שב שמעתתא/שמעתא ד/פרק ו
פרק ו
[עריכה]קיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב, ר"פ המניח (בבא קמא כז, ב) ור"פ המוכר פירות (בבא בתרא צב, ב), המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו כו', רב אמר ה"ז מקח טעות בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבני, ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא, ע"ש.
ובתוס' פ"ק דסנהדרין דף ג' ד"ה מה דיני נפשות דחמירי אזלינן בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש וז"ל, תימא דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא ניליף בק"ו מדיני נפשות, ואין לומר דדיני נפשות גופיה לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן אלא ברובא דאיתיה קמן, דהא בריש פרק בן סורר דף ס"ט משמע דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא בדיני נפשות, כגון רוב נשים לט' ילדן, ורובא דאינשי דטעו בעיבורי דירחא, וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובי הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל. וצריך ביאור במ"ש תוס' דרובא לרדיא לא חשיב ולא כתבו מאיזה טעם לא חשיב רובא כהנך רובי. והב"ח בחו"מ סי' רל"ב כתב לפרש דבריהם דמשו"ה רובא לרדיא לאו רוב מעליא, לפי שכנגד אדם אחד שקונה מאה שורים לרדיא, יש מאה בני אדם שקונין עשרה שורים לשחיטה וע"ש, וכבר השיגו אחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהנא ש"ן בקונטרס הכללים כלל ו' סי' א' ע"ש.
ונראה לפרש לפי מ"ש הרמב"ן בס' המלחמות פ"ב דקידושין גבי סבלונות, דאמרינן דרובא מסבלי ואח"כ מקדשי, והקשו בזה כיון דרובא מסבלי והדר מקדשי אמאי חוששין לסבלונות הא בכל דוכתי אזלינן בתר רובא, וכתב עלה הרמב"ן ז"ל, אבל הטעם לשאלה זו שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר' מאיר וחכמים, דהתם רוב חיוב וטבע הוא ואי אפשר אלא כן, אבל כאן אינו אלא מנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המועט, הלכך במקום איסור אשת איש החמירו עכ"ל.
ובריטב"א שם פ"ב דקידושין דף נ' לא צריכא דמסבלי והדר מקדשי, מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא וז"ל, ואי קשיא לך והא קיי"ל כרבנן דלא חיישי למיעוטי ואפילו לחומרא, דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון, כגון האי דקטן וקטנה שחולצין ומייבמין ולא חיישינן לסריס ואיילונית, וכהאי דאמרינן רוב נשים מעוברות יולדות ומיעוט מפילות, אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המועט ודאי חוששין למיעוט לחומרא, שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת, פעמים שאדם נוהג כמנהג המועט עכ"ל ע"ש, וזה כדברי הרמב"ן, אלא שנראה מדברי הרמב"ן דגם רוב כהאי שתלוי ברצון ובמנהג נמי מדינא רובא הוי, אלא דבמקום איסור אשת איש החמירו ברובא כהאי, דאי לאו משום חומרא דאשת איש היה מהני רוב כהאי, ובזה ניחא דברי תוס' דרובא לרדיא לא חשיב כהנך רובי, והיינו משום דרובא לרדיא תליא בדעת וברצון בני אדם ופעמים שאדם רוצה לקנות לשחיטה, ורוב כזה נמי רוב מעליא הוא, אלא כיון דאינו כמו שאר רובי ס"ל לשמואל דהני מילי באיסורא אבל בממונא לא מהני רוב כהאי, אבל בשאר רובי דהוא בחיוב וטבע גם בממונא מהני.
ובתוס' יומא דף פ"ה [א] ד"ה לא צריכא דנגחיה תורא דידן, ע"ש שכתבו דברוב ישראל היכא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה צריכין לשלם לו וע"ש, והוא תמוה דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, וכן דעת הטור ושו"ע אה"ע סי' ד' דלנזקין פטור אפילו ברוב ישראל כיון דאין הולכין בממון בתר רוב, ובבית שמואל שם סקכ"ו ז"ל, ואם נגחיה תורא דידן לתורא דידיה כתבו תוס' ביומא משלם לו נזק שלם, אע"ג דבממון אין הולכין אחר הרוב, היינו כשבא לידו מדעת הבעלים עכ"ל, ודבריו תמוהין דודאי מוחזק מעיקרו עדיף טפי מבא לידו מדעת בעלים, וראיה מהא דפריך בש"ס ר"פ המוכר פירות לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב משור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד, ואמאי לימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות ע"ש, ומשמע דלשמואל ניחא, ואי נימא דשמואל לא קאמר אלא במוכר שור דבא ליד המוכר המעות מדעת בעלים, והתם גבי שור שנגח את הפרה לא בא מדעת בעלים, וכן כולה סוגיא שם דפריך לרב מרוב נשים בתולות נשאות, התם נמי לא בא לידו מדעת בעלים וא"כ לשמואל נמי תיקשי, אלא ודאי דמוחזק בהיתר מעיקרו אין לך תפיסה גדולה מזה, וזה פשוט וברור.
ודעת הרב המגיד פט"ו מאיסורי ביאה דברוב ישראל, אם נגח תורא דידן לתורא דידיה, אין צריך לשלם דאין הולכין בממון אחר הרוב, וברוב עכו"ם אם נגח תורא דידיה לתורא דידן צריך לשלם, לא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב, לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא מסופק אם הוא עכו"ם עכ"ל. ונראה בדעת תוס' ביומא דכתבו ברוב ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידיה דצריכין לשלם אע"ג דאין הולכין אחר הרוב בממון וכמ"ש הרב המגיד, היינו דאזלי לשיטתייהו שכתבו רפ"ק דסנהדרין דהא דסבר שמואל אין הולכין אחר הרוב היינו דוקא ברובא לרדיא דאינו רובא מעליא וכמ"ש ביאור הדברים, אבל בעלמא אזלי בתר רובא אפילו בממונא.