מלבי"ם על שמואל ב כ
<< · מלבי"ם · על שמואל ב · כ · >>
(א) השאלות (א) למה התעורר שבע בן בכרי, והוא ראה שכל ישראל נהו אחרי מלכם? ואיך אחרי שהיה העם נדון בכל שבטי ישראל להשיב את המלך, הפך לבם פתאום אל קול איש בליעל? ומהו הכפל אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי? ולמה הקדים המלך לכלוא פלגשיו בית משמרת טרם צוה לרדוף אחרי שבע בן בכרי:
"ושם נקרא". במעמד הויכוח הנ"ל שהתוכחו יהודה עם ישראל, ולאמר כי הם העקר במלכות מצד שהם שבט המלך, נמצא במקרה "איש בליעל", שעורר מדנים וחרחר ריב: "ויאמר אין לנו חלק בדוד". ר"ל מה לכם במלכות בית דוד, אם מצד דוד הלא הוא שייך למשפחתו לשבט יהודה ואין ליתר השבטים חלק בו, כי על מ"ש ישראל עשר ידות לי במלך, נצחו יהודה שאין מגיע להם חלק כחלק: "ולא נחלה בבן ישי". ר"ל כי יחזיקו במלכות, או מצד שכולם רוצים ויש להם חלק בו, או מצד שהוא מלך בן מלך שהמלכות נחלה מדור דור, וזה לא נמצא בו ג"כ, כי מצד שהוא בן ישי שהיה הדיוט אין המלכות נחלה ג"כ, וא"כ "איש לאהליו ישראל":
(ג) "ויקח המלך את עשר נשים". בארו חכמינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג) מפני שהשתמש בהם הדיוט ואסורים למלך, ולכן הקדים לעשות דבר זה תיכף בבואו, להראות שאבשלום (הגם שבחרוהו ומשחוהו כל ישראל) היה לו דין הדיוט, כי אין להם כח למרוד במלכותו ולהמליך איש אחר, וזה יהיה האות כי כן ינהג עם שבע בן בכרי ועם המורדים בו עתה, להענישם כמורדים, והעם ישמעו וייראו:
(ז) "ויצאו" וכו' "מירושלים לרדוף". ר"ל לא יצאו לפגוע בעמשא וחילו וללכת עמו, רק לרדוף תיכף בהחיל אשר עמהם, באופן שפגעו את עמשא במקרה:
(ח) "חגור מדו לבושו". היה לשר צבא לבוש מיוסד, שבו הכירו כולם כי הוא בראש ובו היה יואב לבוש, כי עדן לא הסירו דוד משררתו (וכבר בארנו ששם לבוש בא על לבוש המיוחד לאיזה דבר כמו לבוש מלכות (אסתר ו, ח), הוציא לבוש לכל עובדי הבעל (מ"ב י, כב)) "ועליו חגור חרב מצמדת על מתניו בתערה". ר"ל שיש תער שהוא מצומצם כמדת החרב ודבוק לה, ואז תולים החרב על מתניו, והתער לא יפול מעצמו, ויש תער שרחב מן המדה, ויפול מעצמו, ואז תולים התער על מתניו. וכן היה פה שהתער היתה מצומדת אל מתניו, לא החרב, ובזה כשנפל התער יצא החרב מעצמו, ועמשא לא הרגיש בזה:
(יב) השאלות (יב) מ"ש כאשר ראה כל הבא עליו ועמד, הוא שפת יתר וכפול: "וירא האיש כי עמד כל העם". ר"ל שתחלה עמדו כל העם שהיו במעמד ולא רצו לעבור על פגר עמשא, שהיה מוטל בדרך "והסב אותו אל השדה". ואחר כך ראה שעדן "עמד כל הבא עליו", ר"ל אלה שבאו מחדש ולא היו במעמד עמדו לשאול ולדרוש, ואז "וישלך עליו בגד" לכסות אותו:
(יג) "כאשר". ומפרש שאלה שהיו במעמד עברו תיכף "כאשר" הוגה מן המסלה:
(יד) "ויעבר". פי' מהרי"א שמוסב על שבע בן בכרי שהוא כבר "עבר בכל שבטי ישראל" עד אבלה ובית מעכה, והם "נקהלו אף אחריו", כמו שנקהלו אחר אבשלום:
(טו) "ויבואו". אנשי יואב: "ויצורו עליו באבלה" וכו' "וישפכו סוללה". אבל העיר "עמדה" ע"י "החל" שלפני החומה, ולא הועילו בסוללה ששפכו, ולכן רצו להפיל החומה:
(יח) השאלות (יח) דברי האשה החכמה הזאת חתומים ואין פותר אותם כפי תהלוכות הלשון:
"דבר ידברו בראשונה". המפרשים נדחקו מאד, ויש בזה פירושים שונים. והקרוב אלי, שהיא בחכמתה אמרה, כי בעיר אבל שם שואלים ומתפלאים מדוע בא אליהם, וכולם שואלים הלא ראוי שידבר אליהם ויודיעם מה חטאו ומה רוצה מהם. ושעורו, "שאול ישאלו באבל" (שם שואלים לאמר), "הלא דבר ידברו בראשונה לאמר", ראוי שידבר תחלה מה שמבקש מהם: "וכן התמו". ר"ל כן ישאלו באבל "וכן התמו" לשאול, כי אין משיב על שאלתם ופליאתם והם אין יודעים מאומה, מדוע שופך עליהם כאש חמתו:
(יט) "אנכי שלמי אמוני ישראל". ר"ל כי ילכו להשחית עיר, אם מפני שמרדו במלכם, או מפני שפרצו באמונתם לאלהים כעיר הנדחת, ואנכי (כן דברה בשם עיר אבל) "שלומי ישראל", שלמים למלכם: "ואמוני ישראל". מאמינים באלהיהם: "ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל". שלא חטאו למלכם: "ולמה תבלע נחלת ה'". המאמינים באלהיהם:
(כ) "ויען יואב ויאמר חלילה אם אבלע". ואף "אם אשחית", השחתה קלה להשחית חומותיה ובניניה:
(כא) "לא כן הדבר". אין האמת כן שאתם שלומי אמוני ישראל, כי בכם נמצא ראש המורדים, אשר "נשא ידו במלך", ואינם שלמים למלכם: "ונשא ידו בדוד". שהוא צדיק מושל ביראת אלהים, וא"כ אינם שלמים באמונתם: "תנו אותו לבדו". ואדע כי כנים דבריך שאתם שלומי אמוני ישראל, "ואלכה מעל העיר":
(כג) השאלות (כג - כה) למה חשב השרים אלה פה שנית וכבר נזכר למעלה סוף סימן ח'? למה חשב שם בניהו בן יהוידע לבסוף ופה הזכירו אחר יואב? ולמה הוסיף פה אדורם ועירא היאירי? ולמה לא הזכיר בני דוד שהיו כהנים כמש"ש?: "ויואב". כבר חשבם למעלה סוף סימן ח', רק שפה חשבם בשינוי סדר, למען נבין את המבוקש, כי דוד הסכים להעביר את יואב ולשום את עמשא במקומו על הצבא, מפני שהרג את אבשלום כנ"ל, ולכן הרג יואב את עמשא, וכאשר נודע זה לדוד, היה במחשבתו לשום את בניהו בן יהוידע במקומו, כמו שנעשה אח"כ בימי שלמה, רק כאשר שב יואב והצליח להרוג את שבע בן בכרי, ראה דוד כי לא יוכל לו, כי ישראל נוטים אחריו כמ"ש (למעלה ג, לט) והאנשים בני צרויה קשים ממני, נשאר הדבר כמקדם "ויואב" נשאר "אל כל הצבא ישראל", ר"ל מפני שישראל נמשכו אחריו, וכן "בניהו" נשאר כמקדם "על הכרתי":
(כד) ומפני שישראל מרדו בו התחיל לגבות מהם מס מה שלא גבה מקדם, כמ"ש מהרי"א, ומינה את "אדורם על המס". ויען שהמרד נצמח ע"י שגנב אבשלום את לב העם לאמר שהמלך לא יעשה משפט, ורבתה אז התלונה על המזכיר והסופר שלא באמנה הם עושים להזכיר ולכתוב כל הבאים אל המלך למשפט, והיה איזה מחשבה להעבירם, יאמר כי גם אלה נשארו על משמרתם, כי ראה שאבשלום התעולל בעלילות רשע:
(כה) והנה בסימן ח' חשב צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים, ולא חשב אביתר שהיה כהן הגדול, אולם אחרי מעשה אבשלום שלא נענה אביתר באורים ותומים (כנ"ל טו, כד), נסתלק אביתר והיה במדרגה שוה עם צדוק, לכן אמר פה "שצדוק ואביתר כהנים". ולמעלה (ח, יח) אמר שבני דוד כהנים היו, ומפ' בד"ה (א' יח, יז) שהיו הראשונים ליד המלך, ואחר מעשה אבשלום נסתלקו משררותם, כי היה בדעתו אז להמליך את שלמה וירא פן יצמח מבניו ראש ולענה שנית, אם יהיו יושבים ראשונה במלכות וכ"א יתנשא לאמר אני אמלוך, ומינה במקומם את עירא היאירי רבו, להיות שורר בביתו ובעל עצתו: