שולחן ערוך יורה דעה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

שולחן ערוך · יורה דעה · סימן א | >>

ראו סימן זה בתוך: טור יורה דעה · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    פרי חדש · ש"ך · ט"ז · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

הלכות שחיטה
מי הם הכשרים לשחוט
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד


סעיף א[עריכה]

הכל שוחטים לכתחילה, אפילו נשים.

הגה: יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט, שכבר נהגו שלא לשחוט, וכן המנהג שאין הנשים שוחטות (ב"י בשם האגור).

ועבדים וכל אדם: אפילו אין מכירים אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעים בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה – מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו, שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. במה דברים אמורים: בשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה, אבל אם הוא לפנינו – צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף.

הגה: ויש אומרים שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אין לסמוך על החזקה במקום דיכולים לבררו (מרדכי והגהות אשר"י, ואגור בשם אור זרוע, ושאלתות פ' בהעלותך). וכל זה מיירי באחרים שאינן בקיאין ויודעין אם זה השוחט בקי או לאו, אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג' פעמים בפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה שיודע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף (טור בשם הרמב"ם). ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם (אגור בשם הלכות ארץ ישראל), ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד. ולכן נוהגין שכל הבאים לשחוט סומכין עליהם לכתחילה ולא בדקינן אותם לא בתחילה ולא בסוף, דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה לפני חכם (דעת עצמו). ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם לראייה שנתן לו קבלה.
וכל שוחט אע"פ שנטל קבלה – יראה שיחזור לפרקים הלכות שחיטה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם (מהר"ר יעקב הלוי בשם מהר"ש). וכמו שהדין בהלכות שחיטה ובמי שבא לשחוט – כך הוא הדין בהלכות בקיאות בריאה ובמי שבא לבדוק, ודינם ומנהגם שוה בכל זה (דעת עצמו).
ויש לבית דין לחקור ולדרוש אחר הבודקים והשוחטים ולראות שיהיו בקיאים ומומחים וכשרים (מהרי"ו סימן נ') כי גדול איסור המכשלה בשחיטות ובדיקת המסורים לכל ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע: אם נטל פעם אחת קבלה – אין מטריפין למפרע מה ששחט, דאמרינן השתא הוא דאתרע (חידושי אגודה). אבל אם לא נטל קבלה מעולם: כל מה ששחט – טריפה, גם כל הכלים שבישלו בהן מה ששחט – צריכים הכשר (רשב"א סימן רי"ח).


סעיף ב[עריכה]

אין צריך שידע כל חילוקי הדינים, אלא אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל – קרינן ביה שפיר "יודע" עד שאומר על האסור מותר.

הגה: ובודקין אותו בדיני הלכות שחיטה שיתבארו לקמן ריש סימן כ"ג ובדין בדיקת הסכין ובדין בדיקת הסימנים לאחר שחיטה כמו שיתבאר לקמן סימן כ"ה (הגהות אשר"י והגהות מיימוני פ"ד מהלכות שחיטה). ואם שחט וליתיה קמן למיבדקיה – מכל מקום יבדקו בסימנים אם נשחטו רובן, דכל מה דאפשר למיבדק בדקינן (הר"ן בשם בעל הלכות, ודברי עצמו לדעת הרא"ש. עיין לקמן סימן ס"ה סעיף י"ג). וכל זה במקומות שלא נהגו ליטול קבלה, אבל במקומות שנוהגין ליטול קבלה כגון בני אשכנז והנמשכין אחריהם – אין נוהגין לבדוק אחריו כלל וכמו שנתבאר (דעת עצמו).


סעיף ג[עריכה]

מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה: אפילו שחט לפנינו ארבע או חמש פעמים שחיטה הגונה וראויה, ושחט אח"כ בינו לבין עצמו – שחיטתו פסולה, ואפילו שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי – אין לסמוך עליו ואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה.

הגה: ומי שדרכו להתעלף, ואנו יודעים שאינו מוחזק, ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי – נאמן, מאחר שיודע הלכות שחיטה (בית יוסף לדעת הרמב"ם).

מי שיודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה – יכולים ליתן לו לשחוט אם אחר עומד על גביו, ובלבד שיראה אותו מתחילת שחיטה עד סופה.

הגה: ויש מחמירין ואוסרין ליתן לו לכתחילה לשחוט מאחר שאינו יודע הלכות שחיטה (ב"י בשם הגהות אשר"י בשם אור זרוע, ובמרדכי) והכי נהוג.


סעיף ד[עריכה]

אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו, ומצאם שחוטים כראוי במקום שרוב ישראל מצויים (וגם רוב גנבי העיר ישראלים) – מותרים בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית. אבל אם מצאם באשפה שבשוק – אסורים.


סעיף ה[עריכה]

"חרש" שאינו שומע ואינו מדבר, ו"שוטה" דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה, או מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנים לו, אפילו באחת מאלו אם עושה אותם דרך שטות, ו"קטן" שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט – אין מוסרים להם לשחוט לכתחילה אפילו אחרים עומדים על גביהם. ואם שחטו: שחיטתן כשרה אם אחרים עומדים על גביהם אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים. ואם הקטן יודע לאמן ידיו: אם אחרים עומדים על גביו – שוחט לכתחילה ומותר לאכול משחיטתו.

הגה: אבל אם שחט בינו לבין עצמו – שחיטתו פסולה אע"פ שיודע הלכות שחיטה ( הגהות אשר"י ריש פ"ק דחולין, ורשב"א בת"ה, ואור זרוע) ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצווה דהיינו בן י"ג שנים ויום אחד (ב"י בשם עיטור, וא"ז בשם ר' יואל). ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח שנה (מרדכי בשם הלכות ארץ ישראל, והגהות אלפסי החדשים) דאז גברא בר דעת הוא ויודע ליזהר.


סעיף ו[עריכה]

חרש המדבר ואינו שומע: לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה. ואם שחט אפילו בינו לבין עצמו – שחיטתו כשרה.


סעיף ז[עריכה]

השומע ואינו מדבר: אם הוא מומחה – שוחט אפילו לכתחילה אם אחר מברך.


סעיף ח[עריכה]

שיכור שהגיע לשכרותו של לוט – דינו כשוטה. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט – שוחט לכתחילה.

הגה: ויש אומרים ששיכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה (הגהות מיימוני בשם סמ"ג פ"ג מהלכות שחיטה. ובעל הלכות גדולות. וכל בו בשם סה"ת. וספר יראים סימן קל"ז).


סעיף ט[עריכה]

סומא: לא ישחוט לכתחילה, אלא אם כן אחרים רואין אותו. ואם שחט – שחיטתו כשרה.


סעיף י[עריכה]

ערום: לא ישחוט לכתחילה, מפני שאינו יכול לברך.


סעיף יא[עריכה]

אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע, ושחט אחר: יש אומרים ששחיטתו אסורה.

הגה: ואם נתבטלה התקנה: - כל השוחטים בחזקת כשרות כמו בראשונה (פסקי מהרא"י מבעל תרומת הדשן סימן קע"ז).


סעיף יב[עריכה]

השוחט בפני עדים בהמה לגוי, וכשבא ישראל לקנות ממנה, אמר: לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה – אינו נאמן. ומיהו, לדידיה אסורה, דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

(ועיין לקמן סימן קכ"ז בדין עד אחד נאמן באיסורין).


סעיף יג[עריכה]

טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה, וגם היה אומר שהוא טריפה, ואח"כ אמר שכשר היה, ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר – כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן.

(ועיין לקמן סימן קכ"ז סעיף א' בהגה).


סעיף יד[עריכה]

שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום, והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא אדם.