נאמן: כתב הש"ך ואפילו לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו והטעם דנאמן משום מגו דבידו לנסכו וע"פ זה יש לדון במי שאומר לחבירו על [אבל ז"א דע"כ מיירי כאן בגוונא דלא מקרי הפ"מ דאם לא כן למה צריך ס' נגד הקילוח] יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבשול אינו נאמן אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו עד כאן לשונו.
(ב) מכחישו: והש"ך חולק על זה וס"ל דדוקא אם הבעלים שותקים הוא נאמן אבל אם הבעלים מכחישים אותו אינו נאמן כדאי' בחושן משפט סי' ק"ח סי"ד וכ' הר"ב בתשובה סי' ס"ו דאם הבעל מכחישו בזה שלא א"ל בפעם הראשון שמצאו ודאי הבעל נאמן ע"ש.
(ג) אינו: ואז מותר לכל העולם דאפילו אמר איני יודע מותר לכל העולם כ"כ בד"מ וכ' המרדכי דאם א"ל שמא לא דקדקת חשוב כאילו הכחישו.
(ד) כהודאה: פי' אפילו אמר שלא היה בידו מעולם ולא א"ל בפעם הא' לעולם כיון דשתיקה כהודאה דמיא ואין חילוק בין פועל לשומר בין א"ל מיד או לא הוי שתיקה כהודאה ולאו כהודאה ממש אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד כ"כ התוס' עכ"ל הש"ך.
(ה) ומלמדים: פי' מלמדים אותו קודם שא"ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדים אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר (ובנה"כ פי' דמלמדין אותו לומר איני יודע ע"ש).
(ו) אחר: והש"ך חולק ע"ז ופסק דמ"מ איסורא איכא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר להעד עצמו.
(ז) מהני: כתב הש"ך הל' קשה דמאי מהני הא אפילו לא יכחיש אין עדותו כלום כיון דאין הבע"ד לפנינו דהא צ"ל בפניך או ידעת כו' וי"ל דמהני הכחשתו דאפי' אומר אחר כך גם כן בפני הבע"ד ושותק אינו נאמן דכיון דטעמא דשתיקה וכו' דסומך על דברי העד כמ"ש לעיל הילכך אי איתכחיש כבר תו לא סמיך עליה וצ"ע לדינא עד כאן לשונו (ובנה"כ מתרץ דהא דכתב המחבר דצריך לומר בפניך וכו' מיירי דוקא כשהבעלים בכאן רק לענין שתיקה כהודאה בזה קאמר דצ"ל בפניך משא"כ אם הבעלים מתו או הלכו למה"י ועד א' אומר שיין זה נתנסך ולית מאן דמכחיש ליה פשיטא דנאמן לזה כתב דאם אחר מכחישו האחר נאמן ע"ש).
(ח) תרי: כתב הש"ך דזה תמוה אם נאמן לו כבי תרי היאך יוצא ידי שמים ויאמר איני מאמינך אלא ה"ק דאפילו אי מהימן ליה כתרי יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כבי תרי ואי א"ל הבע"ד הכי אמרינן ודאי קושטא קאמר דבלבו אינו מאמין לו כב' ולא נימא כיון דעד השתא מהימן ליה כב' שוב אין הבע"ד יכול לומר איני מאמינך דה"ל כאלו באו ב' עדים וא"ל נתנסך יינך אלא כיון דא"ל איני מאמינך בטליה לנאמנותיה אע"פ שהוא דוחק קצת בלשון ניחא לי טפי בהכי כדי שלא נאמר דס"ל לר"ת דאע"ג דמאמין ליה בלבו כב' יבדה לומר איני מאמינך ולא נמצא שום מחבר שכ"כ בשם ר"ת או שיסבור כן אלא שצ"ע דמשמע דלדעה זו אפי' אין הבע"ד שם עד זה המכחיש ואומר לא נתנסך לאו כלום הוא וכן פי' העט"ז ודין זה הוא תמוה וחולק הש"ך ע"ז ופסק כשאין הבע"ד לפנינו אפי' בלא עד המכחיש אין העד שאומר נתנסך נאמן כלל ומכ"ש אם האחר מכחישו דשרי לכ"ע (וכבר כתבתי לעיל בס"ק ז' דבנה"ך חזר בו ולכך פי' דהאי ויש מי שכתב קאי אם הבעלים לפנינו ושתקו ויש כאן עד א' המכחיש עד הנכחש לאו כלום הוא) מיהו כל זה כשבאו הב' עדים בבת אחת אבל בזה אחר זה כיון שכבר נתקבל עדות הא' בב"ד ונפסק הדין על פי עדותו הוה ליה כב' עדים וכשבא אח"כ עד אחד להכחישו אין דבריו של א' במקום שנים וע"ל סי' א' מה שפסק המחבר גבי שוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחיש שהשחיטה כשרה וכו' מיהו היכא דבאו בבת א' לא אמרינן דראשון ה"ל כב' ואע"ג דבעובדא דהשוחט הוי בבת אחת שאני התם כיון דהאמינוהו להשוחט משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ה"ל כאלו נתקבל עדותו כבר וכן בכ"מ היכא דגלי לן קרא דעד אחד נאמן ה"ל כב' דהא התורה האמינתו כב' אבל היכא דלא גלי קרא אלא דמסברא או מתקנת חכמים הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב וע"א אמר דהוא שומן או היכא דאמר ליה עד א' נתנסך יינך והוא שותק וכה"ג ובכל דוכתא דאמרינן עד א' נאמן באיסורים כיון דלא גלי לן קרא לא חשיב כב' אלא דבעדות אשה הקילו והאמינו לחד כב' ואין דבריו של א' במקום שנים עכ"ל.
(ט) ידעת: כתב הש"ך דאל"ה לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע בירור הדבר מיהו תימא שהרי כמה פוסקים פסקו דאף ששותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר אפ"ה העד נאמן ומאריך עוד בכמה ראיות מש"ס ותוס' המוכיחין כך וסיים מיהו ודאי בפועל אף הרשב"א וסייעתו מודים דאם אינו בידו ולא אמר ליה בפעם הא' שמצאו אינו נאמן אם אין הבע"ד שותק מחמת הודאה וטעמא דפועל כיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ולכך אינו נאמן.
(י) הכחישו: נ"ל דוקא אם מכחישו אחר כך אבל אם אמר ליה אחר כך איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי וכו' העד נאמן לכ"ע ש"ך וכתב רבינו ירוחם ואם אמר ליה בפניך נתנסך ושותק ואח"כ חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד לא מהני כיון דע"א נאמן באיסורים אבל בדבר שבערוה דאין פחות מב' אם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני וכתב הט"ז וז"ל משמע לי אם אמר שתקתי שהייתי סבור כיון שאני איני יודע ואתה יודע בבירור ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן ומברר זה מאותן אחרים שהגידו לו כן דנאמן הוא בכך וכאלו אמר מתחלה איני יודע וראיה לזה ממ"ש רמ"א בחושן משפט סי' כ' שאם הביא ראיה שלא ידע תחלה מאלו עדים וכו' וה"נ דכוותיה אבל אם אמר מה ששתקתי תחלה שלא חששתי להשיבך אינו נאמן ואפילו לא אמר ליה העד בפעם הא' ואין הבע"ד יכול לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול וע"כ לא חששתי להשיבך דאין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור עכ"ל.
(יא) שאומר: כתב הש"ך ולעיל בסוף סימן א' סי"ג כ' המחבר בסתם שהוא נאמן וסתם הר"ב כוותיה וכאן כתב הר"ב בשם יש מי שאומר משום שכתב ע"ז בד"מ וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלובשת בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ע וגם הט"ז כ' בסי' א' דאין לפסוק כן ע"ש.
(יב) שחשוד: כ' הש"ך דוקא אם הוא מומר לאותו דבר אבל אם הוא רק חשוד כתב לעיל סי' קי"ט ס"ז דנאמן ואע"ג דקאמר התם מי שהוא מפורסם בעבירה היינו שהוא מפורסם שעשה העבירה פעם א' דהוי חשוד ואינו מועד להיות מומר מיהו בסימן קכ"ד ס"ט באנוסים ודאי מועדים הם ואפשר כיון דמתוך אונס ודחק עושים כן כחשודים דיינינן להו ולענין עדות העובד כוכבים כתבו הפוסקים דאינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר ונראה דאפילו אין לו הנאה בעדותו אינו נאמן להעיד בשל אחרים מיהו היכא דמסל"ת כבר נתבאר דינו בסי' צ"ח ס"א וסי' שי"ג ס"ב בהג"ה עכ"ל.
סעיף ב[עריכה]
(יג) ראשון: רבינו ירוחם כתב ואפילו הבעלים מכחישים ופי' הש"ך דר"ל לאפוקי שותק דוקא ומכחישו דנקט ר"ל שא"ל איני מאמינך וכה"ג אבל אם מכחישו בבירור אינו נאמן וע"ל סי' רפ"א ומיהו היכא דאתחזק איסורא כגון טבל וכה"ג אין הבעלים נאמנים אלא היכא דבידו לתקנו.
(יד) שטעה: ולאו דוקא שטעה בכל שכרו אלא ה"ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג"כ דינא הכי. ט"ז.
סעיף ג[עריכה]
(טו) להתיר: כלומר תמצא דעד אחר נאמן באיסורים להתיר אפילו בלא שתיקת הבע"ד דתהוי כהודאה אבל להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דממ"נ היכא דלא אתחזק לא איסור ולא היתר אסור מספק בלא העד והיכא דאתחזק היתירא אין העד נאמן לאסור כדלעיל ס"א עכ"ל הש"ך.
(טז) ואראך: כתב הט"ז פי' שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כנ"ל פשוט והש"ך כתב דאפילו הבע"ד או אף עד א' מכחישו נאמן בדבר דאיכא לברורי כן מוכח בש"ס ותוס'.
(יז) לאסרו: באשר"י ומרדכי איתא אפילו להתירו ודאי להתיר איכא רבותא (ולא לאסרו) דהא אפילו בלא העדאתו אסור מספק מ"מ חשיב עדותו לודאי איסור ונ"מ לענין ספק ספיקא גם נאמן אפילו בלא שתיקת הבע"ד כגון שאינו לפנינו או שאומר אינו יודע עכ"ל הש"ך.
(יח) מנוקרת: כתב הט"ז זה מיירי שהבשר כבר נחתך לחתיכות קטנות אבל כל שניכר בו ניקור ודאי נאמן ואין לחוש שמא נקרו מי שאינו בקי בניקור דכל המצויים אצל ניקור בקיאין הם כמ"ש בסי' ס"ה ומ"מ גם לזה יש תקנה שיתננה או ימכרנה לזה המעיד עליה שאז נאמן כיון שהוא שלו ואח"כ יחזור ויתננה לו ולא חיישינן בזה אח"כ וכל זה כתבתי לדעת רמ"א אבל תמהתי על פה קדוש שיאמר כן דדוקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בודאי כולו בזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר אבל בשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים או חלב שיש בו וא"כ לא אתחזק לאיסור מצד עצמו אלא מכח תערובות איסור שבו מחובר פשיטא דנאמן ע"א לומר שזהו ההיתר והאיסור אין בו כיון שהאיסור לא היה ודאי והביא כמה ראיות לדבריו וסיים וכן מעשה בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזהו בשר מנוקר ואוכלין על פיו ואע"פ שאותו שהבשר בידו אינו יכול לנקר עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכ' שדברי רמ"א עיקר ודחה כל ראיותיו ומה שהביא ראיה ממעשה בכל יום כבר ידוע דבדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג וגם אפשר דאם אירע לפעמים שהאמינו לאדם כך ולא היה שלו היינו פשוט שהיה המנקר בעיר והיה אפשר לשואלו ע"ש).
(יט) היתר: דאף ע"ג דאתחזק איסורא במקום הזה מ"מ בהאי חתיכא לא אתחזק איסורא ש"ך ועל שלו נאמן אפילו אתחזק הואיל ובידו לתקנו הרא"ש וכתב הט"ז בשם הד"מ וז"ל מעשה בא לפנינו בראובן שתיקן חמאה לשמעון ושמעון מכר חמאה הרבה בחזקת כשרות ואמר שראובן תקנה ונתנה לו כולה בחזקת כשרות וראובן אמר שלא נתן לו כולה בחזקת כשרות רק מקצת והשאר אמר בפירוש שהיא אסורה ושמעון מכחישו והקלנו בדבר הואיל וחמאה של עובד כוכבים רבים מתירים בה ובקצת מקומות נוהגים בה היתר אבל בשאר איסורים נ"ל שהוא אסור עד כאן לשון ד"מ ולע"ד נראה דאין להקל בזה וכו' ונראה דחשבינן לשמעון כאן לפושע שעירב איסור בהיתר ויש להחמיר עליו לאסור כל החמאה שלו דה"ל כנמצא ביד מי שאינו נאמן לסמוך עליו עכ"ל הט"ז (ובנה"כ חולק על הט"ז ופוסק כדברי הד"מ ע"ש) וכ' עוד הט"ז בשם אחיו הגאון על חמאה שנשלחה ע"י עובד כוכבים בלא חותם שמותר בדיעבד ולא חיישינן שמא החליפם בשלו.
(כ) נאמנת: אפילו בדבר איסור דאורייתא והיינו היכא דבידה לתקנו או שהוא שלה [דאל"כ לא עדיפא מע"א דאין נאמן הואיל ואתחזק איסורא] ש"ך.
(כא) צדדים: וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות דנשים עצלניות הם וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחורים ומה שכתב המחבר שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמרי' דהיינו הפנים וע"ל סי' פ"ד סי"א עכ"ל הש"ך.
(כב) קטן: כתב הש"ך ונ"מ להיכא דאומר ידעת רגלים לדבר או אם אחד מכחישו ואין הבעלים שם או בדבר דאיכא לברורי וכשאומר בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך או בדבר דלא אתחזק לא איסור ולא היתר או בב' חתיכות א' של איסור וא' של היתר וכל כה"ג דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דהוי כהודאה אין הקטן נאמן מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אפי' להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאסור ועיין בא"ח סוף סימן תל"ו ולעיל סוף סימן מ"ח.