אמרי במערבא/מסכת נדרים
מסכת נדרים[עריכה]
פרק א - כל כינויי[עריכה]
פתיחת המסכת[עריכה]
כתיב איש כי ידר וכו' (פותח מיד בסוגיית כינויים).
בבבלי - פותח בענייני לשון המשנה (מדוע הזכיר גם כינויי נזירות וכו') וסדר המשנה (כינויים וידות)1.
מקורות מפסוקים לכינויי נדרים שבועות חרמים ונזירות[עריכה]
כתיב איש כי ידר, מה תלמוד לומר נדר, אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים. או השבע, מה תלמוד לומר שבועה, אלא מיכן שכינויי שבועות כשבועות. אך כל חרם, מה תלמוד לומר יחרים, אלא מיכן שכינויי חרמים כחרמים. נדר נזיר, מה תלמוד לומר להזיר, אלא מיכן שכינויי נזירות כנזירות. עד כדון כרבי עקיבה דאמר לשונות ריבויין הן, כרבי ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה (דיברה תורה כלשון בני אדם, כגון:) הלוך הלכת נכסף נכספתה גונב גונבתי, מנלן? איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, מה תלמוד לומר ככל היוצא מפיו יעשה, אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכינוי שבועה כשבועה. ומניין שכינוי חרמים כחרמים, נדר נדר - מה נדר שנאמר להלן כינוי נדרים כנדרים וכינוי שבועה כשבועה, אף נדר שנאמר כאן כינוי חרמין כחרמין. ומניין שכינויי נזירות כנזירות, נדר נדר - מה נדר שנאמר להלן כינוי שבועה כשבועה אף נדר שנאמר כאן כינוי נזירות כנזירות.
בבבלי - גירסת גמרתנו היא שלומדים כינויי נזירות מנזיר להזיר, אך הר"ן (ד"ה ה"ג) לא גרס זאת, וכתב שאינו מפסוק, שממה נפשך, אם לשון נכרים הם לא צריך פסוק, ואם לשון חכמים הם הוא דרבנן.
לשונות ריבויין או כפולין, האם דיברה תורה כבני אדם[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"א (מה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור לידות נדרים ונזירות - אינו בירושלמי[עריכה]
כתיב איש כי ידר, מה תלמוד לומר נדר, אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכו'.
בבבלי - דן במקור לידות בנדרים ובנזירות, ובירושלמי לא הובא מקורן כלל. ומראה הפנים כתב שיתכן שלירושלמי נלמדות כמו כינויים, וחדא מינייהו נקט2.
אין כינויים לערכין חרמין תמורות והקדשות[עריכה]
והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדישות בפרשה היו, ולא תנינן כינוי ערכין וכינוי תמורות והקדשות. ואילו תנינן מה הוינן מיתני (אלו דוגמאות היה מביא לכינוייהם) - ערפין ערצין ערקין תמופה תמרנה תמוקה הגדר הגזר הגרם? (בתמיה, שאין להם כינויים. אמנם בנזיר (פ"ב ה"א (ו.), ועיין מה שכתבנו שם) מפורש שיש כינויים לערכין).
בבבלי - לא דן כלל בכינויים לערכין וכו'.
איסר הוא שבועה, והאם הוא ודאי או ספק[עריכה]
איסר זו שבועה (משמע ודאי שבועה) ותמר אם אומר את כן (משמע שהוא רק ספק)? אמר רבי אלעזר: תרין תניין אינון (מחלוקת תנאים). אמר רבי ירמיה: חד תניי (תנא) היא, אמרו בלשון נדר את תופסו בלשון נדר, אמרו בלשון שבועה את תופסו בלשון שבועה, אסר הרי הוא על ידי - אם תופסו בלשון נדר, ואיני טועמו - אם תופסו במקום שבועה.
בבבלי - הוזכר איסר, אך לא דן בפרטיו. רש"י בשבועות (כ. ד"ה איסר) פירש שאיסר הוא שבועה, ותוס' (שם ד"ה איסר) חלקו עליו, ובירושלמי כאן מפורש כרש"י.
האם שבועה חלה על שבועה לעבר ולעתיד[עריכה]
זה חומר (חומרא) לשעבר מלבא (מלהבא), שאם אמר לא אכלתי לא אכלתי - חב על כל אחד ואחד, לא אוכל לא אוכל - אינו חב אלא אחת.
בבבלי - "לא אוכל לא אוכלנה וכו' אינו חייב אלא אחת" - היא משנה בשבועות כז:, אך "לא אכלתי לא אכלתי", ו"זה חומר וכו'" - לא הובא.
מודר אני ממך - שניהם אסורים[עריכה]
מודר אני ממך - רבי יוסי בן חנינה אמר שניהן אסורין זה בזה, כמאן דאמר (כמו שאומר) ואנא מינך.
בבבלי - הביא את דבריו ודחה זאת3.
כלוי אני ממך[עריכה]
כלוי אני ממך (לשון זו מועילה, ופירשו הפני משה וקרבן העדה שהוא מדין יד).
בבבלי - לא הובאה לשון זו.
ידות לגיטין קידושין פאה וכו' - אינן בירושלמי[עריכה]
תופשין אותו משום יד לקרבן וכו', תופשין אותו משום יד לשבועה.
בבבלי - דן בידות לגיטין (נדרים ה: וגיטין פה:) וקידושין (נדרים ו: וקידושין ה:), והסתפק בזה גם לגבי פאה, צדקה, הפקר ובית הכיסא (נדרים ו:-ז.). ובירושלמי המושג "יד" הוזכר רק לגבי נדרים (כאן, ונזיר פ"א ה"ב (ב:)) נזירות (נזיר שם) ושבועות (כאן), וגם זה הוזכר מעט מאוד - רק במקומות אלו4.
החילוק בין ידיים מוכיחות לאינן מוכיחות - אינו בירושלמי[עריכה]
תופשין אותו משום יד לקרבן וכו', תופשין אותו משום יד לשבועה.
בבבלי - דן בחילוק בין ידיים מוכיחות לידיים שאינן מוכיחות, ובירושלמי לא הובא כלל5.
מקור מפסוק ש"מנודה" הוא גם לשון נדר[עריכה]
מנודה אני לך רבי עקיבה היה חוכך בזה להחמיר - לוסר (לאסור) את כל נכסיו, כמה דאת אמר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. מה עבדין לה רבנן? חומר (חומרא) הוא בנידוי בית דין.
בבבלי - לא הביא לרבי עקיבא מקור מפסוק.
המודר בפניו נשאל בפניו, האם לפרוט את החטא ביום כיפור[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"ד (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
ארבעה חשובים כמת - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בנדרים פ"ט ה"ב (כט:).
נדר תענית עד שיסיים לימודו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ח ה"א (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.
שבועה לא חלה על שבועה משום שהוא כמפורש בתורה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ב ה"ג (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת גדולה בנודר על דבר אסור[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"א ה"ב (ב:), ועיין מה שכתבנו שם.
נידוהו בחלום - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן את דין נידוהו בחלום, ובירושלמי לא הוזכר דין זה.
אין גיהינם אלא מוציא חמה מנרתיקה - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן דעה שאין גיהינם לעולם הבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, ובירושלמי לא הובא6.
גירסא הפוכה במחלוקת האם טוב לידור[עריכה]
דתני בשם רבי יודן: טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, טוב מזה ומזה שלא תדור. רבי מאיר אומר: טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, טוב מזה ומזה נודר ומשלם.
בבבלי - הדעות של רבי יהודה ורבי מאיר הפוכות, ובויקרא רבה (לז) הגירסא כמו הירושלמי7.
כדעת מי המשנה "כנדרי רשעים"[עריכה]
מתניתא דרבי יודן, דתני בשם רבי יודן טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, טוב מזה ומזה שלא תדור. רבי מאיר אומר: טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, טוב מזה ומזה נודר ומשלם.
בבבלי - יש שני תירוצים - שהמשנה לפי רבי מאיר, ולפי רבי יהודה.
שמעון הצדיק לא אכל אפילו קרבנות נזיר טהור[עריכה]
אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד וכו'.
בבבלי - מפורש שרק אשם נזיר טמא לא אכל, אך קרבנות נזיר טהור אכל. וקרבן העדה דייק מהירושלמי שלא אכל גם קרבנות נזיר טהור.
הלשון "תילי תילים" לתלתלים[עריכה]
וקווצותיו מסודרות תילי תילים.
בבבלי - הלשון תלתלים.
קונם מועיל גם לנדרי הקדש[עריכה]
עד כדון עצמו (בנדרי איסור), מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם? וכו' הדא אמרה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם.
בבבלי - לא הובא, והרמב"ם (נדרים פ"א הי"ז) פסק כירושלמי.
גירסא הפוכה במחלוקת בגדר כינויים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) בנזיר פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
ימין זו שבועה, אדם מתפיס במה שסמוך בפסוק[עריכה]
ימינא הרי זו שבועה, שמאלא הרי זו שבועה. אמר רבי מתניה: דכתיב וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחי העולם.
בבבלי - נזיר ג: הביא פסוק זה ודחה שאפשר שאין אדם מתפיס במה שסמוך בפסוק ולא לומדים מפסוק זה, אלא מהפסוק נשבע ה' בימינו8.
מחלוקת מהם כינויי כינויים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
הסבר לנדר בלשון "טהור וטמא"[עריכה]
טהור - למזבח ולא לי, טמא - לי ולא למזבח (וכן פירש את כל הלשונות שבמשנה).
בבבלי - לא פירש זאת, ופירוש הרא"ש הסביר שהוא דבר ששייך בו טומאה וטהרה, דהיינו קדשים.
הסבר לנדר בלשון "כאימרא"[עריכה]
מהו כאימרא? רבי יוחנן אמר: כאימר תמידא (טלה של קרבן התמיד), תמן אמרין: כוולד חטאת, רבי שמעון בן לקיש אמר: כאילו של אברהם אבינו.
בבבלי - לא פירש זאת. תוס' הביא את שלושת ההסברים שבירושלמי, רש"י פירש תמיד, והר"ן פירש קרבנות.
מחלוקת בנודר בתורה ובכתוב בה[עריכה]
כקדושת תורה ככתוב בה הרי זה אסור וכו', אית תניי תני כתורה וככתוב בה הרי זה מותר.
בבבלי - יד: לכו"ע אסור, וכן חילק בין תופש את התורה ביד למניחה על הקרקע (ובירושלמי לא חילק).
האומר כתרומת לחמי תודה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ב ה"ד (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
לא קרבן לא אוכל לך[עריכה]
לא קרבן לא אוכל לך, רבי מאיר אוסר.
בבבלי - במשנה הגירסא היא: לקרבן לא אוכל לך.
רבי מאיר סובר שמכלל לאו אתה שומע הן[עריכה]
דברי רבי מאיר ממשמע לאו את שומע הין (בממונות פשוט שלרבי מאיר מכלל לאו אי אתה שומע הן, ולחכמים אתה שומע הן. וכאן הירושלמי דן באיסורין, ויש בזה שלושה פירושים: פני משה (שבועות פ"ז ה"א (לג:)): כאן שהוא איסורין הוא ההיפך מממונות, ודווקא לחכמים אי אתה שומע הן. קרבן העדה שבועות (פ"ד ה"י (כב:)): באיסורין גם רבי מאיר וגם חכמים סוברים שמכלל לאו אתה שומע הן. קרבן העדה כאן: גורס "דברי חכמים" במקום "דברי רבי מאיר", ואם כן איסורין שווים לממונות).
בבבלי - שבועות לו. כתב שלרבי מאיר בממונות מכלל לאו אי אתה שומע הן ובאיסורים אתה שומע הן. אך בבבלי כאן (נדרים יא.) כתב שבנדרים נחלקו רבי מאיר וחכמים כמו בממונות, ופירשו הראשונים (ר"ן ד"ה דתנן ותוס' ד"ה דאי) שנדרים הם איסורא דאית ביה ממונא ולכן דינם כממונות9.
מקור לדבר הנדור, ודעה שאוסרת גם בדבר האסור[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ב ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור לכך שנדר הוא כשיש בו ממש[עריכה]
הילוכי עליך דיבורי עליך לא אמר כלום, למה שמתפיס את הנדר בדבר שאין בו ממש. נדר נדר - מה נדר שנאמר להלן (בערכין) דבר שיש בו ממש, אף נדר שנאמר כאן דבר שיש בו ממש.
בבבלי - לא הובא לדין זה מקור.
נזירות בדבר שאין בו ממש - הילוכי ודיבורי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ד ה"א (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ב - ואלו מותרין[עריכה]
מקור לדבר הנדור, ודעה שאוסרת גם בדבר האסור[עריכה]
לה' - אין אדם אוסר עליו דבר אלא שהוא לה' (דבר הנדור ולא דבר האסור). תני דבית רב פליג, מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמיים ובני אדם נוהגין בהן באיסור שלא תהא נודר ומבטל, תלמוד לומר לא יחל דברו שלא יעשה דבריו חולין (לתנא דבי רב אע"פ שמדאורייתא מותר יש לנהוג בו איסור).
בבבלי - (יג.) המקור לדבר הנדור הוא "ידור נדר", ואין דעה החולקת על דין זה.
האוסר נכסיו על אחרים ולהיפך[עריכה]
אית תניי תני על נפשו לא על אחרים, אית תניי תני אפילו על אחרים. הוון בעי מימר מאן דמר (דאמר) על נפשו לא על אחרים לוסר (לאסור) נכסיו של אחרים, ומאן דמר אפילו על אחרים לוסר נכסיו על אחרים, הא ניכסי אחרים עליו לא (לכו"ע).
בבבלי - לא הובאה המחלוקת בנכסי אחרים עליו. כמו כן בבבלי (מז.) מפורש שיכול לאסור נכסי אחרים על עצמו.
מחלוקת בקונם איני משמשך, כיכר הזה עלי כאמא[עריכה]
אמר הככר הזה עלי כביאת אימא מהו? נישמעינה מן הדא: האומר לאשתו קונם איני משמשיך - רב אמר אסור ושמואל אמר מותר. מה מקיים שמואל (שמפורש במשנה שעובר) "בלא יחל דברו"? כאילו בל יחל דברו (מדרבנן).
בבבלי - בפשטות קונם איני משמשך הוא לא יחל דברו מדאורייתא, כפשט המשנה. ובבבלי לא הובא כלל להתפיס כיכר באמא, אלא רק להתפיס בה אשה.
מחלוקת בנודר בתורה ובכתוב בה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"א ה"ג (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
חשש שיעבור על הנדר למפרע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ז ה"י (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
שבועה שלא אוכל ג' ימים[עריכה]
שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו וישן מיד, שבועה שלא אוכל שלשה ימים - ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו.
בבבלי - הובא רק שבועה שלא אישן שלושה ימים.
המקורות שאין נשבעין לעבור על המצוה[עריכה]
להרע או להטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא דבר של איסור בדבר של מצוה. הוון בעיי מימר (רצו לומר בהו"א) שוגג, הא המזיד לא. אשכח תני רבי ישמעאל אומר ככל היוצא מפיו יעשה, לא היוצא מפי שמים (גם במזיד).
בבבלי - הביא שני מקורות - לא יחל דברו, להרע או להטיב. והסביר שצריך גם ללאו וגם לקרבן.
שבועה שלא אוכל כיכר אחד, שניים, שלושה וכו'[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבועות פ"ג ה"ז (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
שבועה לא חלה על שבועה משום שהוא כמפורש בתורה[עריכה]
אינו חייב אלא אחת (בשבועה על שבועה), מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה, מיכן ואילך כמיחל שבועות על האיסרין (כשבועה על דבר המפורש בתורה) ואין שבועות חלות על האיסרין.
בבבלי - (ח.) הוא להיפך: המקור ששבועה לא חלה על דבר המפורש בתורה הוא שכבר מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה.
נזיר פעמיים ונשאל על אחת - בטלה השנייה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"ב (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.
גם מלוח לשעה נקרא מלוח[עריכה]
הוון בעיי מימר (רצו לומר בהו"א) מלוח לעולם (שיישאר מלוח תמיד), הא לשעה לא. אמר רבי יודן: מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מלוח וכיין נסך, הדא אמרה מלוח לשעה מלוח הוא.
בבבלי - לא הובא.
האומר כתרומת לחמי תודה[עריכה]
הרי עלי כתרומה אם כתרומת הלשכה נדר אסור - הא בתרומת תודה מותר. ואם של גורן מותר - הא בתרומת תודה אסור. הכא את אמר אסור והכא את אמר מותר? נישמעינה מן הדא: כחלת אהרן וכתרומתו מותר - הא בתרומת תודה אסור.
בבבלי - (יב:) גם כן דן מה הדין באומר כתרומת לחמי תודה, ותלוי בשני התירוצים שם.
תירוצים על הסתירה בסתם תרומה וחרם, "חרם עכן"[עריכה]
סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת, שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה - אבל אם היו מכירין סתם אסור. סתם חרמין ביהודה מותרין ובגליל אסורין, שאין בני גליל מכירין חרמי כהנים - אבל אם היו מכירין סתמן מותר. הכא את אמר מותר וכא (כאן) את אמר אסור? אמר רבי אלעזר: תרין תניין אינון (מחלוקת תנאים). אמר רבי ירמיה: חד תניי הוא, כמאן דמר (דאמר) סתם חרמין לבדק הבית, ברם כמאן דמר סתם חרמים לכהנים אפילו בגליל יהא מותר. רבי יוסי בשם רבי הילא: בגליל על ידי שרגילין בחרם עכן (חרמי שמים) את אמר אסור (ובאמת סתמן אסור), וביהודה על שאינן רגילין בחרם עכן את אומר מותר.
בבבלי - תירץ רק שהיא מחלוקת תנאים. כמו כן בבבלי לא נקרא חרם עכן אלא חרם שמים.
מעשה באדם שכל חכם שלחו לחכם אחר[עריכה]
חד בר נש נדר באילין מילייא (באחד מהנדרים שאין נשאלים להם). אתא לגבי רבי מאיר, ושלחיה גבי רבי יודה, אמר ליה: אודעיה דאתית לגביי ושלחתיך לגביה (תודיע לרבי יהודה שאני שלחתיך אליו). אתא לגבי רבי יודה, ושלחיה לגביה רבי יוסי, אמר לי: הודעיה דשלחך רבי מאיר לגביי ושלחתיך לגביה. אתא לגבי רבי יוסי, אמר ליה: אין לית קדמאי מישרי לך, לית חורן מישרי לך (אם רבי מאיר לא התיר לך, אף אחד אחר לא יתיר לך), דאית ליה אם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן. חזר ואתא קומי (לפני) רבי מאיר, אמר ליה: הויתה ידע דהוא כן (שאף אחד לא יתיר לי), למה לא אמרת לי בקדמיתא? אמר ליה: חמיתך מיקל וחמרית עלך (החמרתי עליך שתצטרך ללכת מחכם אחד לחבירו).
בבבלי - לא הובא.
ביאה דרך סדין[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביבמות פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ג - ארבעה נדרים[עריכה]
מחלוקת אם ארבעת הנדרים צריכים שאלה[עריכה]
רבי לעזר בשם רבי חייה רובה (רבה): אילו אינן צריכין היתר חכם, רב ושמואל תריהון אמרין: אילו הן צריכין היתר חכם (וקרבן העדה באחד מפירושיו הגיה: אלו אין צריכים).
בבבלי - אמר רב יהודה אמר רב אסי אלו צריכים שאלה לחכם, ושמואל אמר שאין צריכים.
אם אמרו שהתכוונו לנדר ממש צריכים היתר[עריכה]
הדא דאת אמר (זה שאין צריכים היתר נאמר) בשאינן מעמידים, אבל אם היו מעמידין (שאמרו שהתכוונו לנדר ממש) צריכין היתר חכם.
בבבלי - לא הובא.
הנודר כאילו בנה במה לע"ז[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ט ה"א (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
יש דעה שלא מתירים ומפירים שבועות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פי"א ה"א (לו.), ועיין מה שכתבנו שם.
התנאי מועיל אם זוכרו בשעת הנדר[עריכה]
ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר - בשלא התנה, אבל אם התנה (שהתנה שכל הנדרים ייבטלו אפילו אם לא יזכור את התנאי) אף על פי שאינו זכור.
בבבלי - הוא להיפך, שאם זכר את התנאי בשעת הנדר - עקר את התנאי.
אין תנאי בשבועות, משביעים אותו על דעתנו[עריכה]
תניי (תנאי) בנדרים ואין תניי בשבועות. כהדא דתני: שבועות הדיינין כתניין (כתנאים) שבלבינו, לא כתנויי שבלבכם (של הנשבע). אמר רבי יודה: כתניי שבליבו הוא משביעו, ולמה הוא מתנה עמו (שמשביעים אותו על דעתנו) מפני ההדיוטות שלא יאמרו יש תניין בשבועות.
בבבלי - לא הובא שאין תנאי בשבועות, ובפשטות משמע ממנו שיש תנאי בשבועות - "שלא על תנאי שבליבך אנו משביעין אותך". כמו כן ביאר שם שהטעם שמתנים איתו הוא משום קניא דרבא, שפרע לו את חובו בלי ידיעתו.
נדר שעברו בדרך כעולי מצרים בבת אחת[עריכה]
איפשר שלא עבר בה כעולי מצרים? (בתמיה, והרי אפשר שעברו, ואינו הבאי). אלא כן אנן קיימין בראייה אחת (מדובר שאמר שעברו בבת אחת כעולי מצרים, והוא הבאי).
בבבלי - לא הובא.
מעשים על נחשים גדולים, אין נחשים מרובעים[עריכה]
והא חויה (נחש) דשבור מלכא בלע גמלין, בלע קרונין (בלע גמלים וקרונות). כד בעו מיקטלוניה מלון פחליץ של גמלין תבן ויהבון בון גומרין ובלעון ומית (כשרצו להורגו מילאו עורות של גמלים תבן ושמו בהם גחלים ובלעם ומת)! אמר רבי יודה בר פזי אנא חמיה משך דחיוי עבד אורי (עורו) על תמני מססטולא (אורך עורו היה כשמונה מידות)! אמר רבי שמואל בר יעקב אנא חמית משך דחיוי סליק בדיניין למלכותא (קרבן העדה: מרוב גודלו כיסה את עגלת המלכות. פני משה: מרוב גודלו הראו אותו למלך. ומכל הנ"ל מוכח שיש נחשים גדולים מאוד ואינו הבאי)! שמואל אמר: במרובע (נחש מרובע, והוא דברי הבאי).
בבבלי - הקשה ממעשים דומים על נחשים גדולים, ותירץ שמואל "בטרוף". רש"י פירש "טרוף" - מנומר, הר"ן פירש שיש בו בקעים, ותוס' פירשו שהוא רחב ואינו עגול. ודברי הירושלמי כאן דומים לפירוש התוס'.
אין מרובע בבריות[עריכה]
תני רשב"ג אומר: אין מרובע מששת ימי בראשית וכו'. אית דבעי מימר לא אמר רבן גמליאל (שאין מרובע) אלא בבריות, ותני כן: (יש) מרובע באוכלין, אין מרובע בבריות.
בבבלי - לא הובא.
כמה וכמה פסוקים שנאמרו בדיבור אחד[עריכה]
שוא ושקר שניהן בדיבור אחד נאמר, מה שאין איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. זכור ושמור שניהם בדבור אחד נאמרו וכו'. מחלליה מות יומת ושני כבשים בני שנה תמימים נאמרו בדיבור אחד וכו'. ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה שניהן נאמרו בדיבור אחד. ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר וכל בת יורשת נחלה שניהן בדיבור אחד. גדילין תעשה לך לא תלבש שעטנז שניהן בדיבור אחד נאמרו.
בבבלי - שבועות כ: כתוב רק לגבי שווא ושקר וזכור ושמור שנאמרו בדיבור אחד.
החילוק בין שבועת שווא לשקר[עריכה]
שבועת שוא בשנשבע לשנות את הידוע לאדם (שנשבע ושיקר על דבר ידוע, כגון על איש שהוא אישה), שבועת שקר בשנשבע ומחליף (שנשבע ושיקר על דבר שאינו ידוע). אי זהו שוא ואי זהו שקר? רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: ידוע לשנים זהו שבועת שקר, לשלשה זהו שבועת שוא.
בבבלי - (שבועות כא.) הובא החילוק בין ידוע לאדם למחליף, אך לא בין ידוע לשניים לידוע לשלושה.
שבועות הבאי[עריכה]
תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות. והתני שבועות הבאי אסורות! רבי ירמיה בשם רבי פדת: כאן במעמידין (שאומר שהתכוון לשבועה ממש) וכאן בשאינן מעמידין. אמר רבי בא (אבא): אפילו תימא כאן וכאן במעמידין, כאן וכאן בשאין מעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו שבועת נכסי עלי נכסיו אסורין.
בבבלי - גירסת גמרותינו היא ששבועות הבאי אסורות, ומסורת הש"ס הביא גירסא שמותרות.
שבועות זירוזין מותרות[עריכה]
כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות.
בבבלי - לא הובא.
שבועות שגגות אסורות[עריכה]
זה חומר (חומרא) בשבועות מבנדרין, ששגגת שבועות אסורה ושגגת נדרין מותרת.
בבבלי - שבועות שגגות מותרת.
דינא דמלכותא דינא - אינו בירושלמי[עריכה]
אם היה דבר של יישוב - אסור.
בבבלי - הקשה שדינא דמלכותא דינא ואם כן אסור להיפטר מהמוכס, וכן בעוד מקומות הביא שדינא דמלכותא דינא והירושלמי לא הקשה זאת, ואף לא הביא כלל זה בשום מקום (וכן כתב בקונטרס ציון במשפט תיפדה (הרב משה צוריאל) עמוד 23 שדינא דמלכותא דינא לא הובא בירושלמי כלל. אמנם קרבן העדה פירש "דבר של יישוב" - שאם הוא מוכס של מנהג המדינה אסור לברוח ממנו, ואם כן גם לירושלמי דינא דמלכותא דינא. אך הפני משה פירש באופן אחר).
יש דעה שספק האם דברים שבלב הם דברים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ג ה"ד (לה:), ועיין מה שכתבנו שם.
תנאי בלב, דברים שבלב[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ח ה"א (לט:), ועיין מה שכתבנו שם.
נשבעין להרגין ולחרמין ולמוכסין[עריכה]
לא תשבעו בשמי לשקר, נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין.
בבבלי - לבית הלל נשבעין להרגין ולבית שמאי לא.
יש דעה שלא מתירים ומפירים שבועות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פי"א ה"א (לו.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם קדושות למפרע[עריכה]
טלית זו קרבן אם אינה נשרפת, ונקרעה - למפריען קדשו או מיכן ולבא (מכאן ולהבא)? מה נפיק מביניהון (למאי נפק"מ), נהנה מהן - אין תימר (אם תאמר) למפריען קדשו מעל, אין תימר מיכן ולבא לא מעל.
בבבלי - לא הובא, ושיירי קרבן דן האם ספק זה תלוי בדין ברירה10.
הלך אחר לשון בני אדם - אינו בירושלמי[עריכה]
מאי טעמא דרבי מאיר? ועתה שני בניך הנולדים לך, וכבר נולדו. מאי טעמא דרבנין (רבנן)? הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו, ועדיין לא נולד.
בבבלי - גם כן הביא את שני הפסוקים הללו, דחה שאי אפשר ללמוד מהם, והסיק שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם11.
עשיו יכנס לגן עדן והקב"ה יוציאו משם[עריכה]
עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקב"ה גוררו ומוציאו משם.
בבבלי - לא הובא.
מה חמור יותר: שבת, מילה, עבודה זרה, חילול השם[עריכה]
בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה וכו'. אמר רבי אלעזר בי רבי אבונא: מצוות שבת מליא (המילה "מצוות" כתובה בתורה עם שני ווים) להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה והמילה דוחה אותה וכו' (ומוכח שמילה גדולה משבת). עבודה זרה קשה מכולם. אמר רבי יודה בר פזי: חילול השם קשה מכולן.
בבבלי - לא השווה ביניהן.
מחלוקת האם עשה דוחה לא תעשה כשאינו כתוב בצידו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"א ה"ג (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בפסחים פ"ו ה"ב (מב.).
השטן לא מקטרג ביום כיפור - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו ביומא פ"א ה"ז (ז:).
פרק ד - אין בין המודר[עריכה]
מודר הנאת מאכל[עריכה]
אמר רבי שמעון בן לקיש: כיני מתניתא (פירוש המשנה הוא) אין בין מודר הנייה (הנאה) מחבירו למודר הניית (הנאת) מאכל מחבירו וכו' אבל משאילו כוסות.
בבבלי - הביא את ריש לקיש, דחה אותו והסיק שאמר "הנאה המביאה לידי מאכלך עלי", ולכן אפילו צנא בעלמא אסור12.
מחילה על שטר חוב כשהשטר ביד המלווה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פי"ג ה"ב (סח:), ועיין מה שכתבנו שם.
שילם עבור חובו של חבירו - מתי יכול לתובעו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פי"ג ה"ב (סח:), ועיין מה שכתבנו שם.
הפריש חטאת ונשתמד, מחלוקת האם נדחתה חטאתו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"א ה"ב (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורם של תרגום, טעמים והכרעים[עריכה]
הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"א (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.
גודל הלוחות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ח ה"ג (לו.), ועיין מה שכתבנו שם.
התורה נדרשת מ"ט פנים לכאן ולכאן[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ד ה"ב (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.
לא מכל אדם זוכה להתרפא[עריכה]
לא מכל אדם זוכה להתרפות.
בבבלי - לא הובא.
תנאי על טובת הנאה[עריכה]
המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו, טובת הניית (הנאת) מעשרותיו של מי? רבי אבהו אומר: של מתקן, רבי זעירא אמר: של בעל הפירות. רבי זעירא כדעתיה, דאמר רבי זעירא בשם רבי שמעון בן לקיש וכו'. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש - ותרום תרומתו ומעשרותיו של חבירו לדעתו (ואם טובת הנאה של בעל הפירות הרי הוא נהנה ממנו)! פתר לה בשלא יהא לו טובת הנייה בהן (כשהתנה שטובת ההנאה לא תהיה של בעל הפירות).
בבבלי - הקשה אותה קושיא אך לא תירץ כך, אלא תירץ שמשל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו דבעל הכרי, באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום.
מקור מפסוק להיתר לשכר מקרא[עריכה]
ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים, מה אני בחינם אף אתם בחינם. יכול (גם) מקרא ותרגום כן? תלמוד לומר חקים ומשפטים - חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום.
בבבלי - לא הובא לכך פסוק אלא סברות - שכר שימור או שכר פיסוק טעמים.
שכר בטלה מותר[עריכה]
וכן חמיי מתנייא נסבין אגריהון (מלמדי משנה שנוטלים שכר)! אמר רבי יודן בי רבי ישמעאל: שכר בטילן הן נוטלין.
בבבלי - לא הובא.
אגדות על ביקור חולים - אינן בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך כאן (וכן בבבא מציעא ל: ובשבת יב:) באגדות על ביקור חולים, וכן שהמבקר את החולה נוטל אחד משישים בצערו (ובבבא מציעא ל: הגירסא: מחוליו), ושהשכינה שרויה למעלה ממיטתו של החולה13, ובירושלמי לא הובא.
הסברא דלא אדריה מן חיותיה - אינה בירושלמי[עריכה]
מתניתא בשאסר הרופא נכסיו עליו, אבל אם אסר החולה נכסיו עליו של רופא הוא חטא על נפשיה.
בבבלי - לגבי לבקר את החולה הביא סברא דלא אדריה מן חיותיה, ובירושלמי לא הובאה, ושיירי קרבן (כאן ולקמן ה"ה ד"ה ע"ד) אף הוכיח שהירושלמי חולק על סברא זו.
שבעה דברים נבראו קודם העולם - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בפסחים פ"ד ה"ד (כח.).
לרבי מאיר אסור ללמדו אומנות[עריכה]
על דעתיה דרבי מאיר אסור ללמדו (את המודר הנאה) אומנות. על דעתיה דרבי מאיר אסור ללמד עליו זכות (בדין).
בבבלי - לא הובא14.
מחלוקת במודר הנאה בשביעית[עריכה]
רבי יוחנן פתר מתניתא: המודר הנאה מחבירו לפני שביעית - אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות, ובשביעית לא ירד לתוך שדהו ואוכל מן הפירות. ואם נדר בשביעית - יורד ואוכל. רבי שמעון בן לקיש פתר מתניתא: המודר הנייה (הנאה) מחבירו לפני שביעית - לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות, ואם נדר בשביעית - לא יורד בתוך שדהו אבל אוכל מן הפירות.
בבבלי - היא מחלוקת רב ושמואל (שסוברים כרבי יוחנן בירושלמי) נגד רבי יוחנן וריש לקיש (שסוברים כריש לקיש בירושלמי).
מעשה שפרס בגדו על הגדיש ונעצרה האש[עריכה]
רבי יונה דכפר אימי פרס גולתיה (בגדו) על גדישא ונורא ערקת מינה.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת האם המפקיר יכול לחזור בו[עריכה]
אית תניי תני חוזר בו (מהפקר), ואית תניי תני אינו חוזר בו. רבי חזקיה רבי אבהו בשם רשב"ל: מאן דמר (דאמר) חוזר כרבי יוסי, מאן דמר אינו חוזר כר"מ (רבנן).
בבבלי - רצה לתלות את הרישא והסיפא של הברייתא (האם יכול לחזור בו) ברבי יוסי ורבנן, ודחה שאפשר להסביר את כל הברייתא או כרבי יוסי או כרבנן15.
מחלוקת במפקיר לזמן[עריכה]
עד כדון כשמבקירה (מפקירה) לזמן מרובה, אפילו הבקירה לזמן ממועט (פני משה: השאלה לרבי מאיר האם מודה שיכול לחזור בו. קרבן העדה: השאלה לרבי יוסי האם מודה שלא יכול לחזור בו)? נישמעינה מן הדא: המבקיר שדהו שלשה ימים חוזר. אמר רבי זעירא: לא אמר אלא שלשה, הא לאחר שלשה אינו חוזר בו. תני רבי שמעון דיינא קומי (לפני) רבי זעירא: אפילו לאחר שלשה חוזר בו. אמר ליה: מכיון דאת אמר לאחר שלשה חוזר בו היא לאחר שלשה היא לאחר כמה ימים.
בבבלי - לא שאל זאת, אך הביא את הברייתא שמחלקת בין זמן מרובה לזמן מועט (גם הירושלמי הביאה שם בהמשך), ותלוי בתירוצי הגמרא האם הברייתא כרבי יוסי או כרבנן.
דעה שהפקר בפני עשרה[עריכה]
רבי יונה רבי אבא רבי חייה בשם רבי שמעון בן יוצדק: המבקיר (מפקיר) שדה לעשרה (בפני עשרה) בני אדם אינו חוזר בו וכו'. אמר ליה וכו': בפני שלשה אינו חוזר בו ופטור מן המעשרות.
בבבלי - לא הובאה הדעה שבפני עשרה. והבבלי הוסיף דעה שמדאורייתא בפני אחד.
פרק ה - השותפין[עריכה]
גדר בעלות בשותפין וברירה[עריכה]
רבנין (רבנן) אמרין: כל טפח וטפח של שותפין הוא (אין ברירה), רבי ליעזר בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו (יש ברירה).
בבבלי - בבא קמא נא: גם כן פירש שנחלקו האם יש ברירה, אך הלשון "כל טפח וטפח של שותפין" אינה בבבלי (אמנם שיירי קרבן כתב שמהירושלמי משמע שלא נחלקו בדין ברירה אלא בדין ויתור במודר הנאה). והאחרונים האריכו בגדר שותפות למ"ד אין ברירה, האם כל אחד בעלים על כל הנכס או שכל אחד בעלים על חלקו (קובץ שיעורים בבא בתרא אות תד, גרנ"ט סי' קצב, אבן האזל שכנים פ"ב ה"י ד"ה איברא, ועוד), ומלשון הירושלמי משמע שכל אחד בעלים על כולו.
חכמים וראב"י נחלקו גם ביש בה כדי חלוקה[עריכה]
אם היתה חצר חלוקה פסיספס (מסיפס, מחיצה) אף רבנין מודיי (גם רבנן מודים לרבי אליעזר בן יעקב שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו).
בבבלי - הסיק שמחלוקתם רק באין בה כדי חלוקה, אבל יש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור, והמפרשים (שיירי קרבן ויפה עיניים) הוכיחו מהירושלמי כאן שנחלקו גם ביש בה כדי חלוקה אם אין בה מסיפס. החילוק אם יש בה מסיפס לא הוזכר בבבלי.
ויתור במודר הנאה לדעת ראב"י[עריכה]
לא צורכא דלא התנו ביניהן על מנת לוותר, מה אמר בה רבי אליעזר בן יעקב?
בבבלי - בבא בתרא נז: ביאר שהמשנה כרבי אליעזר הסובר שוויתור אסור במודר הנאה.
כבוד בנות ישראל לכבס בחצר[עריכה]
בכל השותפין מעכבין זה על זה בחצר, חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל (שכבודן לכבס בחצר ולא בנהר).
בבבלי - בבא בתרא נז: הלשון: שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה16.
שותפין חייבים בנזקין בחצר[עריכה]
השותפין קונין זה מזה בחצר וחייבין זה בניזקי זה.
בבבלי - בבא קמא יג: היא מחלוקת האם שותפים חייבים בנזקים בחצר.
במדיר אחד מהשוק לא כופין למכור[עריכה]
היה אחד מן השוק כו' - ולא תנינן כופין (המשנה כתבה שכופין רק כשמדיר את שותפו ולא כשמדיר אחד מהשוק).
בבבלי - לא הובא.
איני נהנה לך ולנשאל לך, זמן הנדר וזמן האיסור[עריכה]
קונם שאיני נהנה לך לנשאל לו עליך - נשאל על הראשון ואינו נשאל על השיני (כשנשאל על הראשון ממילא גם השני הותר ואין צריך להישאל עליו), אית תניי תני: נשאל בין על הראשון בין על השיני. שמואל בריה דרבי יוסף בי רבי בון אמר: כמאן דאמר לאחר האיסר (לדעה שהולכים אחר זמן האיסור הם שני נדרים נפרדים), כברם מאן דאמר לאחר הנדר - נדר שבטל מקצתו בטל כולו (לדעה שהולכים אחר זמן הנדר הוא נדר אחד).
בבבלי - צ: נשאל על הראשון ואח"כ על השני, שהם שני נדרים נפרדים.
הנודר מבני העיר ומיושבי העיר[עריכה]
הנודר מבני העיר ובא אחר וישב שם שלושים יום מותר בו, מיושבי העיר ובא אחר וישב שם שלושים יום אסור בו.
בבבלי - דין זה לא הובא בנדרים אלא בבבא בתרא ח. וסנהדרין קיב17.
נדר של רבים ונדר ברבים[עריכה]
נדר של רבים (שרבים נדרו) אין לו היתר, הנודר ברבים אין לו היתר.
בבבלי - גיטין לו. נדר שהודר ברבים - היא מחלוקת אם יש לו הפרה, נדר על דעת רבים - לכו"ע אין לו הפרה, נדר של רבים - לא הוזכר בבבלי כלל.
המודר בפניו נשאל בפניו, האם לפרוט את החטא ביום כיפור[עריכה]
המודר הנייה (הנאה) מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו וכו', רבי יוחנן אמר: מפני הבושה (להענישו שיתבייש), רבי יהושע בן לוי אמר: מפני החשד. ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פולגוותא (ומחלוקת הנ"ל תלויה במחלוקת הבאה) דתני יום הכיפורים צריך לפרוט את מעשיו (להענישו שיתבייש) דברי רבי יודה בן בתירה, רבי עקיבה אומר: אינו צריך לפרוט את החטא.
בבבלי - סה. כתב שהמודר מחבירו אין נשאלין לו אלא בפניו, ולא רק אם נדר בפניו. בבבלי ז: חילק לגבי נידוי שאם נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. ביומא פו: הביא את המחלוקת האם לפרוט את החטא, אך הבבלי לא קישר בין שתי המחלוקות הללו18.
רחבה שדרך הרבים מפסקתה[עריכה]
רחבה שדרך הרבים מפסקתה - כעולי בבל היא.
בבבלי - לא חילק אם דרך הרבים מפסקתה, ובפשטות היא כשאר רחבה שהיא של אותה העיר.
תלמידיו של הלל, ריב"ז ויונתן בן עוזיאל[עריכה]
שמונים זוג של תלמידים היו לו להלל הזקן, גדול שבהן יונתן בן עוזיאל והקטן שבהן רבן יוחנן בן זכאי.
בבבלי - סוכה כח. ובבא בתרא קלד. הם "שמונים תלמידים" ולא שמונים זוגות, ומחולקים לשלושים גדולים שלושים קטנים ועשרים בינוניים, והוסיף שרבן יוחנן בן זכאי לא הניח מקרא משנה גמרא וכו' שיחת שדים שיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה19.
אביו של יונתן בן עוזיאל הדירו מנכסיו, שמאי - שמי[עריכה]
יונתן בר עוזיאל הדירו אביו מנכסיו, ועמד וכתבן לשמי (שמאי הזקן). מה עשה שמי? מכר מקצת והקדיש מקצת ונתן לו מתנה את השאר, ואמר כל מי שיבוא ויערער על המתנה הזאת יוציא מיד הלקוחות ומיד ההקדש, ואחר כך יוציא מיד זה.
בבבלי - בבא בתרא קלג: המעשה שונה: אדם אחד כתב את נכסיו ליונתן בן עוזיאל, ובא שמאי להתווכח עימו. בבלי נכתב "שמאי", ובירושלמי בחלק מהמקומות נכתב "שמי".
פרק ו - הנודר מן המבושל[עריכה]
גדר מבושל - שלוק או צלוי[עריכה]
מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל, דתנינן: היה מבשל את השלמים או שולק. וקרייא (ופסוק) שהצלוי קרוי מבושל: ויבשלו את הפסח באש.
בבבלי - לא הובא.
יש דעה שבנדרים הלך אחר לשון תורה[עריכה]
אמר רבי יוחנן: הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, אמר רבי יאשיה: הלכו בנדרים אחר לשון תורה (ולקמן פ"ז ה"ו (כה:) וכן פ"ח ה"א (כו.) אף הקשו על הדעה שהלך אחר לשון בני אדם. כמו כן בפ"ח ה"א (כו.) הסיק שהמשנה סוברת שהלך אחר לשון תורה).
בבבלי - היתה הו"א שיש בזה מחלוקת20, אך למסקנה לכו"ע הולכים אחר לשון בני אדם21.
מנהגי דרך ארץ בסעודה - אינם בירושלמי[עריכה]
בבבלי - דן כאן במנהגי דרך ארץ בסעודה, ובירושלמי לא הובא22.
אין קל וחומר בנדרים[עריכה]
הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה? נישמעינה מן הדא: אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה - מה אם תבשיל שהוא נאסר בצלוי ובשלוק מותר בעבה, מבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה? ויש קל וחומר בנדרים? (בתמיה, לא שייך בזה ק"ו כי דין זה תלוי בלשון בני אדם).
בבבלי - לא הובא.
מעשים בחכמים שיצאו מבתיהם ללמוד - אינם בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בכתובות פ"ה ה"ז (לז.).
המעשה שבגללו רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ז ה"א (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.
אשת ר"ע מכרה את שערה בשביל שילמד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פ"ו ה"א (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.
גם מלוח לשעה נקרא מלוח[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ב ה"ד (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
הנודר מטרית טרופה[עריכה]
הנודר מטרית טרופה מותר בציר ובמורייס.
בבבלי - במשנה הגירסא היא "אסור בציר ובמורייס", וכן גרסו רש"י והרא"ש, אך הר"ן גרס כירושלמי, וכן גירסת המשנה שבמשניות.
גדר דג קטן[עריכה]
אי זהו קטן ואי זהו גדול? ייבא כיי דמר (כמו שאמר) רבי זעירא כל נון דנא אכיל פחות מן ליטרא כילביד (פחות ממשקל ליטרא הוא קטן) אנא טעים, והכא כן.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת רבי יוסי וחכמים בקומא דחלבא[עריכה]
מה טעמא דרבי יוסי (שהנודר מהחלב מותר בקום)? שם אביו קרוי עליה. על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין מותר ביין מבושל, חמרא מבשלא.
בבבלי - מבאר שרבי יוסי וחכמים לא נחלקו כלל, אלא שבאתרא דרבנן קראו לקום קום, ובאתרא דרבי יוסי קראו לקום קומא דחלבא. ובירושלמי כאן מוכח שזו מחלוקת.
טבל הוא דבר שיש לו מתירין[עריכה]
כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש והחדש.
בבבלי - לא כתב בפירוש האם טבל הוא דבר שיש לו מתירין או לא. ושיירי קרבן (כאן) דן האם מהגמרא עבודה זרה עג: מוכח שהוא דבר שיש לו מתירין או לא.
נדר הוא דשיל"מ כי עיקר ההיתר הוא מכאן ולהבא[עריכה]
אילין נדרין מה את עביד להון - כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין? מסתברא מיעבדינון כדבר שיש לו מתירין? (בתמיה). דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו (ואם כן היא לא התרה של דבר שהיה אסור). אמרו: אינו עוקרו אלא מיכן ולהבא (עיקר העקירה היא מכאן ולהבא, שהיה אסור עד עתה, ואם כן הוא דבר שיש לו מתירין).
בבבלי - כתובות עד: הובא רק שחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ולא דן אם הוא נחשב מכאן ולהבא. בנדרים נט. כתב שנדר הוא דשיל"מ כי מצוה להישאל עליו, ולא קישר זאת לגדרי ההתרה (הגר"ש שקאפ כתובות סי' א דן באריכות בירושלמי הזה ובגדרי התרה למפרע).
כללים בדברים שדרכן להאכל[עריכה]
תני רבי שמעון בן אלעזר אומר: קונם כל דבר שדרכו לאוכלו דרך היוצא ליאכל - נדר בו מותר ביוצא ממנו, נדר ביוצא ממנו מותר בו. מה אית לך (מהם)? כגון זתים וענבים. וכל דבר שדרכן ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל - נדר בו מותר ביוצא ממנו. מה אית לך? כגון אילין תותייא. וכל דבר שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל - נדר בו לא נתכוון אלא ביוצא ממנו. מה אית לך? אמר רבי יוסי בי רבי בון זירעוני גינה שאינן נאכלין (וכן לקמן פ"ז ה"ג (כה.) דעת רבי שמעון בן אלעזר לגבי כסות והיוצא ממנה).
בבבלי - לא הובא.
שם אביו ושם בנו בנדרים[עריכה]
מאי טעמא דרבי יוסי (שאוסר קומא דחלבא)? שם אביו קרוי עליו. מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירה (שאוסר דבש תמרים)? שם בנו קרוי עליו. מסתברא רבי יודה בן בתירה יודי (יודה) לרבי יוסי, רבי יוסי לא יודי לרבי יודה בן בתירה.
בבבלי - נב: לגבי קומא דחלבא ביאר שהוא משום שנקרא קומא דחלבא, ובדף נג. לגבי דבש תמרים לא ביאר את הטעם23.
רבי התיר להביא ירק מחו"ל[עריכה]
הדא דאת אמר (ההיתר בירקות גינה בשביעית היה רק) עד שלא התיר רבי להביא ירקות מחוצה לארץ לארץ, אבל משהתיר רבי להביא מחוצה לארץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע.
בבבלי - (כאן, ובנוסח דומה גם בסנהדרין יב.) אינו היתר של רבי, אלא היא מחלוקת תנאים, ויש מקומות שהתירו ויש מקומות שאסרו (בטעם שרבי התיר זאת - הירושלמי דן בבבא בתרא פ"ט ה"ה (כט.), ועיין מה שכתבנו שם).
סוגיית עיבור השנה[עריכה]
תני אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, ואם עיברוה הרי זה מעוברת וכו' (ומאריך הרבה בסוגיית עיבור השנה).
בבבלי - לא דן כאן בעיבור השנה אלא בסנהדרין (יא.-יג.) ובירושלמי דן בזה גם כאן וגם בסנהדרין (פ"א ה"ב (ג:-ו:)).
גולגולתו של ארוונה היבוסי נמצאה תחת המזבח[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ט ה"א (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם חזקיהו דאג לטהרה[עריכה]
כתיב בכל לבבו הכין לדרוש האלהים אל אבותיו וגו' (על חזקיהו) - רבי סימון בר זבדי ורבי שמואל בר נחמן, חד אמר: אפילו כמה עשה לטהרת הקודש לא יצא ידי טהרת הקודש (השתדל לטהר ולא הצליח). וחרנה (והאחר) אמר: אפילו כל מעשים טובים שעשה לא יצא כדי טהרת הקודש (בעניין הטהרה לא השתדל כלל).
בבבלי - סנהדרין צד: מובא שחזקיהו הכריח את כולם לעסוק בתורה, וכולם היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה.
טבלה של רפואות[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ט ה"א (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.
ניסן ותשרי לא נתעברו מימיהם[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בראש השנה פ"ג ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
טעו בחשבון העיבור[עריכה]
אותה השנה נתקלקלה (טעו בחשבון העיבור).
בבבלי - לא הובא24.
חנניה עיבר שנים בחו"ל ורבי שלח לו שיפסיק[עריכה]
חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה רבי תלת איגרן (אגרות) גבי רבי יצחק ורבי נתן, בחדא כתב: לקדושת חנניה (שיבח אותו), ובחדא כתב: גדיים שהינחתה (בארץ ישראל) נעשו תישים, ובחדא כתב: אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהא שוחט ונחוניון זורק. קדמיתא ואיקרון (כשקרא את האיגרת הראשונה כיבד את רבי יצחק ורבי נתן), תינייתא ואיקרון, תליתייא בעי מבסרתון (רצה לבזותם), אמרין ליה: לית את יכיל דכבר איקרתנון (שכבר כיבדתנו). קם רבי יצחק וקרא כתיב באוריתא אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע? אמרין ליה (ענו לו הציבור): מועדי ה'! אמר לון: גבן (אצלנו בארץ ישראל הם מועדי ה'). קם רבי נתן ואשלם: כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד? אמרין ליה: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם! אמר לון: גבן. אזל (חנניה) וקבל עליה גבי רבי יהודה בן בתירה לנציבין. אמר ליה (רבי יהודה בן בתירה לחנניה): אחריהם, אחריהם. אמר ליה: לינה (אינני, כמו: לית אנא) ידע מה שבקית תמן? מאן מודע לי דאינון חכמין מחשבה דכוותי (אולי אלו שבארץ ישראל אינם חכמים כמותי)? (ענה לו רבי יהודה בן בתירה) מכיון דו אמר (שאמר) לא חכמין דכוותי ישמעון ליה? מכיון שאינון חכמין מחשבה דכוותי ישמע להון (מספק עליך לשמוע להם, שהם בארץ ישראל)! קם (רבי יהודה בן בתירה) ורכב סוסיא (להודיע לכל הגולה שיקבעו את המועדות ע"פ ארץ ישראל), הן דמטא מטא, הן דלא מטא נוהגין בקילקול (להיכן שהגיע שמעו לו, ולהיכן שלא עדיין נוהגים בקלקול כחנניה).
בבבלי - ברכות סג. המעשה מובא בכמה שינויים: לא מובא שרבי שלח אליו אלא סתם שלחו אליו מארץ ישראל, ולא רבי יצחק ורבי נתן אלא רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל, ולא הוזכרו אגרות אלא אמרו לו זאת בע"פ, ומה שטיהר הוא טימאו הם ולהיפך, ולא הוזכר רבי יהודה בן בתירה, אלא שכל בני הגולה קיבלו את דבריהם (ובכתובות פ"ב ה"ו (יג.) הובא שחנניה נענש על זה שבנות שמואל, שהיו מזרעו, מתו. ועיין מה שכתבנו שם).
יושבי ארץ ישראל חביבים יותר[עריכה]
אמר הקב"ה וכו': חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ.
בבבלי - לא הובא25.
בית דין משפיעים על הבתולים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"א ה"ב (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
שם אביו קרוי עליו בנדרים[עריכה]
מה טעמא דרבי יוסי (שמתיר בגריסים)? שם אביו קרוי עליו.
בבבלי - לא הובא26.
פרק ז - הנודר מן הירק[עריכה]
סברותיהם של ר"ע וחכמים[עריכה]
מיסבר סבר רבי עקיבה מצאתי ולא מצאתי (משום ששליח נמלך), מעתה הנודר מן הבשר יהא אסור בבשר דגים וחגבים, שכן אדם אומר לחבירו קח לנו בשר והוא אומר לחבירו לא מצאתי אלא דגים! אלא רבי עקיבה סבר מימר הדילועין בכלל ירק ורבנין (רבנן) אמרין אין הדילועין בכלל ירק.
בבבלי - נשאר בהסבר שמחלוקתם משום שהשליח נמלך27.
נחלקו גם בממונות, הפקר והקדש[עריכה]
אף למידת הדין כן, ירק גינה זה מכור והיו שם דילועין - על דעתיה דרבי עקיבה מכורין, על דעתון דרבנין (רבנן) אינן מכורין. ובהבקר (הפקר) ובהקדש כן.
בבבלי - לא הובא28.
האם הנודר מבשר מותר בעופות[עריכה]
דתני: הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ומותר בראש ובכרעים ובקנה ובלב ובכבד ומותר בבשר דגים וחגבים, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרבייא (קרביים) לאו בשר ואכליהון לאו אינש.
בבבלי - הוסיף בדעת רשב"ג שמותר גם בעופות.
מחלוקת אם הנודר מתירוש מותר ביין[עריכה]
הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין - כמאן דאמר הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם (ובלשון בני אדם תירוש אינו יין), ברם כמאן דאמר הילכו בנדרים אחר לשון תורה - התורה קראת אותו תירוש, תירושך זה היין (ואסור).
בבבלי - יומא עו: לכו"ע מותר ביין משום שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין דעה שחולקת29.
האומר פת תורה[עריכה]
אם באומר פת תורה (פת ע"פ לשון התורה), מעתה אף האומר תבואת תורה וכו'.
בבבלי - לא הובא המושג "פת תורה".
הלשון "עניצי פשתן"[עריכה]
פשתן עולה עלי - מותר לכסות בעניצי פשתן.
בבבלי - במשנה הגירסא: אניצי פשתן.
כללים בדברים שדרכן להתכסות[עריכה]
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמר קונם כל דבר שדרכו להתכסות ודרך היוצא ממנו להתכסות כדרכו מותר ביוצא ממנו, נדר ביוצא ממנו מותר בו. מה אית לך (מהו)? כגון אילין שלחיה (עורות, והיוצא מהם הוא הצמר). כל שדרכו להתכסות ואין דרך היוצא ממנו להתכסות - נדר בו מותר ביוצא ממנו, נדר ביוצא ממנו אסור בו. מה אית לך? כגון אילין סוסרנה (עור שאין הדרך להתכסות ביוצא ממנו). וכל דבר שאין דרכו להתכסות ודרך היוצא ממנו להתכסות - נדר בו לא נתכוון אלא ביוצא ממנו. מה אית לך? אמר רבי יוסי בי רבי בון: כגון הדין צמר גפן (וכן לעיל פ"ו ה"ו (כא:) דעת רבי שמעון בן אלעזר לגבי מאכל והיוצא ממנו).
בבבלי - לא הובא.
חילוק בין עיר לכפר[עריכה]
נראין דברי רבי מאיר בעירוני (אצל בני העיר העלייה אינה טפילה לבית).
בבבלי - לא הובא.
דחיה ללימוד מיריחו שעיבורה של עיר כעיר[עריכה]
ומנין שעיבורה של עיר כעיר? כתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו, וכי ביריחו היה? כתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת ואת אמר אכין (כך)? אמר רבי יודן בר שלום: בעיבורה היה (ומוכח שעיבור העיר מחשב כעיר עצמה). רבי אבון בשם רבי אחא: הוה יריחו (אין ראיה, שבאמת היה ביריחו עצמה - פני משה: והיה בה אחר שנכבשה, קרבן העדה: והיה בבתים שהיו מחוץ לחומה).
בבבלי - הביא את הראיה מיריחו ולא דחה אותה.
מקשה על הדעה שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם[עריכה]
רבי מנא בעי: לית הדא (המשנה) פליגא על רבי יוחנן, דרבי יוחנן אמר הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם? (ומתרץ).
בבבלי - פשוט שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולא הקשה על זה30.
חשש שיעבור על הנדר למפרע[עריכה]
ואסור ליהנות ממנה מכבר, שמא תלך אחר הפסח ונמצאת הנייתו (הנאתו) למפרע.
בבבלי - יד: היא מחלוקת אמוראים האם חוששים שיעבור למפרע, והביאו ראיה ממשנה זו ודחו אותה.
נדר הוא דשיל"מ כי עיקר ההיתר הוא מכאן ולהבא[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ו ה"ד (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.
הנודר כאילו בנה במה לע"ז[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ט ה"א (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ח - קונם יין[עריכה]
יש דעה שבנדרים הלך אחר לשון תורה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם בנדרים פ"ו ה"א (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.
ראש השנה לנדרים - ניסן או תשרי[עריכה]
הדא אמרה ניסן ראש השנה לנדרים! תשרי ראש השנה לנדרים וכו' (דוחה את הראייה).
בבבלי - ראש השנה יב: היתה הו"א בלשון שאלה - אולי ניסן יהיה ראש השנה לנדרים, והשיב שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובלשונם תשרי הוא ראש השנה31.
אסור להתענות בשבת[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"ג הי"א (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
נדר תענית עד שיסיים לימודו[עריכה]
דרבי יוחנן אמר הריני בתעניתי עד דחסל פירקי, עד דניחסל פרשתי (עד שאגמור ללמוד את לימודי).
בבבלי - ח. כתב שמותר לאדם להישבע כדי לזרז את עצמו לדבר מצווה, אך לא הביא מעשים על כך.
צום ביום שמת בו תלמיד חכם[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם במועד קטן פ"ג ה"ז (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.
שכח ואכל בתענית[עריכה]
נדר להתענות ושכח ואכל כזית - איבד תעניתו. רבי בא (אבא) בשם רבנין דתמן (חכמי בבל): והוא שאמר יום סתם, הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים.
בבבלי - לא הובא.
דיני טעימה לברכה, גזל, דמאי ותענית[עריכה]
הא מטעמיתה (טעימה) אין בה (אינה נחשבת אכילה) לא משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הפסק תענית.
בבבלי - ברכות יד. כתב זאת רק לגבי ברכה ותענית, וכן חילק שהוא רק עד שיעור רביעית.
צום בערב ראש השנה, שבת, סוכות, שלוש מאות צומות[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"ב הי"ב (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.
הנודר כאילו בנה במה לע"ז[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ט ה"א (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
רבי זעירא קינטר את רבי ירמיה[עריכה]
רבי ירמיה בעי קומי (לפני) רבי זעירה: מחלפה שיטתיה דרבי יוסי תמן הוא אמר עד שיצאו כל הרשויות הגדולות עד שיצאו כל הרשויות הקטנות וכא (כאן) הוא אמר הכין? אמר ליה: משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים, לא עמד שוקד (לדקדק במשנה) עד שעמד ירמיה (אמר זאת כדי לקנטרו).
בבבלי - לא הובא.
יובל יכול לחול באמצע השמיטה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ב (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
דיני נדרים תלויים בדיני שאילת גשמים[עריכה]
רבי מאיר כדעתיה ורבי יהודה כדעתיה, דתנינן תמן עד אימתי שואלין את הגשמים, רבי יודה אומר עד שיעבור הפסח, רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן.
בבבלי - לא תלה את דיני נדרים בדיני שאילת גשמים32.
נדר שנה לאחר שהתעברה[עריכה]
והוא שנדר ואחר כן עיברו (אסור רק עד אדר הראשון), אבל אם עיברו ואחר כן נדר לא בדא (בזה אסור עד אדר השני).
בבבלי - לא הובא.
דימוי דיני נדרים לשכירות בתים[עריכה]
לעניין שכר בתים לא שנייא זה אומר אדר הראשון וזה אומר אדר השיני (השני) יחלקו חדש העיבור. איתא חמי, לנדרים לית את חשיש (אינך חושש) ולממון את חשש? וכו'.
בבבלי - לא דימה את דיני נדרים לדיני שכירות בתים33.
באדר שני כותב תי"ו[עריכה]
ולעניין שטרות כותבין באדר הראשון ובאדר השיני (השני), אלא שכותבין אדר השיני תיניין. רבי יודה אומר: אדר השיני כותב תי"ו (קיצור של "תיניין") ודיו.
בבבלי - רבי מאיר אומר שבאדר הראשון כותב אדר הראשון ובאדר השני כותב אדר סתם, ורבי יהודה אומר שבאדר הראשון כותב אדר סתם ובאדר השני כותב תיניין (לפי הירושלמי רבי יהודה לשיטתו שמשתמש בראשי תיבות, כמו דצ"ך עד"ש באח"ב בהגדה של פסח, וזד"ד יה"ז (שיעוריהם של שתי הלחם ולחם הפנים) במנחות צו.).
הנודר הנאה מבת אחותו - היא דעת ר"י[עריכה]
היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם אשתי נהנית לי לעולם - הרי אילו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשם אישות - אמר רבי יוסי: רבי יודה היא, דרבי יודה אמר (לעיל במשנה פ"ז ה"ג (כד:) ובבבלי נה:, לגבי הנודר מצמר ופשתן) הכל לפי הנדר. וכן המגרש את אשתו כו' - אמר רבי יוסי: דרבי יודה היא, דרבי יודה אמר הכל לפי הנדר.
בבבלי - לא קישר זאת לרבי יהודה שם.
המשביע עובר ולא המושבע[עריכה]
ההן דמשבע לחבריה דלא ייכול, ההן אוכל וההן עבר (למושבע מותר לאכול, והמשביע יעבור על האיסור).
בבבלי - לא הובא.
פרק ט - רבי אליעזר[עריכה]
טעם המחלוקת בכבוד אביו[עריכה]
רבנין (רבנן) אמרין חזקה שאדם מעמיד בכבוד אביו ואמו (חוששים שישקר ויאמר שלא היה נודר, ובאמת היה נודר, ולכן לא פותחים לו), רבי ליעזר אומר: פעמים מעמיד ופעמים אינו מעמיד (לא חוששים שישקר).
בבבלי - לא פירש מה טעמם של רבי אליעזר וחכמים.
כבוד רבו[עריכה]
הכל מודין בכבוד רבו שאינו מעמיד (אפשר לפתוח), דתנינן ומורא רבך כמורא שמים.
בבבלי - לא הובא.
האם פותחים בנולד - פירוש "אם כן אין נדרים"[עריכה]
אם כן אין נדרים וכו' - אם אומר את כן נמצאת עוקר פרשת נדרים מן התורה.
בבבלי - היא מחלוקת: אביי פירש אם כן אין נדרים ניתרין יפה, ורבא פירש אם כן אין נדרים נשאלין לחכם. בדעת הירושלמי - מראה הפנים פירש כרבא, והיפה עיניים כתב שאפשר לפרשו גם כאביי.
הנודר כאילו בנה במה לע"ז, השומע ליצרו כאילו עובד ע"ז[עריכה]
שהנודר כבונה במה והמקיימו כמקריב עליו וכו'. וקשיא, עבודה זרה בסקילה והנדרים בלא תעשה, ואת אמר אכן (שהנודר כאילו בנה במה לע"ז)? לית לך אלא כיי דמר (כמו שאמר) רבי ינאי כל השומע ליצרו כילו (כאילו) עובד עבודה זרה (והוא נדר מחמת כעסו).
בבבלי - כב. ועוד מקומות הביא שכל הנודר כאילו בנה במה, אך לא מפורש אם היא לשמים או לעבודה זרה, ובירושלמי כאן מוכח שהיא לעבודה זרה. בבבלי שבת קה: "השומע ליצרו" נאמר לגבי המקרע בגדיו בחמתו וכד'.
דייך מה שאסרה תורה[עריכה]
לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים (לגבי נדרים)?
בבבלי - לא הובא34, והרמב"ם (הלכות דעות פ"ג ה"א) הביא זאת.
רבי מאיר ברח פעמיים, ומקלו היה מלמדו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"ג ה"א (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
ארבעה חשובים כמת - אינו בירושלמי[עריכה]
כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך וכו' - וכי מתים היו? והלא דתן ואבירם היו! אלא שירדו מנכסיהם (ועני חשוב כמת).
בבבלי - הביא כאן שארבעה חשובים כמת: עני, מצורע, סומא מי שאין לו בנים. ובירושלמי הוזכר רק עני.
דעה שרבי אליעזר חזר בו בפתח בנולד[עריכה]
אמר רבי ירמיה: הדא דאת אמר (זה נאמר) עד שלא נשאו ונתנו בדברים כבנולד הם, חייליה דרבי יוסי מן הדא וכו' (הפני משה ביאר שלשיטת רבי ירמיה רבי אליעזר חזר בו, ולשיטת רבי יוסי לא חזר בו. אך קרבן העדה ביאר באופן אחר).
בבבלי - לא הובאה דעה שרבי אליעזר חזר בו.
ישראל חשבו שהחורבן יהיה רחוק[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ה ה"ג (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם חכמים מודים לר"מ בדברים שהם כנולד[עריכה]
רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו.
בבבלי - במשנה הגירסא היא: ואין חכמים מודים לו.
לא תיקום - משל ליד שהכתה את חברתה[עריכה]
כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, היך עבידא (כיצד)? הוה מקטע קופד (בשר) ומחת סכינא לידוי (וחתך בטעות את ידו), תחזור ותמחי לידיה (וינקום בידו)? (בתמיה).
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת מה הכלל הגדול בתורה[עריכה]
ואהבת לרעך כמוך - רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם - זה כלל גדול מזה (בדמות אלקים עשה אותו, ולכן יזהר בכבוד חבירו).
בבבלי - לא הובא.
מעשה בעשיר שהתגאה וירד מנכסיו[עריכה]
חד בר נש הוה בעל דיניה עתיר (עשיר), אתא בעי מידון קומי (רצה לדון לפני) רב. שלח רב בתריה. אמר: עם ההוא אנא בעי מיתי מידון כך? אין אתיין כל גמלייא דערבייא לא טענין קורקסייא דאפותיקיא דידי (לא אדון עימו, כל הגמלים לא יספיקו לשאת את מפתחות אוצרותי)! שמע ומר (ואמר): מהו מתגאה דלא ליה תהא פחתה בה. מן יד (מיד) נפקת קלווסים מן מלכותא דייעול הוא ומדליה לטימיון (לתפוס אותו ואת רכושו). אתא גבי רב אמר ליה: צלי עלי דו נפשי תחזור (להצילני), צלי עלוי וחזר עלה.
בבבלי - לא הובא.
עין של זהב[עריכה]
עשה לה עין של זהב, שן של זהב (מחלוקת מה עשה לה, וקרבן העדה לא גרס עיין של זהב).
בבבלי - הובא רק שן של זהב.
שאול היה מאכיל ת"ח ומכבדם[עריכה]
בנות ישראל על שאול בכינה וגו' - רבי יודה ורבי נחמיה, חד אמר: בנות ישראל ממש, שהיו בעליהן הולכין למלחמה והיה מעלה להן מזונות וכו'. וחרנה (והאחר) אמר: בנות ישראל בניות שבישראל, סנהדריות של ישראל, היה רואה כת חבירים ומאכילן ומשקן, ומה תלמוד לומר המעלה עדי זהב על לבושכן שהיה שומע טעם הלכה מפי חכם ומקלסו.
בבבלי - לא הובא.
מעשה באשה שבעלה אמר לה לירוק על ר"מ[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ד (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק י - נערה המאורסה[עריכה]
ארוס מיפר נדרים שנדרה קודם שנתארסה[עריכה]
עד כדון בנדרים שנדרה משנתארסה (שהארוס יכול להפר), נדרים שנדרה עד שלא נתארסה (מנלן שמיפר)? ונדריה עליה - לרבות את הנדרין שבא בידה מבית אביה.
בבבלי - כתוב "ארוס מיפר בקודמין", ונחלקו המפרשים בביאור דבריו. ועכ"פ לא למד זאת מהפסוק.
מת הבעל, האם האב יכול להפר[עריכה]
לא הספיק הבעל להפר עד שמת - האב מיפר חלקו של בעל, אמר רבי נתן: זו דברי בית שמאי, אבל דברי חכמים אין צורך להפר.
בבבלי - אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי, בית הלל אומרים אין יכול להפר (ולא "אין צורך להפר").
היפר הבעל ולא האב, ולהיפך[עריכה]
פשיטא דא מילתא: לא היפר האב את חלקו (והבעל כן היפר) ועברה על נדרה - לוקה. היפר האב ולא היפר הבעל מהו שתלקה, או מאחר שאם ימות הבעל מתרוקנת אצל האב אינה לוקה?
בבבלי - הסתפק בהיפר הארוס ולא היפר האב (האם מיגז גייז או מיקלש קליש), והוכיח שלא לוקה מהיפר האב ולא הארוס, ולא חילק בין שני המקרים הללו.
האם יש שליחות בתמורה והפרת נדרים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ב ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
הפרה תלויה במזונות, נודרת על דעת בעלה-לא בירושלמי[עריכה]
מיסבר סבר רבי אליעזר דבמזונות הדבר תלוי - קידש אשה על מנת לזון הבעל מיפר לה. נשא אשה על מנת שלא לזון האב מיפר לה, דברי חכמים.
בבבלי - טעמו של רבי אליעזר הוא שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ולא משום שהוא תולה את ההפרה במזונות35, וכן לא דן מדוע חכמים חולקים על רבי אליעזר. הכלל שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת הובא בבבלי בעוד מקומות, ובירושלמי כלל זה לא הובא.
ספיקות מי מיפר בקידושי מאה, יעוד, חרש, שוטה, גרושי ספק[עריכה]
והן דמר (שאמר) רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו קידושי מאה תופשין בה (כשקידשה אחד מעכשיו ולאחר שלושים יום, ובא חבירו וקידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו') - מי מיפר לה? ויי דמר (ומה שאמר) רבי יעקב בשם רבי יוחנן מייעדה לבנו קטן - מי מיפר לה? ויי דמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן ורבי הילא בשם רבי לעזר אפילו אשם תלוי אין לה (פני משה: אשת חרש שוטה. קרבן העדה: האומר לאשה הרי זה גיטך אם אמות מחולי זה, וקודם שמת ניסת לאחר) - מי מיפר לה? (ונשאר בספק לגבי כל השאלות הללו).
בבבלי - לא הובא.
האם מיפר נדר לשומרת יבם, הלשון "תבוא לרשות הבעל"[עריכה]
אמר רבי ליעזר: ומה אם אשה שלא היה לו בה רשות עד שלא נכנסה לרשותי - משנכנסה לרשותי הוגמרה לי, אשה שהיה לי בה רשות עד שלא נכנסה לרשותי - משנכנסה לרשותי אינו דין שתיגמר לי.
בבבלי - הלשון "עד שלא תבוא לרשותו", ושיירי קרבן דן האם פירושו קידושין או נישואין.
חכמים השיבו על הק"ו של הפרת נדרים לעתיד[עריכה]
חזר רבי ליעזר ודנן דין אחר: מה אם במקום שאינו מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור - הרי הוא מיפר נדרי אשתו עד שלא תדור, מקום שהוא מיפר נדרי עצמו משידור - אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תידור. (השיבו על דבריו) לא, מה למיפר נדרי עצמו עד שלא ידור שכן אם רצה להקם מוקם, יפר נדרי אשתו משתדור שכן אם רצה להקם אינו מוקם.
בבבלי - גם כן הביא את הק"ו הזה של רבי אליעזר, אך לא את הפירכא שהשיבוהו.
נשתתק וחזר לדיבורו, האם יכול להפר את הנדר[עריכה]
נשתתק (נעשה אילם ולא יכול להפר) וחזר לדיבורו - על דעתיה דרבי יוסי בי רבי יהודה מצרפין לו כ"ד שעות, על דעתיה דרבנין (רבנן) לעולם הוא מיפר והולך עד שיחזור לדיבורו.
בבבלי - לא הובא מקרה זה.
היפר והקים לזמן מסוים[עריכה]
מופר לך במנחה (בשעת מנחה) - מופר לעולם. מוקם לך במנחה - מוקם לעולם. מופר לך עד המנחה - כאומר מופר ליך מן המנחה ולמעלה.
בבבלי - הסתפק באמר "קיים ליכי שעה", ונשאר בספק. שאר המקרים לא הובאו בבבלי.
ספק האם אפשר להישאל על ההקם[עריכה]
מהו שישאל אדם על הקמתו? (ונשאר בספק).
בבבלי - נשאלים על ההקם ולא נשאלים על ההפר.
התרת נדרים ע"י מתרגם[עריכה]
מהו להתיר על ידי התורגמן? נישמעינה מן הדא, רבי בא (אבא) בר זוטרא איתעביד תורגמן דרבי יוחנן בחדא איתא דלא הוות חכמה מישמע סוריבטין (נעשה מתורגמן לאשה שלא ידעה לשון ארמית).
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת אם הנשאל על הנדר צריך לשבת[עריכה]
תני אין נשאלין נדרים אלא עטופים ויושבים, והנשאל יושב והשואל צריך להיות עומד וכו'. רבי אחא בר פפא סלק מישרי נדרא דרבי אימי איחר בעמידה כדי לומר אין כאן נדר (שמותר גם לנשאל לעמוד).
בבבלי - פשוט שנשאלים אפילו מעומד.
השואל הלכות ואגדות צריך לעמוד[עריכה]
אין לי עומדין אלא נידונין, שואל הלכות אגדות מניין? תלמוד לומר עמדו ועמדו (כתוב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" והיה אפשר לכתוב "עמדו").
בבבלי - שבועות ל. הובא רק שבעלי דינים צריכים לעמוד, אך לא השואל הלכות ואגדות.
התרת נדרים בלי טלית אלא בפלונס[עריכה]
מהו להתיר בפלונס (להתיר נדרים במלבוש שמכסה את הראש ולפעמים הוא גדול ובחגיגה פ"א ה"ח (ז.) הגירסא: בפלנים)? רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מתירין בפלונס, רבי יהושע בן לוי התיר בפלונס. רב הונא בשם רבי ירמיה: במקום שאין טלית. אמר רבי יוסי בי רבי בון: בנדרים הקלים (אותם אפשר להתיר בפלנים).
בבבלי - לא הובא, אך בעירובין סד: כתוב: ירד רבן גמליאל מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו וכו' שאין מפירין נדרים וכו' אלא יושב.
פרק יא - ואלו נדרים[עריכה]
יש דעה שלא מתירים ומפירים שבועות[עריכה]
רבי יוחנן אמר: בין לנדרים בין לשבועות הבעל מיפר, רשב"ל אמר: לנדרים מיפר ולא לשבועות. אמר רבי יוסי בי רבי בון: אף בנדרי הזקן פליגין רבי יוחנן ורשב"ל, רבי יוחנן אמר: בין לנדרים בין לשבועות הזקן מתיר, ורשב"ל אמר: לנדרים הזקן מתיר ולשבועות אין הזקן מתיר.
בבבלי - כח. דעת בית שמאי שאין שאלה בשבועה, אך לבית הלל יש שאלה. ובדף כב: לגרסתנו החכם מתיר שבועות, ורק אם אמר "אלקי ישראל" לא מתירים לו. אך הר"ן (שם ד"ה אי נדרת) הביא גירסא שלרב אסי לכתחילה אינו מתיר שום שבועה, ואותו מעשה עם רב אסי הובא גם בירושלמי כאן (ותוס' כח. דנו בסתירה משם לגמרא כב:).
איפופי הוא כינוי לאלקים[עריכה]
חד בר נש (אדם) אתא מישרי נדרא קומי (לפני) רבי יוסי. (רבי יוסי) מתעטף ויתיב ליה, אמר ליה (רבי יוסי): מה אשתבעת? אמר ליה: איפופי ישראל לא עללה לביתי (נשבעתי באלקי ישראל שאשתי לא תיכנס לביתי. איפופי הוא כינוי לאלקים). אמר ליה: איפופי ישראל ולא עללה לבייתך (אי אפשר להתיר לך).
בבבלי - לא הובא בשום מקום הכינוי "איפופי" לאלקים.
מחלוקת בהפרה כשיגרשנה[עריכה]
רבנין (רבנן) אמרין: נדרי עינוי נפש היפר לה מופר לעולם, נדרים שבינו לבינה אינו מופר אלא כל זמן שהוא עמו (שלא גירשה). רבי יוסי אומר: בין נדרי עינוי נפש בין נדרים שבינו לבינה הפר לה מופר לעולם.
בבבלי - לא הביא את דעת רבי יוסי.
בהמתם וחיי אחרים - אחרים קודמים[עריכה]
דרבי יוסי, דתני: מעיין של בני העיר, הן ואחרים - הן קודמין לאחרים, אחרים ובהמתן - אחרים קודמין לבהמתן, כביסתן וחיי אחרים - כביסתן קודמת לחיי אחרים.
בבבלי - הובא גם כן, אך בלי המקרה של אחרים ובהמתן.
משרה בפירות שביעית[עריכה]
אין נותנין מהן (מפירות שביעית) לא למשרה ולא לכביסה, רבי יוסי מתיר בכביסה.
בבבלי - סוכה מ. רבי יוסי מתיר גם בכביסה וגם במשרה.
אבדה הארץ משום שלא ברכו בתורה - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן (ובבבא מציעא פה.) אגדה שנשאל לחכמים ולנביאים "על מה אבדה הארץ" ולא פירשוהו, עד שבא הקב"ה ופירש "על עזבם את תורתי" - שלא בירכו בתורה תחילה. ובירושלמי לא הובא.
למד במערה שלושה ימים[עריכה]
יהודה איש הוצא עביד טמיר במערתא תלתא יומין מיקום על הדין טעמא (נטמן במערה שלושה ימים לעמוד על טעם דין זה): מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אתא לגבי רבי יוסי בן חלפתא וכו', אמר ליה: מי גרם לך (שלא הבנת את הדין)? דלא ילפתה עם חביריך.
בבבלי - המעשה שאיסי בר יהודה לא בא לישיבה שלושה ימים, ולא כתב שגערו בו על שלא למד עם חביריו.
שני כיכרות ונדר מאחד מהם[עריכה]
רבי יוחנן בשם רבי ינאי: היו לפניו שתי חתיכות אחת יפה ואחת רעה, נתנה עיניה ביפה (ורצתה לאוכלה) ונדרה מן הרעה (שלא תאכלנה) - הרי זה יפר.
בבבלי - רב יהודה אמר שמואל הביא מקרה דומה, שהיו לפניו שתי כיכרות ונדר משתיהן, ונחלקו אם מיפר רק ליפה (מתענה) או גם לרעה (אינו מתענה).
קונם שאהנה לבריות - האם יכולה להנות ממעשר עני[עריכה]
תני: ובמעשר עני (יכולה ליהנות מהם). לית כאן מעשר עני (פני משה והפירוש השני בקרבן העדה: לא גורסים זאת בברייתא. הפירוש הראשון בקרבן העדה: המשנה והברייתא נחלקו).
בבבלי - גם כן הביא את הברייתא הזו, וביאר שהיא מחלוקת תנאים (כמו הפירוש הראשון בקרבן העדה).
אי בעי מפקר לנכסיה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ז ה"א (נג.).
מקור מפסוק למחלוקת האם טובת הנאה ממון[עריכה]
רבי יוסי בן חנינה אמר: אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה (הנאה), ורבי יוחנן אמר: אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה (וביאר הפני משה שנחלקו האם טובת הנאה ממון או לא). מאי טעמא דרבי יוסי בן חנינה? ואיש את קדשיו לו יהיה, ורבי יוחנן אמר: לא יהיה - יתנם לכל מי שירצה.
בבבלי - הלשון היא האם טובת הנאה ממון36. ולא הובא המקור לכך מפסוק.
עונשיהם של המסייעים בבית הגרנות[עריכה]
הכהנים והלוים והמסייעין בגרנות וכו' והמקום מביא עליהן ג' פורעניות: לכן בגללכם ציון שדה תחרש, וירושלם עיין תהיה, והר הבית לבמות יער.
בבבלי - בכורות כו: הובא האיסור לסייע בבית הגרנות, אך לא נאמר שמביא עליהם שלוש פורעניות.
קיום נדרים בטעות אינו קיום[עריכה]
נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו וכו' (והיפר בטעות) הרי זה יחזור ויפר (שהפרה בטעות אינה הפרה) - אפילו שמע ושתק אפילו שמע וקיים (גם קיום בטעות אינו קיום).
בבבלי - לא הובא שקיום בטעות אינו קיום.
שיעור כדי דיבור[עריכה]
הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
ארבע דעות בקיום והפרת מקצת[עריכה]
אית תניי תני יקימינו ממינו ויפירנו ממינו (גם אם קיים או היפר אפילו מקצת מהנדר, כגון שנדרה מתאנים וענבים וקיים או היפר רק את התאנים - מקוים ומופר גם לענבים), אית תניי תני יקימינו כולו יפירינו כולו (ואם קיים או היפר את מקצתו - לא מועיל), אית תניי תני יקימינו ממינו (אפילו את מקצתו - כולו קיים) ויפירינו כולו (ואם היפר את מקצתו - לא מופר), ואית תניי תני יקימנו כולו (דווקא) ויפרינו ממינו (אפילו את מקצתו).
בבבלי - יש רק שלוש הדעות הראשונות (רבי ישמעאל, רבי עקיבא וחכמים), ואין את הדעה שיקימנו כולו ויפירנו ממינו.
רק לרבי מאיר יד עבד כיד רבו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
תשעת המקרים בנדרים הם שניים[עריכה]
שתים הן, ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים, וכרבי יודה שלש.
בבבלי - כתב שלרבי יהודה הן תשע ולחכמים הן שלוש, ואין דעה שהן שתיים.
איני נהנה לך ולנשאל לך, זמן הנדר וזמן האיסור[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"ד (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
פירוש "השמים ביני לבינך"[עריכה]
שמים ביני לבינך - כמא דשמייא רחיקין מן ארעא כן תהא האי איתתא רחיקא מן ההוא גברא.
בבבלי - לא הביא מה פירושו, ורש"י (כאן ד"ה השמים וביבמות קיב. ד"ה השמים) פירש שגלוי וידוע רק לשמים.
פירוש "דרך בקשה"[עריכה]
יעשו דרך בקשה - אמר רב הונא: יעשו סעודה והן מתרגלין לבא דרך סעודה (ויתפייסו).
בבבלי - לא פירש מהי דרך בקשה. רש"י כאן (ד"ה יעשו) פירש שיבקשו מהבעל לגרשה, רש"י ביבמות (קיב. ד"ה יעשו) פירש שיבקשו מהבעל להתנהג עימה יפה, תוס' (כאן ד"ה יעשו) ורא"ש (כאן ד"ה יעשו) פירשו שיבקשו ממנה שלא תאמר כך, ור"ת (בתוס' כאן ד"ה יעשו) פירש שיבקשו רחמים מהמקום.
כלוי אני ממך[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין אשה מעיזה - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו ביבמות פט"ו ה"א (עז:).
מעשה בעני שנכנס לבית, התחבא מהבעל והזהירו מגילוי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ב ה"ג (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
סיום המסכת[עריכה]
מפני מה אינו מיפר לה? רבי יוסי ורבי שמעון כמשנה האחרונה, ואפילו תימא כמשנה ראשונה מפני מה נדרה (מסיים בדין שבראשונה היו שלוש נשים נאמנות ובאחרונה לא).
בבבלי - מסיים בכמה מעשים על הנותנת עיניה באחר, ועל נואף37.
השמטות מתלמוד ירושלמי[עריכה]
קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך
עוף שהיה פורח מעל הלל היה נשרף[עריכה]
התלמיד (יונתן בן עוזיאל) כך (כל עוף שפורח עליו מיד נשרף), הרב (הלל) מהו? התלמיד תוך ארבע אמות (היה נשרף), ברם הרב אפילו חוץ לארבע אמות (היה נשרף).
בבבלי - לא הובא.
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 הירושלמי מאוד מקצר בגדרי ידות, והבבלי מאריך בהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ל.
3 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
4 הירושלמי מאוד מקצר בגדרי ידות, והבבלי מאריך בהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ל.
5 הירושלמי מאוד מקצר בגדרי ידות, והבבלי מאריך בהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ל.
6 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
7 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
8 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
9 בבבלי פשוט שלרבי מאיר מכלל לאו אי אתה שומע הן, ובירושלמי דין זה אינו פשוט. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יז.
10 בכמה מקומות הירושלמי מסתפק האם הדין חל למפרע, והבבלי לא מביא ספק זה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ד.
11 שיטת הבבלי ללכת בנדרים רק אחר לשון בני אדם, ושיטת הירושלמי להסביר את לשון הנדר. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יד.
12 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
13 בבבלי מובאות גם אגדות על השכינה, ובירושלמי כמעט ואין אגדות כאלה, ובכלל הירושלמי ממעט להזכיר את השכינה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מט.
14 דרך הירושלמי להחשיב יותר את לימוד האומנות, וייתכן שלכן הוא מחשיב אותה כהנאה שאסורה למודר הנאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לו.
15 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
16 דרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (מפני כבודן) במקום שלילית בבבלי (שאין דרכן להתבזות). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
17 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה, ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עה.
18 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
19 דומה לכך שדרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים (וכן כאן לגבי שיחת שדים ומלאכי השרת), והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
20 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
21 שיטת הבבלי ללכת בנדרים רק אחר לשון בני אדם, ושיטת הירושלמי להסביר את לשון הנדר. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יד.
22 דרך הבבלי לדון במנהגי דרך ארץ בסעודה, והירושלמי לא מביא זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נד.
23 שיטת הבבלי ללכת בנדרים רק אחר לשון בני אדם, ושיטת הירושלמי להסביר את לשון הנדר. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יד.
24 הירושלמי מביא בכמה מקומות שעם ישראל טעו, והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מ.
25 הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לח.
26 שיטת הבבלי ללכת בנדרים רק אחר לשון בני אדם, ושיטת הירושלמי להסביר את לשון הנדר. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יד.
27 שיטת הבבלי ללכת בנדרים רק אחר לשון בני אדם, ולכן תולה בנמלך ולא נמלך, ושיטת הירושלמי להסביר את לשון הנדר, ולכן תולה בשאלה האם דלועין בכלל ירק. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יד.
28 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
29 שיטת הבבלי ללכת בנדרים רק אחר לשון בני אדם, ושיטת הירושלמי להסביר את לשון הנדר. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יד.
30 שיטת הבבלי ללכת בנדרים רק אחר לשון בני אדם, ושיטת הירושלמי להסביר את לשון הנדר. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יד.
31 שיטת הבבלי ללכת בנדרים רק אחר לשון בני אדם, ולשיטת הירושלמי אין זה פשוט. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יד.
32 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
33 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
34 דרך הירושלמי להדגיש שאסור לאסור את המותר, והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ו.
35 יתכן שקשור בכך שדרך הבבלי לחלק באותו הדין בין הממונות (מזונות) לאיסורים (הפרת נדרים). והירושלמי לא מחלק ביניהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף א.
36 דרך הירושלמי להסביר יותר את המושגים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עז.
37 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עד.