אורחות צדיקים שער השתיקה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אורחות צדיקים · שער השתיקה · >>

שער עשרים ואחד

השתיקה והדברים. אמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א יז): כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז כח): "גם אויל מחריש – חכם יחשב". ואמר החכם: כשאני מדבר – הוא מושל בי, כי אם אני מדבר אל האדם דבר שאינו הגון – אותו הדבור מושל בי, ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה. וכשאיני מדבר – אני מושל מלאומרו ומלהסתירו.

[השתיקה][עריכה]

[הדיבור והשתיקה][עריכה]

"שער השתיקה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה:

שני דיקולוגין [סניגורים] היו עומדים לפני אנדרינוס, והיה אחד מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה.
אמר המלך לאותו שהיה מלמד על הדיבור שהוא יפה: איך אתה אומר?
אמר לו: מרי! אלמלא הדיבור איך המלכים מתמלכים בעולם, ואיך ספינות פורשות לים, איך המתים נגמלים חסד, איך הכלות משתבחות, איך משא ומתן בעולם?
מיד אמר לו המלך אנדרינוס: יפה דברת!
אמר לו למלמד על השתיקה שהיא יפה: איך שיבחת את השתיקה?
מיד בא לדבר. בא אותו שהוא מלמד על הדיבור שהוא יפה וסטרו.
אמר לו המלך: למה סטרת אותו?
אמר לו: מורי! אני לימדתי משלי על שלי, כי לימדתי מן הדבור על הדבור. וזה בא ללמד משלי על שלו! לכן סטרתי אותו.
אמר לו: לא כך אמר שלמה! לא אמר שתהיה יושב ושותק כחרש, אלא אמר (משלי י יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל". פירוש: החושך ומונע מלדבר בחברו. אין לך גדול מאהרן ומרים, שהבאר עולה ומשקה בזכות מרים עליה השלום, וענני כבוד מקיפים לישראל בזכות אהרן; וכיון שנתנו רשות לפיהם ודברו במשה – מיד נפרעו (במדבר יב).

ועל כמה עניינים השכינה מסתלקת מישראל: משום שפיכות דמים, עבודה זרה, ולשון הרע.

מעשה ברבן גמליאל שעשה סעודה, ונתן לעבדו לשונות לבשל. עשה מהן מבושלים, ועשה קשים ורכים. הכניס לפניהם הקשים, וחזר ונתן לפניהם הרכים.

קרא לעבדו ואמר לו: מה ראית לעשות כך, מהם רכים ומהם קשים?
אמר לו: להודיעך שהכל מן הלשון: אם אדם רוצה – עושה אותו רך או קשה.

אמרו לחכם: מה הוא זה שאתה מרבה בשתיקה? אמר להם: הדיבור מצאתי נחלק לארבעה חלקים:

  • אחד – כולו נזק, כגון בני אדם הרגילים לקלל בני אדם, ולדבר דברי נבלה.
  • השני – נזק מצד אחד, כגון שמשבח אחד לקבל ממנו תועלת; ובאותו השבח שמשבח הוא מכעיס את שונאו, ויזיק למי שמשבח לשונאו.
  • השלישי – לא נזק ולא תועלת, כגון דברים של הבל: "איך נבנית חומה פלונית", "וכך וכך הוציא עליה", וסיפורי מלכים ושרים.
  • הרביעי – כולו תועלת, כגון התורה ודברים שהם תלויים בה.

אבל יש חכמי התורה המחלקים את הדיבור על חמישה חלקים:

  • האחד – מצווה.
  • השני – נזהר ממנו.
  • השלישי – נמאס.
  • הרביעי – נאהב.
  • החמישי – מותר.

מצווה – היינו לדבר בדברי תורה ויראת שמים. נזהר ממנו – כגון עדות שקר, ונבלות פה, ורכילות. נמאס – שאין בו לא עבירה ולא תועלת, כרוב סיפורי העולם, כגון לדבר מזה שנעשה כבר, וממנהג מלכים, וכמה דברים מענייני העולם. נאהב – הוא הדיבור שמשבח מעשים טובים ומגנה מעשים הרעים. לשבח מעשה הצדיקים, כדי שייטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם; ולגנות הרעים, עד שיתגנו וימאסו בעיני בני אדם וימח זכרם, ויתרחקו מהם ולא יתנהגו כמנהגם. המותר – אכילה ושתייה ושאר צרכיו; מי שממעט דבריו בעניין זה הוא משובח.

לפי דברי חכמים – רוב דברי העולם אין בו צורך; מלבד דברים שיש איסור גדול לדבר בהם, כגון ליצנות, חניפות ושקר, ומספר לשון הרע. ועל אלו הארבעה יש לכתוב שער לכל אחד בפני עצמו לקמן.

[מתי לשתוק][עריכה]

בכמה מקומות טובה שתיקה. כגון אדם שפוגע בו מידת הדין, כגון שעשה אהרן, שנאמר (ויקרא י ג): "וידום אהרן". ואם שמע בני אדם שמחרפים אותו – ישתוק. וזאת היא המעלה הגדולה: לשתוק למחרפים. וגם ירגיל אדם עצמו לשתוק בבית הכסא, וזהו צניעותו. וזה צריך זריזות גדולה: לשתוק בבית הכנסת, ולהמנע מלדבר אפילו בדברי תורה, וקל וחומר לשאר דברים, והכל כדי שיוכל לכווין לבו לתפילה.

ואם הוא יושב בין החכמים – ישתוק וישמע דבריהם; כי כשהוא שותק – שומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר – אינו מוסיף ידיעה. אך אם הוא מסופק בדברי החכמים – ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאוד. שלמה המלך עליו השלום אמר (קהלת ג ז): "עת לחשות ועת לדבר" – פעמים שהדיבור טוב, ופעמים שהשתיקה טובה. ואמר החכם: כשלא תמצא אדם שמלמדך מוסר – הדבק בשתיקה, פן תדבר שטות.

ובעבור שהלשון קלה מאוד – צריך ליזהר מאוד להכביד הלשון, לשמור אותו שלא תדבר. רוב דברים – כמשא הכבד. וכבדות של רוב דברים – יותר מכבדות של רוב שתיקה. ואם שמע שחברו מדבר – ישתוק עד שיסיים דבריו, כי "משיב דבר בטרם ישמע, אוולת היא לו וכלימה" (משלי יח יג).

מי שהוא רגיל בשתיקה, ניצול מכמה עבירות: מחניפות, ומליצנות, מלשון הרע, משקרים וגידופים. כי כשאדם מחרף ומגדף אותו, אם יענה לו – יוסיף לדבר לו כפלים. וכן אמר החכם: אני שומע דבר הרע, ואני שותק. אמרו לו: ולמה? אמר להם: אם אשיב ואענה להם למחרפי, אני ירא שאשמע חירופים אחרים יותר קשים מן הראשונים. ואמר: כשהכסיל חולק עם החכם, והחכם שותק – תשובה גדולה היא לכסיל, שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משאם היה משיב לו. ועל זה נאמר (משלי כו ד): "אל תען כסיל כאוולתו". ועוד: אדם יכול לגלות לו סודות, כיון שאינו רגיל ברוב דברים – לא יגלה. ועוד, שאינו רגיל ברכילות.

ועל זה נאמר (משלי יח כא): "מוות וחיים ביד לשון". כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו: כי אדם עומד כאן ומוסר את חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינו ממית אלא בסמוך. לכך נבראו באדם שתי עינים, ושתי אוזניים, ושתי נחירים, ופה אחד: לומר שימעט בדיבורו.

השתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטיפשים. סייג לחוכמה – שתיקה (אבות ג יג). סמא דכלא – משתוקא (מגילה יח א).

[שתיקה רעה וטובה][עריכה]

ולפעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב (משלי כו ה): "ענה כסיל כאוולתו, פן יהיה חכם בעיניו". בדברי תורה: אם רואה שהכסילים מלגלגים על דברי חכמים – יענם להשיבם מטעותם, שלא יהיו חכמים בעיניהם. אם רואה אדם עובר עבירה – ימחה בידו ויוכיחהו. וכבר אמר שלמה (משלי טו א): "מענה רך – ישיב חמה"; "ולשון רכה תשבור גרם" (שם כה טו). לכן ירגיל אדם שיהא לו דברים רכים, ולא יהיה רגיל בדברים קשים.

והיזהר בלשונך שתשמור אותו כאישון בת עין, כי "פי כסיל מחתה לו, ושפתיו מוקש נפשו" (שם יח ז); וכתיב (שם כא כג): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו"; ונאמר (איוב יג ה): "מי יתן החרש תחרישון, ותהי לכם לחוכמה". ואם תשב בתבונה, טוב שיאמרו לך "דבר! מה אתה שותק כל-כך?" ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך להם למשא, ויאמרו לך "שתוק!" ויזהר שלא לבייש אדם ולא יצטער בדבריו.

אם יושב אצל אדם שיש מום בגופו שהוא מתבייש ממנו, או שיש מום בבניו או באשתו שהוא מתבייש בו, או שיש פגם במשפחתו – יזהר שלא ידבר על אותו מום או באותו פגם, אפילו אם אינו מדבר עליו אלא מדבר באיש אחר שיש בו פגם זה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתבייש.

אם אדם עושה דבר של גנאי, וחזר בו ועשה תשובה – יהיה נזהר שלא ידבר באותו מעשה לפניו, ולא יאמר לו אפילו דרך שחוק: "איך עשית כך, ולא נזהרת ממנו, כי היה לך לעשות בעניין אחר!" או אם אדם אומר לך דבר שידעת כבר – שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש לך בו דבר שלא ידעת מתחילה; גם יש לו הנאה שיאמר לך דבר. ואפילו אם ידעת שלא יחדש לך – תשתוק עד שיגמור.

שנים שהיו להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתפייסו יחד – אין לשום אחד מהם לדבר ולומר: "אתה עשית לי כך וכך, ולכן עשיתי לך כך וכך", אפילו אין דעתו לחזור למחלוקתו. כי מתוך כך שיאמר לו: "אתה עשית לי כך" – אז ישיב לו חברו: "אדרבה, הפשיעה הייתה שלך", ומתוך כך יעוררו המריבה פעם אחרת. ואפילו אם לא תתעורר המריבה – יביישהו שפשע.

יש יושב לפני חכם ושותק ויש לו שכר, כגון שיכוון לשמוע. ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב: "מה אדבר לפניו, כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי? הלוא אינו יודע כנגדי כלום." ויזהר מאוד במה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה ז): שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם:

  • חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחוכמה ובמניין,
  • ואינו נכנס לתוך דברי חברו,
  • ואינו נבהל להשיב,
  • שואל כעניין ומשיב כהלכה,
  • ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,
  • ועל מה שלא שמע – אומר "לא שמעתי",
  • ומודה על האמת.

וחילופיהם בגולם.

אמר החכם: מי שמדבר בחכמה ובהשכל – כמלח בתבשיל. ויש חן לדברי הנבונים כנופך במשבצות זהב. "חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט טז) – ילך אצל אדם שדבריו נשמעים, וישים דבריו בפיו כדי להשמיעם. אבל הוא ישתוק.

[סיכום][עריכה]

כללו של דבר: האדם העושה דלת לפתחו, יש לו עת לפתוח ועת לסגור – כך יסגור דלתי פיו בשתי דלתות: השפתיים והשיניים. והזהר מאוד לפתוח פיך, ושמור לשונך, כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בחדרך ובתוך תיבותיך, ותעשה מסגרת למסגרת. כך תעשה לפיך.

ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטילה כל ימיהם. ובזה העניין תקנה גדולה להתפלל בכוונה, כי רוב ביטול הכוונה בתפילה בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים, כי אי אפשר להיות יראת שמים בלב המרבה דברים.

[ארבעה שערים על ארבע כיתות שאינן מקבלות פני השכינה][עריכה]

עתה יש לפרש לך ארבעה שערים על ארבע כיתות שאינן מקבלות פני השכינה (סוטה מב א):

  • כת ליצנים, דכתיב (הושע ז ה): "משך ידו את לֹצצים";
  • כת דוברי שקר, דכתיב (תהלים קא ז): "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני";
  • כת חנפים, דכתיב (איוב יג טז): "כי לא לפניו חנף יבוא";
  • כת מספרי לשון הרע, דכתיב (תהלים ה ה): "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע".

ועתה יש להשכילך עסקיהם ולחלק חלקיהם, כי יש תועלת הרבה להבין העניין על בוריו.

[על הליצנות][עריכה]

[הליצנות נחלקת לחמישה חלקים][עריכה]

"שער הראשון הליצנות" כפי שנתשמר בכתב-יד וורשה משנת ק"ץ (1430). לחץ על הצילום לקריאה.

הליצנות נחלקת לחמישה חלקים:

האחד – איש הנותן דופי בבני אדם, כמו שנאמר (תהלים נ כ): "תשב, באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי". ומי שעושה כן נקרא "לץ", דכתיב (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון". פירוש הפסוק כך הוא: "זד יהיר לץ" – הלצון יש בו שתי מידות רעות:

  • האחת שהוא זד ועושה העבירה בזדון, שהוא מזיד על חברו בדבר שאין לו בו רווח עושה נזק והפסד גדול לחברו. כי כשהוא נותן דופי ומבאיש ריחו בעיני בני אדם ומשניאו – זהו תכלית הזדון יותר מן הגוזל וגונב. כי כשהוא גונב או גוזל אינו בזדון הלב, כי אם להנאתו הוא כדי להרבות לו הון; אבל הנותן דופי בבני אדם אין לו רווח, והוא גריעות הלב.
  • וגם הלץ הוא יהיר, בעל גאווה, ולכך הוא נותן דופי בבני-אדם. אבל החכם עניו ושפל הוא מכיר מומו לעצמו, ומתוך כך לא יתלוצץ בבני אדם ליתן בהם דופי, כדרכי הליצנים היושבים ואומרים "פלוני עשה כך וכך" ומתלוצצים בו.

השני – שלועג על דברי בני אדם עבור שהוא בוזה להם מחמת שלא הצליחו גם הם בממון ובכבוד; ולועג בעניים, לא שיתן בהם מום אלא הם נבזים בעיניו. וזה העניין בא מחמת הגאווה. או לפעמים בא מחמת שלווה ורוב תענוג, כמו שנאמר (תהלים קכג ד): "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים". וזה ראיה שאותם שאננים הם לועגים, ופעמים ברוב שלוותם לועגים בצדיקים, כמו שנאמר (ירמיהו כ ז): "כולה לעג לי". ונאמר (משלי יז ה): "לעג לרש – חרף עשהו", פירוש: מי שלועג לרש עבור שהוא רש, ונראה בעיניו מה שהוא רש הוא מחמת חסרון חכמתו, ומה שהוא עשיר הוא מחמת חכמתו, כמו שנאמר (דברים ח יז): "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". זה האיש הלועג הוא מחרף הבורא יתברך, כי [הלוא הרש] הוא מעשה השם יתברך, כדכתיב (משלי כב ב): "עשיר ורש נפגשו, עשה כולם יי" – הרי הוא עושה ליצנות על מעשה השם יתברך.

השלישי – יש לועג לדברים ואין דעתו להבזות בעליהם, אך מרחיק פעולות שיש תקווה ואחרית לפעולתם. והלץ הזה הוא חכם בעיניו, וכל מעשה שהוא לא התחיל נראה לו שטות ולועג עליו. ופעמים תביאהו המידה הזאת לידי מינות להלעיג על המצוות, דכתיב (תהלים קיט נא): "זדים הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי". וזה הלועג אינו מקבל תוכחה, שנאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך"; ואומר (שם פסוק ז): "יוֹסר לץ – לוקח לו קלון". ועבור שהוא חכם בעיניו – מתלוצץ בפעולת אדם אחר. והיא המידה שאין לה תקווה, שנאמר (שם כו חב): "ראית איש חכם בעיניו – תקווה לכסיל ממנו".

הרביעי – הקובע עצמו תמיד לשיחה בטילה ולדברים בטלים, כמו יושבי קרנות. והם מחפשים בכל יכולתם למצוא ליצנות, כי אין להם מלאכה אחרת, כי אם שיושבים ולועגים בבני אדם ומתלוצצים במעשיהם. ושתי רעות יש בדבר:

  • אחת שכל המרבה דברים מביא חטא.
  • השנית שמבטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי לא שם אל לבו כי בעת הזאת שהוא יושב ומתלוצץ – היה יכול ללמוד או לעשות מצווה, לקנות חיי העולם הבא.

החמישי – המתלוצץ על מעשה ועל דברים, לא מחמת שהוא בז לאותו מעשה שהוא מתלוצץ, אלא הוא לועג כדרך המשחקים דרך שחוק. ופעמים שגורם לזה משתה היין, שנאמר (משלי כ א): "לץ היין הומה שכר".

[פריקת עול][עריכה]

ודע, כי לא יהיה מנהג ליצנות קבוע באדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו. על כן יקבל עליו עונש לתת עליו ייסורים, מידה כנגד מידה, שנאמר (ישעיהו כח כב): "ועתה אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם". והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ אפילו דרך מקרה ועראי (עבודה זרה יח ב). ועל זה הוצרכו להזהיר תלמידיהם, כי רבים נכשלים בליצנות על דרך מקרה.

[המתלוצץ על עושי מצוות][עריכה]

המתלוצץ על עושי מצוות – זה הדבר נוטה למינות; שאינו מאמין במצוות. והרי זה כמי שמתלוצץ על מצוות המלך – כלום חיים יש לו?! ועוד: זה המתלוצץ מחטיא גם אחרים שלא יעשו המצוות, כי אותו שעושה המצוה יהא נרפה מן המצוה, וגם אחרים לא יעשו המצוה כי הם יראים מן הליצנים.

אבל בעבודה זרה יכול להתלוצץ (סנהדרין סג ב). ויכול להתלוצץ בעושי עבירות כדי למונעם מן העבירה; וגם אחרים לא יעשו עבירות כשמתלוצצים עליהם.

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

קיצור דרך: OZ21