חבל נחלתו יא לג
סימן לג פאות הראש
פתיחה
מצות פאות הראש היא לאו מן התורה שנאסרנו על גילוח בדרך מסוימת ובמקומות מסוימים. אעפ"כ אנו מוצאים בימינו מחד גידול פאות הראש שהוא לא חלק מן המצוה, כמו מנהג תימן הקדום ('סימנים') או בחצרות החסידיות, ומאידך כאלה המגלחים דוקא את הפאות או מגלחים את כל ראשם ובתוכם את הפאות ('הקפת כל הראש'). אלה כאלה לא עושים זאת מחמת המצוה. אלא שהאחרונים אף עוברים עליה.
לכן ראיתי צורך לברר מה מעיקר המצוה ומה הוספה עליה.
א. המצוה מן התורה
נצטוינו בחומש ויקרא (יט, כז): "לא תקִפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך".
מפרש רש"י לגבי פאות הראש: "לא תקפו פאת ראשכם – זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה".
ורבינו בחיי כתב: "הזהיר הכתוב בגלוח שני הצדעים בין בפני עצמן בלא גלוח הראש, בין עם גלוח הראש כאחד, אם גלח שניהם לוקה שתים על כל פאה ופאה".
ור"ע ספורנו פרש: "וצוה שלא נחללם בהקפת הראש כמעשה שוטים ושכורים או כומרים... ". ועי' ראב"ע. ועי' בספר המצוות לרמב"ם (מצות ל"ת מג) ובספר מצוות גדול (לאוין סי' נז).
הרמב"ם (הל' ע"ז פי"ב ה"א) פסק: "אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי כוכבים שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם, וחייב על כל פאה ופאה, לפיכך המגלח שני צדעיו אפילו בבת אחת והתראה אחת לוקה שתים, אחד המגלח הפאות בלבד ומניח שיער כל הראש, ואחד המגלח כל הראש כאחד לוקה הואיל וגילח הפאות, במה דברים אמורים באיש המגלח, אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח, והמגלח את הקטן לוקה".
והטור (יו"ד סי' קפא) כתב: "הקפת הראש והשחתת הזקן גם באלו כתב הרמב"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים ע"כ וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן. ופיאות הראש הם שתים סוף הראש הוא מקום חבורו ללחי מימין ומשמאל ואין חילוק בין אם מגלח הפיאות בלבד ומניח שאר השיער שבראש או שמגלח כל הראש עם הפיאות בכל ענין חייב".
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קפא): (א) "פאות הראש הם שתים. סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל. (ב) "בין שגילח הפאות בלבד, בין שגילח כל הראש עם הפאות, חייב".
ב. באיזה כלי נאסרה הקפה
בספר יראים (סי' שלו) הסתפק האם איסור הקפה הוא אף שלא בתער. וכתב הטור (סי' קפא): "וכתב הרמב"ם שאינו חייב אלא בתער אבל במספריים כעין תער מותר. וא"א הרא"ש ז"ל כתב שגם במספריים נמי חייב על פיאות הראש".
וכתב הרש"ר הירש (ויקרא יט, כז) אגב פירוש המושג הקפה והחילוק בינו לבין השחתה: "בהקפת הראש אין רמז לכך, שהסרת השיער אסורה רק בדרך מסויימת; המעשה נאסר מצד תוצאתו – שהוא משווה צדעיו לאחורי אוזנו ולפדחתו. וזו גם דעת התוספות (שבועות ב ע"ב) ורא"ש (מכות פ"ג סי' ב). הקפת פאת הראש אסורה בכל דרך שהיא – גם על ידי מספריים. ואילו לדעת רמב"ם (הל' עבודת כוכבים פי"ב ה"ו), הקפת פאת הראש אסורה רק בתער בלבד – כדרך שנאמר בפאת זקן".
ולפי דברי הרש"ר הירש שהמעשה אסור מצד תוצאתו עולה שאף המסיר שער ראשו בסם אף הוא עובר בלאו דאורייתא של הקפה, ועי' להלן.
ופסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קפא ס"ג): "אינו חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם".
אמנם ראיתי שכתב בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ה סי' רסד): "אמנם דע, כי גם המחמירים ומגלחים בסם עליהם עדיין ליזהר מחשש איסור חמור דהקפת פאת הראש, שבגילוח הזקן האיסור הוא רק בגילוח, אבל במלקט ורהיטני מותר כיון שאינו דרך גילוח וכ"ש שמותר בסם שאינו דרך גילוח כלל, משא"כ גבי איסור הקפת פאת הראש מפורש בתוס' ישנים מכות בשם ריב"א ובתוס' בנזיר (והביאו בשו"ת רע"ק החדשות) שאפילו שמותר במספריים מ"מ אסור במלקט ורהיטני, שבפאת הראש לא נאמר בו גילוח אלא לא תקיפו, ואין חילוק אם עשה זאת בדרך גילוח או לא, אלא כל שהקיף את פאת הראש עובר בלאו, וא"כ ה"ה כשמקיף פאת הראש בסם שעובר בזה על הלאו". ודבריו כדברי הרש"ר הירש אע"פ שלא ראיתי מן הפוסקים שמביאים זאת להלכה.
ג. המקום בראש בו עוברים באיסור הקפה
נאמר בספרא (קדושים פר' ג, ג): "לא תקיפו אחד המקיף ואחד הנקף, פאת ראשכם סוף ראשכם, ואילו הם הצדעים מיכן ומיכן".
ובספר הלכות גדולות (סי' לח עמוד ת): "תנו רבנן (מכות כ ע"ב) פאת ראשו סוף ראשו, ואיזה הוא סוף ראשו, זה המשוה צדעיו בתער אילך ואילך, כגון שגילח צדעיו בתער והשוה אותן לאחורי אזניו ולפדחתו". היינו בגילוח מלא של הצדעיים הוא יוצר מעין עיגול בין שיער הראש שמעל המצח לשיער שמאחורי אוזניו.
עוד כתב שם: "ומאן דגדע ליה לרישיה, אף על גב דקא שקיל ליה כוליה, מחייב, דקיימא לן (נזיר נח א) הקפת כל הראש שמה הקפה".
וכך מביא הב"י בבדק הבית (סי' קפא): "וז"ל הריטב"א ז"ל שם (מכות כא ע"א ד"ה מחוי) אהא דמחוי רב ששת בי פירקי רישא. פירוש: הם במקום חיבור הראש והעינים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה אחת ומקום הפנים חתיכה אחת, ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו והיא נקראת צידעא כי שם סוף הראש מקום חיבור הפרקים, וכן אמרו וחייב על הראש שתים אחת בראש הצידעא מכאן ואחת בראש הצידעא מכאן. ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו פאת ראשכם הוא מה שאמרו בברייתא שישוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו לפי שהשערות בצידעא הם בולטות כלפי הפנים למטה ממקום צמיחת השער שבראש לפניו במצחו ולאחריו באזניו. וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ ממקום צמיחת השערות שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה יראה מקום הצידעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול חלק מוקף עומד כבכוליאר והשערות שבאותו פרק הם מה שיש בגופו של פרק זה. כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אין בהם משום פאה לא מפאת הראש שהרי אינה בראש ולא מפאת הזקן שאינם מכלל שערות הזקן".
עולה מדברי הריטב"א שמול האוזן כלפי הפנים הוא מקום פאת הראש, אולם פאת הראש אינה נפגשת בפאת הזקן אלא יש ביניהם שערות שאינן שייכות לא לראש ולא לזקן ואין בהן הלאוין לא של הראש ולא של הזקן.
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קפא ס"ט): "שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד".
באר בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ד סי' קצח): "בענין השיעור של פאות הראש למטה, שעד שם אסור מה"ת להקיף ואפילו במספרים כעין תער, מפורש בש"ע סי' קפ"א (סעיף ט') דהיינו מכנגד שער שעל פדחתן עד למטה על האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד, וכל רוחב המקום ההוא לא תגע בו יד ע"ש. ובמשמוש היד מרגישים שיש בליטה בצדדין שנמשך עד קרוב לסוף האוזן ואז מתפרד ומתחיל הלחיים, ועד שם נקרא פאת הראש, ואם מקיף עובר באיסור תורה. ויש להצטער שבעו"ה המון מבית ישראל ואפילו מבני תורה נכשלין בזה, ומדמין שמעט אחר התחלת האוזן מספיק, ומפרשים כן בכוונת הש"ע (סעיף א') במש"כ שפאות הראש הם במקום חיבורו ללחי ומפרשים דהיינו למעלה, אבל מפורש בש"ע להלן (בסעיף ט' הנ"ל) דהיינו למטה על האוזן במקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד... ובשו"ת 'אמרי יושר' (ח"ב קפ"ג) מביא השיעור עד סוף האוזן, רק מיקל דהיינו עד הרך שבאוזן ולא הרך בכלל, שאין צריך להניח רק עד מקום הרך וכמ"ש. ובמשמוש היד נראה קרוב הדברים להיות אמת"...
עולה מדבריו שלכל אורך האוזן וכלפי הפנים, כל הרוחב של השערות כלול בפאת הראש. בהנחה זו יש קושי שכן אצל רוב בני האדם יש עצם מול אמצע האוזן אשר ממנה ולמטה לא מצאנו שגדל שיער הראש אצל ילדים ונשים, וא"כ למטה מאותה עצם הוא הזקן ולא פאת הראש. ולפי דברי האמרי יושר והגר"מ שטרנבוך מי שמגלח שם עובר בלאו של פאת הראש ושל פאת הזקן יחדיו ולא מצאנו שעל אותו מקום בראש עובר בשני הלאוים.
ומצאתי בספר 'מגד גבעות עולם' (ח"א עמ' צד, לרב שורין שהיה תלמיד מובהק של הגר"מ פיינשטיין בעל שו"ת 'אגרות משה', ואח"כ ראש כולל בחו"ל) שהביא מהגר"מ פיינשטיין:
"שאלתי את הגר"מ זצ"ל היכן הוא לחי התחתון שהוזכר בראשונים ובשו"ע שהוא סוף פיאות הראש והראה לי הגר"מ את מקומו ע"י שפתח את פיו ועי"ז נעשה סדק וכפל בעור הפנים למטה מהעצם שאצל האוזן. שוב שאלתי את הגר"מ זצ"ל א"כ מהו ההיתר של כל בני הישיבה מאירופה וכן הבעה"ב שגלחו את פאותיהם אף למעלה מן העצם ואמר לי דבר נפלא שהשיעור של לחי התחתון שהוזכר בשו"ע זה רק אם גדל לו שיער שם בהיותו קטן אבל אם בהיותו קטן גדל לו שיער רק עד למעלה מן העצם זה עצמו סוף פיאות הראש, ומה שגדל אח"כ לאחר בר מצוה זה כבר "זקן" ולא נכלל בכלל "פיאות הראש" והביא ראיה ממסכת נגעים וחבל על דאבדין שלא כתבתיה אז, אבל כדבריו מצאתי בפירושו של ר' אליהו מזרחי על רש"י פרשת קדושים וז"ל: "שהצדעים מכלל הראש הן והן מחוברים ללחיים שהרי הקטן שאין לו זקן צדעיו מלאין שער כמו הראש" עכ"ל. וא"כ יש היתר גמור לגלח פאות הראש למטה מהמקום שגדל לו בהיותו קטן".
עולה שמקום פאות הראש שונים בין אדם לאדם, אולם אין מקום הפאות בתוך הזקן, ולא כמו שצידד הגר"מ שטרנבוך.
וסיוע לדבר מדברי תשובת הרמב"ם (בערבית, סי' רמד) שבאר יותר וז"ל: "ופאתי הראש (הן) הצדעים, ושעור השער, שמניחים בהן, הוא רוחב הצדע והוא יותר דק מן הבוהן. ופאתי הזקן ארבע הלחי העליונה והלחי התחתונה מצד ימין, וכן שתי הלחיים מצד שמאל. ומותר לו לגלח הפאות כולן במספרים וכך עושים אנחנו תמיד, ר"ל נגלח פאתי הראש במספרים, לפי שלא נאסר אלא השחתה של תער ולא צווינו לגדל הצדעים, כמו שחושב ההמון, אלא הנזיר הוא אשר צווה לגדל השער, ולכן אם גלח, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה ואין הדבר בפאות כך, אלא הוא מצות לא תעשה לבד, ולפיכך אינו חייב לגדלן, אלא אסורה עליו ההשחתה לבד. וכתב משה".
למדנו מדבריו שהצדע אינה כל גובה האוזן שהרי ברום האוזן הרוחב גדול מאגודל (אמנם מקום סיום הפאה לא שמענו מדבריו). ועוד למדנו שאין שום חובה ואין מנהג חסידות לגדל פיאות ארוכות כמו שחשבו ההמון. ועי' לקמן.
ד. השיעור המינימלי לכמות השערות
כתב הרמב"ם (הל' ע"ז פי"ב ה"ו): "ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות, ומותר ללקט הפאות במספריים לא נאסר אלא השחתה בתער". ובטור (יו"ד סי' קפא) הביא משמו שהשיעור ארבע שערות!
אולם בהגהות מיימוניות (שם אות ד) מביא: "וכן כתב בס"ה (=סמ"ג) משמו. וכתב עוד וז"ל ואומר אני שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא יש תולש שתי שערות וחייב משום מקיף".
כתב על כך הבית יוסף (יו"ד סי' קפא): "כתב הרמב"ם שיעור הפאה לא נתנו חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין פחות מד' שערות. בסוף הלכות עבודה זרה (ה"ו) ויש נוסחאות שכתוב בהם שאין מניחין פחות מארבעים שערות וכתוב בסמ"ג (לאוין נז) על דברי הרמב"ם שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות (פ"ד ה"ד) יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף וכן כתב נימוקי יוסף בסוף מכות (ד: דיבור ראשון) בשם אבי העזרי נראה דעל כל פאה מחייב בשתי שערות כדתניא בתוספתא עד כאן.
"ואיני יודע מה הוקשה לסמ"ג על דברי הרמב"ם מהתוספתא דהא הרמב"ם איירי בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי הרמב"ם כלל".
היינו לפי הרמב"ם די להניח ארבעים שערות כדי שלא יעבור על איסור הקפה. ובשתי שערות שתולש מהן חייב – לפי הסמ"ג. אולם נראה שאינו לוקה כיון שכתב הרמב"ם בספר המצוות ובהלכות עכו"ם שלוקה על הפאות שתים בלבד בהקפתן.
ממשיך הב"י: "אבל מה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם הוא דלספרים דגרסי ארבע שערות הויא שיעור מועט ביותר ואפילו לספרים דגרסי ארבעים שערות אכתי הוי שיעור מועט ורש"י כתב בסוף מכות (כ. ד"ה שתים מכאן) גבי פאות הזקן חמש פאות יש בזקן אחת למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן וכל שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש היא עכ"ל ואהא דתנו רבנן (שם:) פאת ראשו סוף ראשו ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו כתב אחורי אזנו אין שער כלום וכך במצחו אין שער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שער ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזנו זהו מקום סוף הראש עכ"ל ושיעור זה רב הוא ואין לו ערך עם ארבעים שערות וכל שכן עם ארבע ומיהו אפשר דהרמב"ם לא יהיב שיעורא אלא לרוחב שיעור הפאה ולא לארכה ורש"י לא איירי אלא בשיעור ארכה אבל בשיעור רחבה לא איירי, ומכל מקום משמע דלא מיתסר לגלח קצת מרחבה של פאה דהא כיון דמשייר מקצת הרי אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו וקצת יש לדקדק כן מדברי רש"י שכתב ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו וכו' משמע דדוקא בנטלו כולו הוא דאסר אבל ליטול קצתו שרי ועל כרחך ברוחב איירי דבכהאי גוונא אף על פי שיטול קצתו עדיין אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו עד שיטלנו כולו ויש לדחוק ולומר דבאורך מיירי דכשהוא מגלח קצת הפאה מלמטה אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו עד שיגלח מצד מעלה".
הב"י מסיק שרש"י הגדיר את אורך פאת הראש, בעוד שהרמב"ם בשיעור ארבעים שערות הגדיר את הרוחב המינימלי של פאת הראש ואם משייר את השיעור של ארבעים שערות כבר אינו נחשב למשוה צדעיו לאחורי אוזנו ופדחתו.
אולם, מסיק הב"י: "ונראה דכיון דספיקא דאורייתא היא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שבפדחתו [בדק הבית] במקום שבפדחתו צ"ל שעל פדחתו [עד כאן] ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספרים כעין תער". הב"ח חלק על הב"י בהסבר הסמ"ג אולם הסכים עמו להלכה.
וכך גם פסק בשו"ע (סי' קפא ס"ט): "שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד".
בפתחי תשובה (יו"ד סי קפא ס"ק ג) הביא מתשובת חתם סופר (יו"ד סי' קלט) את שאלת חותנו רעק"א מדוע מותר לסרק את פאת הראש למי שמחמיר שלא לגלחם אפילו במספרים כעין תער. וחת"ס ענה לו שהדבר מותר אף לשיטת הסמ"ג שבגילוח (וה"ה בעקירה ע"י סירוק) שתי שערות עובר בלאו של פאות הראש. וכן ראה אצל רבותיו.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ק) מסכם את השיטות מדאורייתא ומדרבנן וז"ל:
"א"כ היוצא דאיכא ג' דרכים בדאורייתא דעת הסמ"ג והנמו"י והראב"י דבכל שיעור פאה אפי' מאות שערות חייב כשנוטל ב' שערות, וע"כ לדידהו במקום הקפה דהיינו הצידעא שבין מצח לאוזן נאסר אפי' תחילת הקפה מה"ת, ולא תקיפו פירושו אפילו לא תתחיל להקיף.
"דעת הרמב"ם לפי פשוטו יראה דמה"ת פי' לא תקיפו לא תגמור להקיף שזה הנקרא הקפה כמש"כ ג"כ ב"י בשם רש"י מכות, ושיעור ארבעים שערות הוא רק שיעור זקנים שקבל הרמב"ם.
"ודעת הב"ח והפרישה דלא תקיפו לא תתחיל להקיף, אלא דהתחלת האיסור רק במ' שערות, וזה הדרך דחוק, ולהלכה אף על פי שאין להכחיש שפשטות הש"ס וראשונים דלא כסמ"ג ותוספתא הנ"ל ולא תקיפו פי' לא תגמור להקיף מ"מ כבר תורה יוצאת מרבינו הב"י לחשוש לכל החומרות, וכל רוחב השטח אפילו יותר ממ' שערות לא תגע בו יד, והיינו בתער או במספרים כעין תער כמש"כ מפורש בב"י".
ה. גידול פאות הראש לפי המנהג
כתב הר"ח ויטאל בס' טעמי מצוות על מנהגי האר"י, שעפ"י האר"י גובה פאות הראש מראש האוזן למעלה, וכל רוחב הפאות לא היה מסיר, וכשהגיעו פאות הראש לזקן היה מקצרם במספריים. ובשו"ת צמח צדק (לובביץ', יו"ד סי' צג) כתב שנותן להן לגדול עד מקום לחי התחתון שהוא תחילת שערות הזקן ואז קוצצן במספריים. וכן הביא בדר"ת (אות טו) בשם ר' שלום מבעלזא. וכן הביאו דברי סוד מהזוה"ק (אדרא פר' נשוא דפים קלא-קלב).
וכן הביא בילקוט יוסף (דיני חינוך קטן עמ' רפב) שכך היה מנהג המקובלים הספרדים בא"י. והביא כן אף מכמה ספרים לבן איש חי: מתשובת רב פעלים (ח"ד, סוד ישרים סי' ה) ומשו"ת תורה לשמה (סי' שפט) שמותר לחותכן במספרים ובלבד שיוכל לכוף ראשן לעיקרן. אולם עדיף לגדלן יותר משום שהם עדות לישראל ואי"צ לגדלן רק צריך שיהיו ניכרים לעין כל. ומספר בן איש חיל (ח"א דף ל). וגידול הפאות הוא מעין הידור שאנו מתנאים במצוות, אבל אי"צ לגדל כמו האשכנזים והתימנים.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ק) סיים: "ומה שמניחים השערות שם ארוכות ממש הוא מדברי קבלה וחסידות וקדוש יאמר לו".
בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ד סימן קצח) כתב: "ונראה שמן הדין יכול לגלח במספרים בכל מקום, שהאיסור הוא רק בתער או בכעין תער, אבל חסידים ואנשי מעשה מיחידי סגולה מחמירים לעצמם שבכל אורך ורוחב הפאות נמנעים מלספר ולא תגע בו יד כפשוטו, עיין יש"ש פרק י"ב דיבמות סימן יח, ורק בסוף האוזן כשמגיעים לפאות זקן חותכים הפאות, והיינו שלדברי המקובלים והאריז"ל אין לערב פאת הראש עם פאת הזקן ומספרים הפאות בסוף האוזן שמשם הוא פאת הזקן".
עוד ראיתי שכתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קכא): "ומה שהעיר עוד על מה שכתבתי בסי' קט"ז (משנה הלכות ח"ה) בענין אורך פאות הראש וציין למה שכתב בהקדמת ספר עין הבדולח אשר חיבר הגאון האמיתי רבינו חיים צבי מנהיימער זצלה"ה שהיה אב"ד ור"מ דק"ק אונגוואר שכתב בהקדמה ידידי ר' זכרי' עלעפאנד ששמע מאביו הרה"ג ר' דוב בעריש ז"ל תלמיד המחבר עין הבדולח כי מורו ורבו בעל המחבר קצף מאוד על הבחורים שהיה להם פאות ארוכות יותר מכשיעור והצניעו את הפאות אחורי אזניהם ואמר להם שלא צותה תורה להניח יותר משיעור פאה ולמה יהא להם פאות ארוכות ויצניע אותן מחמת הבושה ועם מצות השי"ת לא נבוש ולא נכלם ח"ו ע"כ".
וכן כתב עוד בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ה סי' רסד): "ואגב אביא מנהג מו"ר הגר"מ שניידער זצ"ל, שהלך עם פאות ארוכות, וסיפר שנפגש בחתונה עם האדמו"ר משאץ רבי שלו' מוסקוויץ זצ"ל, וראה אצל מו"ר שהתחיל אז ללכת בפאות ארוכות, והעיר לו שאחרי האוזן באורך אין שום מצוה, שלא נקרא פאת ראש כלל, וגם שאין לערב פאת הראש עם הזקן, ומו"ר לא השיב לו כלל, אבל אמר לי שהוא לא התכוון לגדלם מצד מצות פאת הראש, אלא שבשעה זו ששם שמים מתחלל, שרבי רבבות היו מושלכים לכבשני הגאז, והמשכילים טוענים אפוא אלקיכם, ולפיכך כשהולך ברחוב בזקן ופאות ארוכות ניכר שאינו מתבייש ביהדותו ולא מתפעל מאנשי רחוב, ומודה ומאמין שאנו עם קדוש, ומרגיש שזהו כמצוה בשעתה לקדש השם בזה שמתגאה ביהדותו, ויכירו וידעו כל באי עולם שהוא אלקינו ואנו עם קדשו לעולמים. ואני מעתיק הסיפור כפי (אצ"ל כדי) שידעו הרגשת צדיק כמותו!".