אורחות צדיקים שער הכעס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקדמה · א. הגאוה · ב. הענוה · ג. הבושה · ד. העזות · ה. האהבה · ו. השנאה · ז. הרחמים · ח. האכזריות · ט. השמחה · י. הדאגה · יא. החרטה · יב. הכעס · יג. הרצון · יד. הקנאה · טו. הזריזות
טז. העצלות · יז. הנדיבות · יח. הציקנות · יט. הזכירה · כ. השכחה · כא. השתיקה · כב. השקר · כג. האמת · כד. החניפות · כה. לשון הרע · כו. התשובה · כז. התורה · כח. יראת שמים · [סימנים]
סדר השערים ב"ספר המידות השלם" · מידע על מהדורה זו

<< · אורחות צדיקים · שער הכעס · >>

שער שנים עשר

הכעס הוא מידה רעה. וכאשר הגרב מחולי הגוף – כן הכעס מחולי הנפש. ואמרו רבותינו (נדרים כב א): כל הכועס – כל מיני גיהנם שולטים בו, שנאמר (קהלת יא י): "והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך". ואין "רעה" אלא גיהנום, שנאמר (משלי טז ד): "כל פעל יי למענהו, וגם רשע ליום רעה". ולא עוד אלא שתחתוניות שולטים בו, שנאמר (דברים כח סה): "ונתן יי לך שם לב רגז, וכליון עינים ודאבון נפש" – איזה דבר שמכלה העיניים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: זה תחתוניות. ועוד אמרו רבותינו (שם ע"ב): כל הכועס, אפילו השכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהלים י ד): "רשע כגובה אפו בל ידרוש, אין אלהים כל מזימותיו" (תהלים י ד). ואף משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר (קהלת ז ט): "כי כעס בחיק כסילים ינוח"; וכתיב (תהלים צב ז): "וכסיל לא יבין"; וכתיב (משלי יג טז): "וכסיל יפרושׂ איוולת". ובידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו, שנאמר (שם כט כב): "ובעל חמה רב פשע". ועונשו גדול מאוד, שנאמר (שם יט יט): "גדול חמה – נושא עונש".

[תוצאות הכעס][עריכה]

"שער הכעס" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ואתה רואה בני אדם כשהם כועסים ומחזיקים בכעסן – אינן משימין לבם על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעסן מה שלא היו עושים בלא הכעס. כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס, ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים. וכן אמר אליהו לרב יהודה: לא תרתח ולא תחטי (ברכות כט ב). ואמרו (ערובין סה ב): בשלושה דברים ניכר האדם, האחד מהם בכעסו. כי בעת הכעס אדם ניכר: אם יתגבר כעסו על חכמתו, ועושה עניינים בעת הכעס בלא הנהגת החכמה – בזה ניכר כעסו. אם תתגבר חכמתו על כעסו, ולא ידבר ולא יעשה מעשה מחמת הכעס, מה שלא היה עושה בלא הכעס – בזה ניכר חכמתו.

ואמר החכם: שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן, ואחד מהן: מי שאינו כועס (פסחים קיג ב). ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (אבות ב ה): לא הקפדן מלמד; כי מרוב כעסו התלמידים יראים ממנו לשאול ספקותיהם פן יכעס עליהם. ואפילו אם שואלים – אין לו לב לפרש לתלמידיו כל הצורך. וגם ישיב להם דרך כעס, ומתוך כך לא יבינו. והתלמידים אפילו שרבן כועס עליהם – ישאלו וידקדקו, ולא יחושו על הכעס ולא יריבו עם רבן. ועליהם דרשו רבותינו (ברכות סג ב): "ומיץ אפים יוציא ריב" (משלי ל לג) – כל הכועס עליו רבו פעם אחת ושתים ושותק, זוכה להבין בין דיני ממונות ודיני נפשות. ואמר מר: אין לך קשה יותר מדיני ממונות ודיני נפשות.

הכעסן אין לו חן בעיני הבריות, והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות. ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים – אין העולם למדין ממנו. הכעסן הוא כבד על בני ביתו, השומעים תמיד כעסו ותלונתו. וקרוב הדבר לו לבוא לידי תקלה מפני שמטיל אימה יתרה, כמו ההוא מעשה דרבי חנינא בן גמליאל, אשר בקשו בני ביתו להאכילו איבר מן החי (גיטין ז א).

הכעסן אינו מעביר על מידותיו ואינו מוחל, אך הוא נוקם ונוטר תמיד. הכעס מביא אדם לידי מחלוקת; כשהוא כועס עם חבריו – יריבו עמו והוא עימהם. וכשיש מחלוקת יש קנאה ושנאה. וכבר ידעת רעות המחלוקת, כאשר יתבאר בשער המחלוקת.[1]

הכעס מונע לב האדם מכל הטובות. כי כשאדם כועס – אין לו לב לרחם על העניים. ובהשם יתברך נאמר (חבקוק ג ב): "ברוגז רחם תזכור"; וזה רחוק מאוד מדרכי בשר ודם. הכעס מבטל כוונת לב האדם בתפילה, ואין שכינה שורה מתוך הכעס.

כל כעסן לא יהיה חכם גדול. כי הכעס מבריח מלבו חכמתו, שלא יוכל לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. הכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות, כי אין אדם רשאי לגלות לו טעויותיו ודרכיו המכוערים, כי כל אדם יפחד ממנו להגיד לו ענייניו כי הוא ירגז עליהם. ואפילו אם יוכיח אותו שום אדם, לא יקבל ממנו מתוך הכעס. כללו של דבר: אין הכעסן מקבל שום מידה טובה אם לא יסיר מלבו הכעס.

כמו שאין הכעסן מקבל תוכחה מאחרים, כך אינו יכול להוכיח את אחרים. כי התורה אמרה (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" – בתחילה תוכיח אותו בנחת ובסתר, ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה אומר לו, ואז לא תקבל עליו חטא. אבל אם תוכיח את חברך מתחילה בקול רעש ובזעם ותבייש אותו, אז תקבל עליו חטא. ואותו חבר לא יקבל תוכחה ממך, כי כן דרך בני אדם: כשאדם בא על חברו בחוזקה – אז חברו מתקשה כנגדו ולא ייכנע תחתיו. ועל זה אמר החכם (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים". וכבר ידעת מהלל ושמאי, שאמרו עליהם אותם שלושת הגרים: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה (שבת לא א). הלל מרוב ענווה שהייתה בו – לא היה אדם יכול להכעיסו; כי המונע עצמו מן הכעס קונה מידת הענווה והרחמנות, כי מחרון אף יהיה מידת האכזריות, דכתיב (שמות כב כג): "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". וכן לעולם אצל חרון אף כתיב הנקמה (דברים יא יז): "וחרה אף יי בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה".

הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא ייכנע – וגם לא יודה על האמת. ואמר החכם: כשתרצה לחבר עם אדם – הכעיסהו. ואם יודה לך האמת בשעת כעסו – התחבר לו; ואם לאו – עזוב אותו. הכעס מביא לידי טעות; מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, שכעס בשלושה מקומות ובא לכלל טעות:

  • כמו שנאמר (ויקרא י טז): "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר"; וכתיב (שם פסוק יז): "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש".
  • ונאמר (במדבר כ י): "שמעו נא המורים"; וכתיב (שם פסוק יא): "ויך את הסלע".
  • וכתיב: "ויקצוף משה על פקודי החיל" (שם לא יד); וכתיב (שם פסוק כא): "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה".

מלמד שנשתכחה הלכה ממשה (ויקרא רבה יג א). ועתה הבן: אם כך הגיע למשה רבינו עליו השלום, מה יגיע לכסילים הכועסים? ולכך אמר שלמה (קהלת ז ט): "אל תבהל ברוחך לכעוס".

והיזהר בה מאוד, שלא תעשה שום קלקול מתוך כעסך. כי אמרו רבותינו (שבת קה ב): המקרע בגדיו, והמפזר מעותיו, והמשבר כלים בחמתו – יהא בעיניך כאילו עובד עבודה זרה. שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו "עשה כך", ולמחר אומר לו "עשה כך", עד שאומר לו "עבוד עבודה"זרה" והולך ועושה. ובעבור כן כתיב (תהלים פא י): "לא יהיה בך אל זר" – ואיזה "אל זר" שהוא בקרבו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע. ראה איך היצר הרע מתגבר בעת הכעס.

[הנהגות נכונות][עריכה]

ואמר רבי ארבע מידות בדעות (אבות ה יא):

  • נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא שכרו בהפסדו.
  • קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא הפסדו בשכרו.
  • קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד.
  • נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע.

ואלו ארבע מידות נאמרים נגד הצדיק, כשהוא כועס על הטובים או בענייני העולם. אבל "קשה לכעוס" על עושי עבירות "ונוח לרצות" להם – זו מידה רעה שמתרצה לרשעים. וכל שכן מי ש"נוח לכעוס" על הצדיקים, ו"קשה לכעוס" על הרשעים, ו"נוח לרצות" לרשעים ו"קשה לרצות" לצדיקים – זהו רשע גמור.

אף על פי שהכעס מידה רעה מאוד, מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במידת הכעס. כגון: לייסר הרשעים, ולהטיל אימה על בני ביתו, ולזרוק מוראו בתלמידים. וכשכועס על הרשעים, ישקול כעסו. לפי שאמר משה רבינו עליו השלום על ראובן וגד "תרבות אנשים חטאים" (במדבר לב יד) לכך בן בנו נעשה כהן לפסילים, ואף על פי שלשם שמים כעס. הכל צריך מידה, בכל דרכיו של אדם. ויִראה איך יעשה המצוות, בין בכעסו בין בשחקו.

אדם שיש בו מידת הכעס, ומכריח את מידתו ומנהגו כאילו אינו מבעלי הכעס, עליו נאמר (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר". ו"ארך אפים" הוא משלוש עשרה מידות הנאמרים בבורא יתברך.

אמר החכם: מי שכעסו בו במחשבה, תראה עליו הישוב וההדר. ומי שכעסו עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. עוד אמר החכם: מי שכעסו ורגזו אמיץ – אינו רחוק מן המשוגעים. ומי שרגיל בכעס – חייו אינם חיים, ואינו שמח לעולם. וכיון שאינו שמח – אינו מקבל מאורעותיו באהבה ובשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין, ואינו יכול לעבוד את השם יתברך בשמחה.

כשאדם שרוי בתענית או כשהוא בשום צרה, אז הכעס מאוד בלבו. לכן בזמנים האלו צריך ליזהר ביותר שלא יכעס. השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס. לכן יראה האדם כשכעסו מתגבר עליו, שישתוק או ידבר בנחת, ולא ירים קולו בכעסו. כי המגביה קולו בשעת כעסו – אז יתעורר הכעס, אבל קול נמוך והשתיקה משתיקים הכעס. וגם לא יראה בפניו של אדם שכועס עליו, אלא ידבר עמו בלא ראית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו.

ודע כי גמר שכל של אדם הוא שימשול על כעס, כמו שנאמר (משלי יט יא): "שכל אדם האריך אפו". הכעס נוטה מאוד אל הגאווה, ואין הכועס נמלט מן הגאווה; וכבר ידעת רעות הגאווה. וראוי לאדם שיתרחק מן הכעס; ואפילו בדבר שראוי לכעוס עליו – יעצור את הרוח ולא יכעס. וכן צריך בעל הכעס לעשות מתחילה, כשיעלה בדעתו שלא יכעס: צריך שלא ירגיש כלל, אפילו הוכה וקולל – לא ירגז ולא יחוש. וזה דבר ברור: מי שהוא קפדן הרבה, יותר נוח לו שלא ירגיש כלל. ישתוק ויעצור רוחו לגמרי ממה שיכעס מעט, כי זה אי אפשר לכעסן לעשות; כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס – לבסוף יכעס הרבה. ומי שרוצה לעצור רוחו מן הכעס, ורוצה להטיל אימה על בני ביתו, ואם הוא פרנס ורוצה לכעוס על הציבור שיחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו ובין עצמו; כאדם שהוא מדמה שהוא כועס בשעת כעסו – ואינו כועס. וכשהוא מראה כעסו, יזהר עליו שלא יעשה כן כשיש לו אורחים עניים, כי הם סבורים שהוא כועס עליהם. לכן יראה עצמו שמח בפניהם.

ציוו חכמים להתרחק מן הכעס, עד שינהג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים אותו, עד שיעקור הכעס מלבו, וזהו דרך טובה. ודרך צדיקים: הם נעלבים ולא עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ושמחים בייסורים. ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח ב).

הערות[עריכה]

  1. "שער המחלוקת" אינו קיים בספר המידות (אורחות צדיקים), אבל כך כתוב בכל כתבי היד (למעט הקיצור בכתי"א שאינו כולל את המשפט הזה) ובדפוסים. ייתכן שנפלה כאן טעות, והכוונה היתה לשער השנאה או לשער הקנאה.

קישורים חיצוניים[עריכה]

קיצור דרך: OZ12