נדרים ח א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא

גמרא[עריכה]

מניין שנשבעין לקיים את המצווה? שנאמר: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" (תהלים קיט).
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא?
אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה.
  • ואמר רב גידל אמר רב: האומר: "אשכים ואשנה פרק זה", "אשנה מסכתא זו", נדר גדול נדר לאלהי ישראל.
והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה!
מאי קא משמע לן? דאפילו זרוזי בעלמא?! היינו דרב גידל קמייתא!
הא קא משמע לן: כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה.
  • [ו]אמר רב גידל אמר רב: האומר לחבירו: "נשכים ונשנה פרק זה", עליו להשכים, שנאמר: "ויאמר אלי, (בן אדם) קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך. ואצא אל הבקעה, והנה שם כבוד ה' עומד" (יחזקאל ג).
  • אמר רב יוסף: נידוהו בחלום, צריך עשרה בני אדם להתיר לו.
והוא דתנו הלכתא; אבל מתנו ולא תנו, לא.
ואי ליכא דתנו הלכתא, אפילו מתנו ולא תנו.
ואי ליכא, ליזיל וליתב אפרשת דרכים, ויהיב שלמא לבי עשרה, עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא.
  • אמר ליה רבינא לרב אשי: ידע מאן שמתיה, מהו דלישרי ליה?
אמר ליה: לשמותיה שוויוה שליח; למישרי ליה לא שוויוה שליח.
  • אמר ליה רב אחא לרב אשי: שמתיה ושרו ליה בחלמיה, מאי?
אמר ליה: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן,

ר"ן[עריכה]

  • והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קא משמע לן וכו' – מסתברא לי דהכי פירושא, דמעיקרא קא סלקא דעתין דרב גידל אתא לאשמועינן ששבועה חלה על דבר מצווה כדבר הרשות, ומוכח לה מדכתיב: "נשבעתי ואקיימה". ומשום הכי פריך: "והלא מושבע ועומד הוא". דהא מוכיחין בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כז א) דהא דכתיב: "להרע או להיטיב", בדבר הרשות כתיב קרא, ולא בדבר מצווה.
וכי תימא, הני מילי לקרבן, ד"להרע או להיטיב" – גבי קרבן כתיבא; אבל בל יחל איכא אפילו בדבר מצווה. אם כן, מאי "נשבעתי ואקיימה"? הכי הווה ליה למימר, דנהי דאמעיטא מצווה מקרבן, לא אמעיטא מבל יחל, כדחזינן התם בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כה א), דמילתא דליתא בלאו והן, אי נמי בלהבא, דאמעיטא מקרבן מ"להרע או להיטיב", ולא אמעיטא ממלקות; ולהא לא צריך קרא! אם כן, מאי קאמר: "שנאמר, נשבעתי ואקיימה"?
ומתרצינן: אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לזרוזי נפשיה, כלומר: ודאי לא איצטריך האי קרא לומר שהיא חלה לגבי בל יחל, אלא הכי קאמר: מניין שדבר הגון הוא להישבע לקיים את המצווה, ואפילו כשרים, שנמנעין משבועה, נשבעין הן בכך? שנאמר: "נשבעתי ואקיימה"; כלומר, שהרי דוד היה עושה כן.
  • והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא – כלומר: ודאי אף על גב דקאמרת "נדר גדול", שבועה קאמרת, דאמר בהדיא: "בשבועה אשנה פרק זה"; שהרי נדר, כיוון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה, ליתיה לעולם ב"אעשה"!
אלא ודאי שבועה קאמרת, כדאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה לשבועה "נדר", כדתנן (לקמן דף ט): "כנדרי רשעים עלי, נָדַר בנזיר ובקרבן ובשבועה". ואמרינן נמי בריש פרק "ארבעה נדרים" (להלן כב): "ההוא דאתא לקמיה דרב אסי. אמר ליה: במאי נדרת? באלהא דישראל".
ואפילו הכי (ספרים אחרים: משום הכי) קשיא לך, דאין שבועה חלה על שבועה לקרבן, דמדאמרת "נדר גדול", משמע לכל דיני שבועה; דאי קא משמע לן לזרוזי נפשיה שרי – ומשום הכי קאמר "נדר גדול נָדַר", כלומר: נדר משובח הוא זה וראוי לעשות כן – אי הכי, היינו דרב גידל קמייתא.
  • הא קא משמע לן, דכיוון דאי בעי פטר נפשיה וכו' – מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו. ואמרינן בפרק קמא דקידושין (דף ל), תנו רבנן: "ושננתם", שיהו דברי תורה מחודדין בפיך; שאם ישאלך אדם דבר, שלא תגמגם ותאמר לו וכו'. וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי.
אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא, דכל מידי דאתא מדרשא, אף על פי שהוא מן התורה, כיוון דליתיה מפורש בקרא בהדיא, שבועה חלה עליו. והכא הכי קאמרינן: כיוון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא – דהיינו "בשכבך ובקומך" – בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן. והיינו דקאמר: "נדר גדול", כלומר: לכל דיניו, כדבר הרשות. וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בסייעתא דשמיא.
  • עליו להשכים – מסתברא לי דהכי קאמר: כיוון שאמר "נשכים", הרי קיבל עליו שיהא הוא מעורר בדבר, כשם שהוא מעורר מעכשיו.
ותרתי קא משמע לן: חדא, דבקבלה בעלמא לדבר מצווה מהניא; דמאי דאמרינן הכא, לא הזכיר לא נדר ולא שבועה, ואפילו הכי, בדיבורא בעלמא סגי, דומיא דמאי דאמרינן דקבלה בלחוד מהניא לצדקה, כדכתיב" "בפיך זו צדקה", והוא הדין לכל דבר מצווה.
וקא משמע לן נמי דעליו להשכים, כדעבד קודשא בריך הוא.
  • נידהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו – לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה; ולפיכך צריך עשרה להתירו, ששכינה עמהם.
  • והוא דמתנו הלכתא – כלומר, דמתנו לאחרים, אבל תנו בלחוד לא, דלא חשיבי כולי האי.
ואיכא דגרסי, דתנו הלכתא, כלומר גמרא; אבל מתנו, כלומר משנה בלחוד, לא.
  • ויהיב שלמא לבי עשרה – ומתוך שישיבו לו שלום, יגינו עליו מן היסורין, עד דמקלעין ליה עשרה וכו'.
  • ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה – שהרי כל מי שמנדה, בידו להתיר, כדאמרינן בפרק "ואלו מגלחין" (מועד קטן יז א): "זיל לגביה דלישרי לך".
  • לשמותיה שוויוה שליח – מן השמים.