אורות התחיה פרק ה
דרכנו בחיים הלאומיים וצדודם כלפי היחש האנושי הכללי ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע"כ, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו.
טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כ"א גם מעולים וגדולים מאד מכל עם.
אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו. נשמתנו מקפת עולם ומלאו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון, ומשום כך היא בקרבה תמה וכוללת, ואין בה כלל אותם הנגודים וההרכבות השונים, הרגילים בנשמות עם ולשון.
גוי אחד אנחנו, אחד כיחודו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכח, והדרך ההיסתורי שלנו ההולך את מהלכו בדרכים שונים, בדרכי אורה העוברות בין הררי חושך וצלמות, הוא מדריך אותנו להוציא את עומק טבע הויתנו מן הכח אל הפועל.
כל הדברים הקטנים, הנדרשים לכל עם ולשון בעצם ענינם, הנם טבועים בנו במטבע הגדולה של כללותנו, אי אפשר הוא לנו לקצוץ ענף אחד מעץ חיינו הגדול והענף ולתת לו מהלך ויניקה בפני עצמו. כל היש שבנו יתעורר ויתנגד על זה במלא עז כחו הפנימי והרגשת עצמיותו. הדרך הארוכה שואפת להקמה גמורה לתחיה אותנו ואת כל אשר לנו, צרור לא יפול ארץ, קו אחד מקוי קלסתר פני לאומנו לא נתן למחוק. הננו חזקים מרוח הזמנים, איתנים מכל איתני תבל.
הננו שואפים לקום לתחיה באותו הגודל של אבותינו, ולהיות עוד גדולים ונשאים מהם. מוסר השפענו רב בעולם, והננו נכונים להשפיע עמו ג"כ עונג וחיים רעננים. את האנושיות כולה הננו מקפלים ברוחנו בגלוי, ואת כל המציאות כולה במצפוננו, וכל מה שיש עמנו, ושהיה חי מאז בקרבנו, הכל יהיה מלא וחי, דבר לא יעדר. רוחנו איננו ירא מפני הזמנים ; הוא יוצר את הזמנים ומטביע עליהם את צורתו. כח היצירה שלנו מטביע את הרוחניות היותר עליונה, בחומר ריאלי מעשי, שכל מה שתגדל ההתפתחות יגדל כשרון היצירה והצד האומנותי הנפלא הנותן חיים לעולם בהגלימו את כל העליוניות שבמחשבה ושאיפה - בפעולות מעשיות מוחשות ומוגלמות, שבהן הוא מחיה אותה ומשליטה במציאות. וזה יקום עוד לתחיה בכל מלואו בתחיתנו השלמה.
חיים וסואנים הם לשעתם החיים החברתיים, אבל מה חדל מה קטן ודל הוא חייהם, מה גדולה היא הרקניות הנשארת בלב אחרי כל ההתרגשות הרבה של המלחמות והמהומות, כשאין בהן תכלית נצחית כ"א חיים עוברים של קבוצות יחידים. גם הערך של התעורריות חברתיות כוללות, ביחוד כשבאות בשאון ובהתפעלות המלהבת את הלב ומקדרת את הדעה, לא יגדל הרבה מזה. אם אין תכלית עצמית נצחית אידיאלית, שתוכל להעלות את הכל לכלל הצורות היותר חשובות שיש כח בהגיון ורגש עליון לתן להם, אז כל התנועות אינן חשובות כלום ואינן יכולות להחזיק מעמד לאורך ימים.
אבל אנחנו שבים אל המגמה האלהית, אל הטוב הכללי המקיף את כל ומתגלה בהשלמתו של כל פרט ושל כל קבוץ, אשר רק אותו הקבוץ האנושי שיוכל להביע את זאת ממלא הפה של כל פנות נשמתו, ביותר בליטה ופתוח, הוא הוא היותר מתקרב אל השלמות והבטחה בהמשכת מציאותו והיכול לתן לעניניו צורה חשובה, שתשאר חשובה לעד, לא רק במעמד של תבערת ההרגשות, את אשר לא יוכל להאמר בכל שפה ולשון, יאמר ויובע בכל תקפו במשטר האלהי החובק כל והנצב לעד. אמנם בשעת ירידתנו כהים הם נצוצי האורה החיים ביחוד בזכרונות המתגלמים בחיי האומה המסרתיים, בכל המצות וההלכות המסתעפות מהעבר ופונות אל העתיד. אבל כח חיים אדיר יש בהם, בתנועה חרוצה, ברוח התעוררות פנימית לחפץ חיים לאומיים מלאים שלנו, יתפזר מעליהם גל האפר של טמטום הלב הצבור עליהם מחמת כשלון רוחנו, ויראו הזיקוקין די נור העומדים להעשות שלהבתיה מחממת עולם ומאירה אל כל פנות. צללי הענינים שלנו העתקות הם מהעבר הגדול, ופונות הן תמיד אל העתיד הנשגב, שהוא כ"כ נשגב עד שהוא מאיר את ההוה ועושה אותו להוה מעשי מצד גדל כחו, אע"פ שאין בו בעצמותו כ"א עריגה וצפיה לעתיד. אמנם הכל מדוד לפי ערכו, יש עתיד שיוכל לחמם ולהאיר רק את ההוה הקרוב והסמוך ביותר, וכל מה שיגדל כחו של העבר וערכו של העתיד, כך הם יכולים לעשות את ההוה, המזריח מכחם, להוה גמור המלא חיים ותנועה אמיצה. גדול הוא עברנו ויותר מזה גדול הוא עתידנו, שמתבאר יפה בחפצנו בצדקת האידיאלים הגנוזים בנשמותינו. בכח הגדול הזה חיים וקימים בקרבנו ברוח חיים מלא כל רגעי ההוה, וכל הזכרונות ממלאים הם בעזם כח חיים המון מעשים רבים, כח בינה מיוחדת, כח יצירה בצביון מיוחד, השקפת עולם מסומנת, מצות, מנהגים וסדרים, וכולם מלאים לקח ולבוב, אהבה ועדן, ומשוקים מטל של חיים ושל גבורה והוד, מעדן שלנו, מגבורה שלנו, מהודנו היחידי. הצורה התמציתית של כל סדרי חיי החברה ע"פ המטבע האלוהית המתאמת אל החיים, המרחבת אותם, מטהרתם ומרוממתם אל החופש ואל הרכוז של כל האמצעים העושים את החופש למתנה טובה באמת, גנוזה היא במערכה של המצות התלויות בארץ, במקדש ובממלכה השלמה הישראלית, בהם ובסדריהם, בסגולת הנבואה המיוחדת לאומה במלוי צביונה, שהיא מצפה תמיד לשיבתה אליה בצורה מאירה, שתשפיע עליה את כל הטוב של העבר, עם חדוש כח גדול לפי העתיד וחדושיו הרבים בעולם ובחיים. העתיד איננו פוסק מלתבע את תפקידו מן ההוה, וההוה מתמלא ענין כפי ידיעתו שהעתיד נזקק אליו, איננו נעשה בזה רק בטל אל העתיד, כ"א הוא מתמלא עי"ז בכל צביונו ועצמו, וההכללה בתוך שאיפת העתיד ורום מעמדו מוסיפה לו עדנה וגבורה חיה. לכן מלאי חיים הם לנו הזכרונות האצורים בזכר שאנו עושים, ע"פ המסורת וע"פ תקון סופרים, ע"פ קבלת אבות מקדם או ע"פ שריד מעיקר חיוב דין תורה, לפי התפצלות ההכרות המתפרדות בשיטות המעשיות של חכמת ההלכה לכל המצות התלויות בארץ. מצומקים נראים לנו עתה הדברים, צורה דלה יש להם מבחוץ, אבל חיים וענין רב הם מלאים בפנים. אנו מערימים על שמירת השמיטה במכירה לנכרי את הקרקעות, מקיימים את נתינת המעשרות לכהן וללוי ע"י תקון שאין בו הפסד גדול לנותן, ולא ריוח גדול למקבל, מברכים ומפרישים, ופודין את המעשר השני הראוי להאכל בקדושה בעיר המרכזית הקדושה והחיה, המקום אשר בחר ד', לב האומה לכל זרמי חייה, "משלמים פרים שפתינו", שפך שיח תחת סדרים חיים, במשטר חי וקים, המלא הוד ויפעה, שירה וזמרה עז וחדוה. אבל אלה הגרגרים הזעירים כח צמיחה גדול גנוז בהם, אל כל מה שהם עורגים, מכל מה שהם צומחים בעבר, ואת כל מה שהם עתידים להצמיח להבא. כל זה כלול בהם באופן טפוסי, וכן הם פועלים בחשאי על הנשמה המקימת, פועלים להלהיב בהתמדה אש קודש לאהבת הארץ באלה המניות של קדושה, ביתרון האלהי הדתי הלאומי והמוסרי הכלול בכל המעשים הללו, ומחנכים את העם בימי שפלותו לרוח גדלו. זאת השכילה כנסת ישראל ובניה בוניה ולא חדלה להגשים את זכרונות חייה אלה בפועל, כמה שאפשר לה בארצות נודה, ובצורה יותר נכרת ומתפשטת בשובה באיזו צורה שהיא אל מקומה, אל חבל נחלתה. ההוד וההדר והפאר המיוחד שיש במצות התלויות בארץ, כשהן מתקימות עכשיו בארץ ישראל על ידינו, ע"י אותו החיל החלוץ ההולך ובונה את ארץ האבות ומכין אחרית ותקוה יותר חזקה ויותר בהירה לדור יבא, מתגלה הוא לנו מתוך עז חפצנו הפנימי המפעם בקרב נשמתנו, להעמיד את צביון אומתנו על ארץ אבותנו במלא תארה, בכל שרטוטיה וקויה המשלימים את תכונתה, המגלים ומבליטים שזאת היא אומתנו אנו בערכה הרם המקורי, בגויתה בנפשה ברוחה ונשמתה. לזאת אנחנו שואפים לחדש עלינו ימים קדמונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. הנה ישננו שנת תרדמה לאומית משך גלות ארוכה וקשה מאד, כחותינו הלאומיים נשארו אז בלועים בקרבנו פנימה, מבחוץ הכל נעשה מקומט ומזוקן, אבל מבפנים טל החיים הולך וזורם. כשם שהמצות המעשיות בכללן בכל מלואיהן הלכו עמנו בגולה ושמרו לנו בה את לח חיינו ואת חותם רוחנו ע"פ עצמותנו הפנימית, הביאו אותנו לאלה ימי התחלת תקופת ההארה לחיים של חפץ תחית האומה בארצנו, כן יביאו אותנו המצות התלויות בארץ לידי רוממות החיים שע"פ צורתם השלמה הן נקבעו. וכל אשר נוסיף להתבונן במהותן של המצות התלויות בארץ כולן ונראה כמה רחוקות הן מאתנו, כמה חיינו צריכים להיות בתנאים יותר בריאים וחזקים עד שיהיו אלו המצות מתקימות בהם, כן יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקימו בתור זכר לדבר, זכר קודש, זכרון לחיים שלמים שיבאו לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים, ואשר בקימנו אותן עכשיו הננו מעשירים את נשמת אומתנו באותה אש הקדש אשר תהיה לשלהבת הקדש מלאת החיים לעת חיה. כשאנו מקימים עתה מצות תרומה ומעשר, גם בשעה שאין לנו כל היסודות הממשיים שמצות אלו בנויות עליהן, "לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו", הנה החזיון מתיצב לפנינו והננו מתמלאים רוח שירה רוממה בתעופת נשרים, לעומת האורה של הימים המאושרים המחכים לאומתנו על אדמתנו הברוכה.
הנה המקדש על מכונו לגאון ולכבוד לכל הגוים והממלכות, והנה אנו נושאים ברנה אלומות ארץ חמדתנו, באים ברוח מלא חפש אמתי ובטחה טהורה אל הגרן והיקב המלאים בר ויין ולבנו שמח על טוב ארץ חמדה, והנה לפנינו מופיעים כהנים אנשי קדש משרתי מקדש ד' אלהי ישראל, לבם מלא אהבה וחסד, רוח הקדש שפוך על פניהם, וזוכרים אנו את כל רוממות רגשי הקדש אשר מלאנו בעת ראינו את פניהם בעלותנו לרגל, בראותנו אותם בעמדם לשרת בתוך מקדשנו גאון עוזנו ומחמד עינינו. כמה נהדרים ונעימים הם לנו, ועתה הנה גרננו המלא ברכת ד' מארץ חמדה זאת אשר הנחלנו מאבותינו, וחלקי האנשים הללו, אנשי הרוח, אתנו הם. מאושרים אנו לתן להם את תרומתם בשמחה, מוצאים אנחנו בקרבנו רגש מרומם ועולים יחד עם התרומה אל אותו הגבה הרוחני ששם אנשי קדש הללו מתעלים, ונפשנו רוויה ממגד שמים. והנה הלויים, אלה הטובים והענוגים אשר לקחו לבבנו בנועם זמרתם בקדש בהתקדש חג, כאשר עלינו לראות בהדרת כבוד מקדש אל בירושלים לראות את פני האדון ד' אלהי ישראל. פניהם הצוהלים ועדינים מזכירים לנו את זמרתם קדש, ואנחנו מתעדנים בנחלי עדנים רוחניים ונותנים להם בלב מלא שמחה ואושר את חלקם את המעשר. עוד נתראה בהר ד' במועד הקרוב ומה ירחב לבבנו לראות אלה כהני ד' ולוייו בעבודת קדשם ובשירת עוזם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו. לקדמניות ולשלמות הננו מתגעגעים, והגעגועים הם געגועים אלהיים, חפץ טמיר מלא חיים עזיזים מקוריים ממקור חיי עולמים: ממלכה ומקדש, כהונה ונבואה, המטביעים את חותמם על כל קניני חיים הכוללים, שאין אנו פחותים ביחושם מכל העמים. מדה גדולה של גבורה חמרית, של מוסר אנושי, של כבוד לאומי, של עושר עממי ושל הרחבת החיים, דורשת היא לנו תכונת חיים כאלה, שמרגליות רוחניות מצוינות ומופלאות מכל האדם אשר על פני האדמה, המצויות בנשמתנו הלאומית, יכולות להיות משובצות בקרבה, לשכלל את יפיה ולהוסיף לה אומץ וגבורה בפנימיותה, והוד ותפארת בחיצוניותה. האידיאלוגיה שלנו של שלמות חיינו, אשר היא כה רחוקה ומופלאת, היא ג"כ קרובה ומוחשה במלוא נשמתנו, כל זמן שאין אנו עסוקים להשכיחה וכל זמן שאנו שומעים בקולנו הפנימי, המושך אותנו לתן מקום לזכרונות המחיים אותה גם בימי שפלותה, בהיות כאוב מארץ קולה. המקדש, זהו המכון של הקולטוס הדתי, העתיק אשר יהיה חדש לעד, אשר הכה חרם את האליליות עם תועבותיה ונתן לאנושיות בסיס טהור ונשגב לחייה הרוחניים, אשר ממנו יצאה אורה וחופשה ההולכות ומתפתחות בתולדה האנושית, ומתרשלות במהלכן כפי רחוקן ממקור מוצאן, והן אמנם עתידות להתגבר לפי חזרתן אל מקור מבוען. האנושיות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד האלהות, תשאר נכחו כגמול עלי אמו, תשכח מפני גבהו, אורו ועזו, את כל התחכמיותיה, ותדע שיקר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה, כשהוא בנוי על יסוד האיתן של טבעה הפסיכי, ומעוטר בעטרת ההכרה, המתעלה עדי עד ולעד תשאר עלומה, ומשקקת אליה את כל נשמה, ולנצח תשלח קויה להעלות את כל אל מרום עזה. את היופי והתפארת האלהי תכניס אל נשמתה, הגעגועים של יחש ושל קירוב מעשי יתגברו, וכל פנות הדעת והמוסר ישפיעו על רגש נערץ זה את אוריהם. במקום אחד במלא התבל כדאי לה לאנושיות לראות את עצמה בתומת ילדותה, בחוסן גבורת הנער ובזיו עדן של עלית הנשמה הכללית, החתומה בחותם עם פלאות זה העתיק, ישראל השב. אין קץ לעונג השירה אשר תתחולל בכל העולם הנעור לרגלי המחזה הנשגב הזה, של התחדשות העתיקות המקורית של מקור השירה האלהית אשר בישראל במרום עזו. רק סכל ואין לב, אשר לא יוכל קולו להיות נשמע בעת תחית האורה, יוכל לחפוץ לתן כחל ושרק של התרבות החדשה הלקויה בחסר ויתיר, באיבה ותחרות ובכל חלי וקצף, על גלי ים החיים הבריאים ועתיקים הללו, המתנשאים בגאונם למרומי שמים. הכל ישמח דוקא במחזה הנאור הטבעי כמו שהוא עם כל תמימות עתיקותו, שהוא מנהיר דוקא אז את כל שלל צבעי אורותיו ומפזרם בישראל ועל אדם רב.