ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קמג
שנצטוינו לשרוף הנותר, והוא בשר הקדשים שנשאר אחר עבר זמן אכילתן המוגבל להן, שנאמר "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז). וזאת השרפה היא מצות עשה, שכן אמרו במכילתא גבי פסח "ולא תותירו ממנו וכו' והנותר באש תשרפו וכו'" (שמות יב, י) בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה, דמשמע שמצות שרפת נותר עשה הוא. ודין הפיגול והנותר שווה בזה, שיש מצות עשה גם כן בשרפתו, שמצינו הכתוב מוציא הפיגול בלשון נותר.
משרשי המצוה. לפי שטבע כל בשר (להפסד) [להפסל] בשהייה ולבוא לידי (סרחון) [חסרון] ועל כן להגדלת דבר הקרבן כמו שאמרנו למעלה (מצוה קב) נצטוינו לשרפו מיד ולבערו מן העולם לבל יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש יותר מן הפרוד וזריה לרוח או לכל דבר אחר. גם מלבד זה, יש בדבר רמז אל הביטחון בהשם יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצוה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור, ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת, לא אדם ולא בהמה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים פב:) שבכלל הנותר והפיגול הם כל פסולי המוקדשין, שכולן נשרפין גם כן. וקורבן (פי"ט מהל' פסולי המוקדשין ה"ב) שנפסל או נתפגל בוודאי מיד נשרף, ואם ספק – תעבר צורתו ואחר כך נשרף. וכל בשר (שקלים פ"ז ה"ב) הנמצא בעזרה איברים – עולות, פירוש נדין אותן שהן עולות; ואם נמצא חתיכות – חטאות; והנמצא בירושלים – שלמים. ונפקא מנה לענין שאם עבר אחד ואכל מהן, מביא על כל אחד כפרתו כפי חזקה זו. ועל הכל אמרו זכרונם לברכה תעבר צורתן ויצאו לבית השרפה, שמא נותר הוא. ואין שורפין את הנותר אלא ביום, (פסחים ג.) שנאמר "ביום השלישי באש ישרף". ואף על פי שהשלמים אסורין באכילה מתחילת ליל שני, אין שורפין אותם אלא ביום. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים וסוף תמורה.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, כי להם העבודה. וכהן שעבר ולא שרף הנותר, ביטל עשה ועבר על לאו ד"לא תותירו", אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/143