אברבנאל על בראשית יח

<< · אברבנאל על בראשית · יח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וירא אליו ה' וגו' עד ויסע משם אברהם ארצה הנגב. ובספור הזה ראיתי כפי פשוטי הכתובים שאלות:

השאלה הא' מה טעם המראה הזאת שנראה האלהים לאברהם כי הנה לא מצינו בה לא דבור ולא מצוה כלל וחז"ל אמרו שבא לבקר את החולה אבל לדעתם יקשה הפסק הפרשה כי היה ראוי שיכתב זה למעלה בספור מעשה המילה. והרמב"ן כתב ואל תחוש להפסק הפרשה כי הענין מחובר אבל למה לא נחוש והנה עזרא הבין והשכיל באמתת הפסוק בעשותו ההפסק. ויקשה עוד איך לא ביאר הכתוב שבאה המראה הזאת לבקרו ולכבדו והוא עקר הדבר כלו:

השאלה הב' מה טעם אמרו באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום כי מה צורך לדעת באיזו מדינה או עיר או ישוב היה כשבאתהו הנבואה ואם היה פתח האהל או בתוכו או בשדה ואם היה יושב או עומד או שוכב ואם היה כחום היום או באיזו שעה אחרת מהיום כי כל זה היה בלתי הכרחי לענין הנבואה. והרמב"ן כתב שהודיע הכתוב שהיה באלוני ממרא כדי שנדע המקום שבו נמול. ואינו נכון כי גם זה ר"ל לדעת באיזה מקום נמול לא היה צריך הכתוב להודיעו כ"ש שלא יתחייב מהיות המראה באלני ממרא שנמול שם והיה ראוי שלמעלה בספור פעל המצוה יזכור באיזה מקום עשאה:

השאלה הג' באמרו וישא עיניו וירא וגומ' ויקשה הפסוק הזה אם מאמרו שתי פעמים וירא וירא ואם ממ"ש נצבים עליו וירץ לקראתם כי נצבים עליו מורה שהיו נחים ושקטים ואמרו וירץ לקראתם מורה שהיו הולכים לדרכם. וכבר התעוררו לזה בבבא מציעא וכמו שהביאו רש"י:

השאלה הד' באמרו אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך וגומ' כי אם הוא לשון חול למה זה בתחלת הדברים זכרם בלשון רבים נצבים עליו וירץ לקראתם וכן ארז"ל ורחצו רגליכם וסעדו לבכם והשענו ובמאמר הזה בלבד דבר בלשון יחיד אל נא תעבור ומה שארז"ל לגדול שבהם אמר יקשה כי מי הגיד לו שזה הגדול ולמה שאר הדבורים לא אמרם גם כן בלשון יחיד לגדול שבהם או לכל אחד מהם כדברי הרמב"ן. ואם הוא דבר קדש כנגד הגבוה שימתין לו יקשה המאמר כי אם בא לבקרו למה זה ימתין עוד וכבר נתבקר:

השאלה הה' באמרו כי על כן עברתם על עבדכם כי למה אמר להם כי על כן עברו עליו לאכול וכדי בזיון וקצף. והמפרשי' פרשו כי על כן מאחר שעברתם ואינו נכון כי לשון כי על ישמש תמיד בנתינת הסבה כמו על כן לא יאכלו בני ישראל על כן באה אלינו הצרה הזאת. על כן תפוג תורה. וגם אותם שהביא רש"י זה פירושם באמת:

השאלה הו' באמרו יוקח נא מעט מים כי הנה מלת נא לשון בקשה לא יפול בזה. גם אמרו מעט מים הוא זר כי כיון שלא אמ' מעט בלחם לא היה ראוי לומר במים. גם והשענו יראה שאין ענין לו כי למה זה ישענו תחת העץ ולא יכנסו באהל או בבית:

השאלה הז' מה ראה אברהם לחרוד את כל החרדה הזאת על שלשה אנשים עוברי דרכים אם בעבדו אותם בעצמו כמו שאמר ואקתה פת לחם. ואל הבקר רץ אברהם והוא עומד עליהם כאלו לא היו בביתו משרתים עושי רצונו והוצרך לעשותו הוא בעצמו והלא בביתו שי"ח איש שולף חרב מלבד הנשים והטף והנערים ולמה ישמש הוא בעצמו בהיותו זקן וחולה נמול לעוברים ולשבים. ואם מגודל ההוצאה ההיא שלש סאים קמח סולת ובן בקר רך וטוב לשלשה אנשים וכ"ש אלו היו שלשה בני בקר להאכילם שלש לשונות בחרדל כדבריהם ז"ל ואם כה יעשה לעוברים ושבים פזור וסכלות יחשב לו ולא מעלת הנדיבות ואין ספק כי לא חפץ ה' באלה:

השאלה הח' בבשורת המלאך על לידת שרה והיא שכבר הודיע הקב"ה לאברהם זה ושתלד למועד הזה בשנה האחרת ומה צורך עתה בבשורה הזאת שנית. וא"ת שהיתה זאת הבשורה לשרה הנה המלאך לאברהם אמרה כי עם היות ששאל איה שרה אשתך אליו חזר הדברים באמרו שוב אשוב אליך ולא אמר אליה ואין ספק שאברהם הגיד לשרה הנבואה שנאמר לו על זה כשצוהו על המילה. ואין לקבל דברי הרמב"ן שכתב שלטרדת המלה לא אמרו אליה כי הנה לצורך שנוי שמה משרי לשרה היה הכרח שיגיד אליה סבתו ולידתה כ"ש בהיותה בשורה טובה:

השאלה הט' למה הוכיח השם את שרה על אשר צחקה ולא הוכיח אברהם כשצחק וההבדל שהבדיל הרמב"ן בין שחוק לשחוק הוא שחוק והבל כי באמת שניהם אחד והדברים שדברו שניהם אחדים הם. ועוד למה הוכיח על זה לאברהם על ענין אשתו ולא הוכיח לשרה עצמה עליו ואיך כחשה שרה לאמר לא צחקתי האם לא ידעה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין:

השאלה הי' באמרו המכסה אני מאברהם והיא כי הנה לנח הודיע הקב"ה ענין המבול ולא נמלך בפמליא שלו עליו עשה טענות על שראוי להודיעו אותו כאשר עשה בזה על אברהם ומה ענין כי ידעתיו אשר הוקשה על כל המפרשים לישבו:

השאלה הי"א בדברי השם צעקת סדום ועמורה כי רבה ארדה נא ואראה כי הנה יראה סתירה בדבור לפי שאמרו צעקת סדום ועמור' כי רבה יראה שידע באמת שנתמלא סאתם ואמרו ארדה נא ואראה מורה שהדבר בספק אם עשו אם לא. ואיך היה הדבר מסופק לפניו ית' ויצטרך לחקירה ודרישה והנה כל דבר לא יכחד מן המלך ידע מה בחשוכה ונהורא עמיה שרא:

השאלה הי"ב באמרו ארדה נא ואראה כי מהו ענין הירידה והראיה הזאת המיוחסת אליו ית' ולמה בענין המבול לא נאמר כזה. אלא וירא ה' כי רבה רעת האדם גם שאין בכתוב הזה גזרה כי אם גזרתו הוא מלת כלה היה ראוי שיאמר כלה אעשה לא כלה בלבד גם אמרו ואם לא אדעה יראה שאין ענין לו כי בין שעשו או לא עשו תתלה בענינם הידיעה:

השאלה הי"ג למה זה באו המלאכים סדומה האם לשחתה והנה הם לא עשו בהשחתתה דבר שהכתוב מעיד שה' המטיר על סדום ועל עמורה אש וגפרית וכמו שבמבול ובפלגה לא הוצרכו לבא מלאכים והקב"ה הענישם כפי רשעתם כן היה ראוי להיות בסדום. ואם נאמר שבאו המלאכים להציל את לוט גם זה לא יתכן כי מבלעדיהם היה יכול השם להצילו בהעיר את לבבו לצאת משם והנה את נח ובניו הציל מן המבול ע"י נבואה וצווי ולמה לא עשה כן ללוט לצותו ע"י אברהם לאמר צא מן המקום הזה כי הנני משחיתם את הארץ:

השאלה הי"ד בפסוק ויפנו משם האנשים וילכו סדומה וגו' כי הנה נכנס זה הפסוק בין דברי השם ותשובת אברהם ומפרשים פירשו עודנו עומד שהיה מתפלל תמיד וקשה להם כי אחר זה כתוב ויגש אברהם ויאמר מורה שאז התחיל להתפלל. והרמב"ן כתב שהודיענו הכתוב הזה שהאריך אברהם כ"כ בתפלתו אל השם שיתן לו רשות לדבר לפניו שבאו המלאכים סדומה ואח"כ נתן לו רשות לדבר ויגש אברהם ויאמר האף תספה והוא פירוש זר מאד לפי שממלת עומד הוצרך לפרש שהיה מתפלל זמן רב שיתן לו רשות להתפלל וכן לא יעשה כי אין הקב"ה מונע שום אדם מלהתפלל לפניו אף כי אמרו ויגש אברהם ויאמר מורה שאז התחיל להתפלל. ועוד שמנין להם שעמידה הוא לשון תפלה והנה תקון סופרים יכחישהו שאמרו שהיה ראוי שיאמר וה' עומד לפני אברהם וזה יורה שאין עמידה תפילה:

השאלה הט"ו מה היתה חטאת סדום ובנותיה שנתחייבו בעונש מופלג כזה אם מפני ששאלו את האנשים לדעת אותם ככה עשו בני הגבעה משבט בנימין ולא הפך השם את ארצם גם שהכתו' אינו מעיד שהיה מנהגם לעשות הנבלה ההיא ביניה'. וגם הנביא יחזקאל שזכר חטאתם לא אמר אלא שהיה גאה וגאון ויד עני ואביון לא החזיקו ולא זכר דבר אחר והנה הרמב"ן השתדל לתת הבדל בין ענין אנשי סדום לענין אנשי הגבעה באמרו שהיתה אשה פלגש אשר ענו בגבע' ושנתפייסו בה. ואני כבר כתבתי בפירושי לספר שופטים שאין הדבר כן כ"א אנשי סדום שאלו את האנשים לנבלם ולא עלה בידם כי לא עשו פועל כלל גם אנשי הגבעה שאלו ובפועל שכבו את האשה עד שהמיתוה בנבלותה ולמה הגדיל הכתוב עונש סדום. וירמיה אמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום. ויקשה עוד מה ראה הקב"ה לשחת ולהשמיד סדום ובנותיה על ענשם ולא עשה כן לכל גוי בארצותם בגוייהם להיותם רשעים כאלה ויותר מזה לא ירד השם לראות מעשיהם ולא הפך את ארצם כמהפכת סדום ועמורה:

השאלה י"ו באמרו ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. והוא שמאין ידע אברהם שהיה רצון השם להמית צדיק עם רשע והנה הוא ית' אמר לו ארדה נא ואראה וידוע שלא היה זה כי אם להצדיק צדיק ולהרשיע את הרשע ולמה אם כן אמר אברהם חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט:

השאלה הי"ז באמרו האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים והיא כי הנה זאת שאלה אחרת היא כי הוא בתחלה שאל האף תספה צדיק עם רשע ותוך כדי דבור העתיק שאלתו לדבר אחר רוצה לומר שישא לכל העיר בעבור החמשים צדיקים ויקשה על זה אמרו חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט כי זה לא היה מחק המשפט שישא עון כל העיר בעד חמשים צדיקים אלא חסד גמור:

השאלה הי"ח מה ראה אברהם לעשות שאלתו ובקשתו בדרך משפט ודין בדעתו שהיו אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ויותר טוב היה שישאל על צד החסד והרחמים סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך. ומה חשב להרויח בדרך משפט ולמה לא התפלל ביחוד על לוט בן אחיו והתפלל על אנשי סדום ומה לו ולהם:

השאלה הי"ט ולמה אמר חלילה לך שתי פעמים והרמב"ן כתב שהראשון היה למדת הדין והשני למדת הרחמים ושזה טעם השופט כל הארץ שהוא ה' והראיה ויגבה ה' צבאות במשפט ודבריו דחוקים מדעתי כי הנה שם ה' הוא על הרחמים ולא ייוחס אליו המשפט והעונש כי אם בבחינת חסד ורחמים. אבל זה אם הוא קבלה כפי הרב בדרך חכמתו המקובלת נקבל ממנו:

השאלה הך' בשאלות ששאל אברהם והיא למה זה התחיל בחמשים וסיים בעשרה ולא עלה ולא ירד מהמספרים האלה. ורש"י כתב ששאל חמשים לחמשה כרכים שהיו באותו ככר הירדן עשרה לכל כרך וארבעים להציל ארבעה כרכים וכן ל' לשלש כרכים ועשרים לשנים ועשרה לכרך אחד ושבקש מה' ע"י צרוף וכו' ויקשה לדעתו אמרו אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ולא תשא למקום ונשאתי לכל המקום שיורה שעל מקום ועיר אחת היה מתפלל לא על חמשה ועוד הקשה עליו הרמב"ן שיהיו אם כן השאלות האחרונות ללא צורך כי בידוע שישמור היחס אחרי שכבר הודה ית' להציל כל כרך בעד עשרה. ויקשה עוד לרש"י אמרו באחרונה אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ולמה יחרה אפו והנה עשרה לכרך אחד הוא כמו חמשים לכל הכרכים. ודעת הרמב"ן הוא שתמיד בקש בעד כל החמשה כרכים בכל המספרי' שזכר אבל קשה הוא בעיני מאד שישאל בעד חמשים ויחסר וימעט עד עשרה לכל הכרכים והוא עזות גדול ואיך לא כסתה פניו כלימה לשאול מאת אדוניו שיצילו שני אנשים כרך אחד שתכיל חמשת אלפים או עשרת אלפים איש ואם כשר בעיניו הדבר למה לא שאל ג"כ על ה' צדיקים בעד כל הה' כרכים ויהיה צדיק אחד לכל כרך וכרך:

השאלה הכ"א בשנוי לשונות דברי אברהם בשאלותיו אשר שאל כי הנה לשתי' מהם לקח רשות לדבר באמרו הנה נא הואלתי לדבר וגו' והיא השאלה הב' והה' ובשאלות האחרות אמר אל נא יחר לאדוני ואדברה והיא הד' ובשתים האחרות לא אמר כלום לא הנה נא הואלתי ולא אל נא יחר לאדוני והם הא' והג' ולמה לא בא לשון כל השאלות בשוה ולפחות היה ראוי שבתחלת דבריו כשנגש לדבר יאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ולמה אם כן נשתנו דבריו בכמה מן השנויים:

השאלה הכ"ב בשנויי לשונות תשובות השם לאברהם כי הנה על הראשונה מהחמשים צדיקים השיבו ונשאתי לכל המקום בעבורם ועל הב' השיבו לא אשחית אם אמצא שם מ"ה. ועל הג' השיבו לא אשחית בעבור הארבעים. וכן על הרביעית לא אעשה אם אמצא שם ל' אמנם על החמישית ועל השישית השיבו לא אשחית בעבור העשרים ולא אשחית בעבור הי' הנה אם כן בג' מהם אמר לא אשחית ובשתים אמר לא אעשה ובאחת והיא הראשונה לא אמר לא אשחית ולא גם כן לא אעשה אבל אמר ונשאתי לכל המקום:

השאלה הכ"ג מה הועילתנו התורה האלהית להודיענו את כל התפלה ואת כל התחנה הזאת שהתפלל אברהם על סדום ובנותיה כיון שלסוף סוף לא הועילה כלום והנה במעט דברים נשא המלאך את פני לוט לבלתי הפכו עיר אחת ולמה לא עשה כן הש"י לאברהם לנשוא פניו גם לדבר הזה:

השאלה הכ"ד באמרו וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו כי הנה לא מצאנו בשאר נבואותיו בהפסקתם שיאמר וילך ה'. ואמנם בפרשת המילה אמר ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם אבל היה זה לסבה שביארתי שם ולכן יקשה כאן אמרו וילך ה' כאשר כלה לדבר:

השאלה כ"ה באמרו ויבואו שני המלאכים סדומה בערב והוא כי אתה תמצא בספור אברהם כי קראם תמיד אנשים אבל בספור לוט פעמים יקראם בשם אנשים ופעמים בשם מלאכים. ורש"י כתב שכשהשכינה עמהם קראם מלאכים אבל הפסוקים לא יורו עליו כי באמרו (בראשית י"ט יו"ד) וישלחו האנשים את ידם ויאמר ויאיצו האנשים וכן ויחזיקו האנשים בידו כלו פעל אחד וא"א שנאמר שהיתה שכינה עמהם כשקראם מלאכים ושלא היתה שכינה עמהם כשקראם אנשים:

השאלה הכ"ו כשאמר לוט הנה נא לי שתי בנות כי אם היתה כוונתם לכלות רגל עוברי דרכים מארצם מה יתרצו עם בנותיו כי לא אותה היו מבקשים וכבר האשימוהו חז"ל שנראה שלא היה הזנות מגונה אצלו אמרו בב"ר בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג וזה מוסר את בנותיו אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן:

השאלה הכ"ז במאמר אנשי סדום ללוט האחד בא לגור וישפוט שפוט כי הנה דברי לוט לא היו בדרך משפט כשר ושופט עליהם אבל בלשון רכה ותחנונים אמר אל נא אחי תרעו וגומר ואיך אמרו וישפוט שפוט:

השאלה הכ"ח בשאלת לוט למלאך הנה נא העיר הזאת קרובה ותשובת המלאך לו הנה נשאתי פניך וגומר מהר המלט וגומר. וזה כי איך נשא פניו המלאך לבלתי הפכו את העיר ויותר נכון היה שימתין מעט עד שלוט יתנהל לאטו להמלט ההרה להחיות את נפשו משישא פניו לבלתי הפכו את העיר אשר צוה ה' להפוך באפו ובחמתו ועוד כי למה לא יהפוך את סדום עד בוא לוט צוערה והיה די שיצא לוט מסדום וילך לדרכו ובצאתו משם יהפוך את העיר:

השאלה הכ"ט מה טעם ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה כי כבר הגיד הכתוב שהכל נעשה ע"י המלאך שהוציאו מן העיר ונשא פניו לבלתי הפכו את העיר צוער ומהו א"כ ענין הכתוב הזה:

השאלה הל' מה ראו בנות לוט לעשות הנבלה ההיא לשכב את אביהן ואיך אמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו. הלא ידעו שצוער לא נהפכה בעבור אביהן ואין ספק שימצאו שם אנשים להזדקק אליהן ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהן שלא בקשו בעלים ראוים אליהן ותשכבנה את אביהן:

והנני מפרש פסוקי הפרשה הזאת באופן יותרו השאלות האלה כלם. וראשונה אפרש המראה כפי דרך המדרש ואתיר הספקות שיפלו עליו ואח"כ אפרשנה כפי הפשט כאשר עם לבבי ולא אתעסק פה בפירוש המראה הזאת כדרך הרב המורה ולא להשיב על הקושיות שהקשה עליו הרמב"ן לפי שאינו ממה שיאות למקום הזה ואם יגזור השם בחיים בפירוש המורה שהתחלתי לעשות שם אבאר הענין על אמתתו:

ואומר ע"ד המדרש שיהיה ענין המראה הזאת שנראה השם לאברהם כדי לבקרו בחליו ולרפאתו ממחלתו ויהיה לפי זה הכתוב מקושר עם מה שלמעלה בפרשת מילה פעם שניה בעצם היום הזה וגומר. להודיע שבאותו יום וירא אליו ה' באלוני ממרא ר"ל שבאותו היום גם כן שנמול נראה אליו האלהים ולזה לא אמר הכתוב כאן וירא ה' אל אברהם כמו שהיה ראוי לומר בתחלת נבואה אלא וירא אליו ה' להיותו מקושר עם הספור הקודם ויהיה תכלית המראה להודיעו כי רצה האלהים את מעשיו כמו שנאמר במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראות שכינת השם. וכן אברהם מפני מצות המילה אשר עשה נראה השם אליו כדי שיתענג בזיו השכינה וכמו שאמרו (בבראשית רבה פרשה מ"ח) רבי לוי פתח ושור ואיל לשלמים ומה אם זה שהקריב שור ואיל הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכ"ו. שהנה ביארו שזאת המראה לא היתה לו לדבר דבור כלל אלא לכבוד מילתו. ולי נראה כפי דרכם שהיתה תכלית המראה לרפאתו ולחזקו מחליי המילה ולזה אמר הכתוב הנרא' אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום ר"ל שלהיותו חולה וחלוש הכחות מפועל המילה והיה כשנתקרר טבעו מפני הדם שיצא ממנו בהיותו באלוני ממרא מקום בלתי מיושב ומגול' לנגד השמש היה אברהם יושב פתח האהל בעת חום היום כדי שיכו בו נצוצי השמש בהתחמם. וכן אמרו בב"ר כחום היום שהחמין יפה למכות וספר הכתוב שכאשר נראה אליו האלהים מיד זרחה עליו שמש צדקה ומרפא בכנפיו והכין לו הקב"ה שנראו אליו ג' מלאכים בדמות אנשים שבאו אליו א' לרפאתו ומיד כשראה אותו נתרפא וא' לבשר את שרה ועליו אמר בלשון יחיד שוב אשוב ואחד להפוך את סדום כי אותו שרפא את אברהם הציל את לוט והמה בראותם את אברהם חולה וחלש ואין איש מכל בני ביתו אצלו היו נוטים מעליו עד שאברהם עם כל חליו וחולשתו הרגיש בעצמו כ"כ מהאומץ והכח שרץ לקראתם והזמינם לסעודה ואל הבקר רץ אברהם ובחפזה ובמרוצה כאיש גבור בריא אולם עשה כל העבודות ההמה וכן התאמץ ישמעאל בנו כמ"ש ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. ולהיות כל בני הבית חולים נמולים והאהל מלא מהם הוצרך לומר למלאכים יוקח נא מעט מים ר"ל ע"י אחת מהאמהות ורחצו רגליכם כי אין איש בבית לרחוץ. והשענו תחת העץ כי אין מקוה באהל לשבת שם מפני החולים ולכן הוצרך שאברהם בעצמו יעשה כל העבודה הזאת מפני חסרון משרתיו בעבור חליים וכ"כ היתה רפואתו פתאומי' ושלימה שהיה עומד עליהם תחת העץ והלך עמם לשלחם שכל זה יורה שבראותו פני שכינה נתרפא ויחי מחליו. וספר הכתוב שכבדו השם עוד בהודיעו אותו ענין סדום כאלו עשאו איש סודו ובעל בריתו ושהציל את לוט בזכותו ושפקד את שרה והגדילו בעיני אבימלך ושריו ושאר הדברים כלם שסופרו בפרשה להודיעו שבצדקת אברהם היה שכרו אתו ופעולתו לפניו. הנה התבא' טעם המראה הזאת כפי המדרש שהיתה לבקר את החולה ולרפאתו מחליו האמנם ראה מסדר הפרשיו' לעשות התחל' הסדר הזה מכאן כדי להפסיק בין מה שקרה לאברהם בהיותו ערל שהוא עד סוף סדר לך לך ובין מה שקרה לו אחרי היותו בעל ברית לאלהים והוא מתחלת הסדר הזה והלאה. זהו מה שראוי שיאמר בזה כפי דעת המדרש ונשוב לפרש עתה הפרשה ע"ד הפשט:

וירא אליו ה' באלוני ממרא וגומר. טעם המראה הזאת ותכליתה ע"ד הפשט הוא להודיע לאברהם רשעת אנשי סדום וחטאתם והכליה המעותדת לבא עליהם ועל כל ערי הככר כדי שילמד אברהם סנגוריאה עליהם להיותו אב הנכרים חומל וחונן כל אדם. וגם כדי שילמד ויזהיר את בניו ואנשי בריתו ושמרו דרך ה' כדי שלא יבא עליהם כמהפכת סדום ועמורה ולזה התחיל הכתוב וירא אליו ה' באלוני ממרא שנראה אליו להודיעו זה והכתוב הזה מקושר עם ויאמר ה' צעקת סדום ועמורה כי רבה שנראה אליו ואמר לו כן. והותרה עם זה השאלה הא'. ואמנם פרט הכתוב שנראה אליו באלוני ממרא ושהיה יושב פתח האהל ושהיה כחום היום להודיעו ענין נכבד מאד במעלת אברהם ודבקותו באלהים והוא שכבר כתב המורה בפכ"א ח"ג שהאבות היו דבקים תמיד באל ית' לא תתפרד מחשבתם ממנו אפי' בעת התעסקם בעניני העולם והיה זה לחוזק שכלם להתבונן בשכלי ובגשמי יחד ובהיות התעסקם בדברים הגשמיים היה מסודר תמיד כפי השכל כי לא היו אוכלים רק לקיום הגוף להיותו הכרחי לשכל בהשגת שלמותו וכן שאר הדברים הגשמיים על ההקש הזה וכבר כתב הפלוסוף שכל מה שיתעלו השכלים הנבדלים יכללו יותר רבים באחדות יותר נכבד עד הסבה הראשונה שתכלול הכל באחדות שלם בתכלית. ואם אינו מהנמנע שימצא איש שלם בשכלו כל כך שיספיק בעתה אחת להנהיג דברים מתחלפים ובהיותו משקיף על הענינים האלהיים ינהיג ג"כ הגוף ועניניו בעת אחת. ואיך לא והנה נמצא דומה לזה בכחות הנפש שימצא אדם שיראה וישמע ביחד אלא שזה בשני חושים וכן אינו רחוק ששכל אדם שלם יפעל שתי פעולות להיותו יותר מעולה מהכחות והגשמיו' כ"ש בהיות שתי הפעליות בלתי מנגדות זו לזו עם היותן מתחלפות וזה היה ענין אברהם ומדרגת שלמותו אחרי שנמול שהרושם ההוא אשר שם בבשרו העירו לדבקו בשם הנכבד ולזה נאמר כאן וירא אליו ה' באלוני ממרא כי הנה קודם זה בהיותו ערל בשר לא היה מגיע אליו רוח נבואה אלא במקו' מיוחד ומוכן ובהכנות ידועות ובבטול החושים במראות או בחדות אמנם אחר שנמול היה כ"כ דבק באלהיו שבהיותו באלוני ממרא מקום עסקיו ומושבו ובהיותו יושב פתח האהל שיעברו אצלו אנשי העיר ויראוהו ויראה אותם וכ"ש שהיה כחום היום בבקר כשהתחיל היום להתחמם שאז עת המיית אדם שיצא כל איש לפעלו ולעבודתו ויסובבו עיר לעניני עסקיה'. אז באתהו הנבואה יען וביען הסבות ההן שיעיקו כל אדם מהדבקות לא היו מפסיקים דבקות פרטי וזה טעם כל פרטי הפסוק הזה ומה שספר אחריו שנשא עיניו וראה והנה ג' אנשים נצבים עליו וירץ לקראתם ולא המתין שילך השם מעליו כמו שהיה עושה עד הנה כי הנה עשה אברהם כל המעשים ההמה מבלי הפסק ובהיותו עם אותם מעשי' בפעל ובהקיץ ולכן באמצע המעשים ההם תמצא שבאו לו דבורים מהש"י כמו שנאמר ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה. ויאמר ה' צעקת סדום ועמורה וגו' הנה המעיד על כל זה בסוף המעשה הזה הוא אמרו ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה'. ר"ל שעם היות שנעשו כל המעשים האלה בפעל ובהקיץ עדין היה אברהם עומד בהתבודדותו ולא סר ממנו ולגודל הענין הזה ומעלתו אמר עודנו עומד לפני ה'. ולא נצטרך עם זה לפירוש אנקלוס עד כאן משמש בצלו ולא יהיה פירוש הפסוק ההוא בזולת מקומו וכמו שכתבתי בשאלות ויתבאר עוד אחר זה. וכבר נטו חז"ל לענין הזה באמרם שבהיו' אברהם ערל היה נופל על פניו ולא יכול להביט פני שכינה וכמו שנ' בבלעם נופל וגלוי עינים ואחר שנמול היה מקבל פני שכינה והוא יושב פתח האהל והותרה כפי מה שפירשתי בזה השאלה הב':

פסוק ב

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. ראוי שתדע שקצת מהמפרשים קיימו וקבלו שהשכל הנבדל מחומר לא יושג בחושים כי החוש לא יקיף וישיג רק הגשם בעל המרחקים והמראים ומצד אחר הוקשה עליהם לפרש ספור האנשים האלה שנראו לאברהם וללוט שהיה במראה הנבואה אם מפני עדות הכתובים שהעידו שאכלו והלכו ועשו מעשים בפועל ובהקיץ אצל אברהם ובפרט בספורי סדום שלא היו לוט ואנשי סדום נביאים והכתוב מעיד שכבר נפסקה נבואת אברהם קודם ביאת המלאכים לסדום כמו שאמר בראשית (י"ח ל"ג) וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו שהוא ממה שיורה שספור מעשה סדום היה בפועל ובהקיץ לא במראה הנבואה לכן מפני זה כלו נטו המפרשים ההם לא' משתי כתות מהדעות בענין האנשים האלה כי מהם אמרו שהיו אנשים ממש שבאו לבשר את שרה ולהציל את לוט מתוך ההפכה וזהו דעת הראב"ע והרלב"ג גם כן. ומהם אמרו שהיה מלאכי עליון ר"ל שכלים נבדלים שבדרך פלא התלבשו גוף ובשר ולכן נראו אצל אברהם ושרה ולוט וכן היה לדעתם המלאך שנראה להגר. ואשר נראה ליעקב בהאבק איש עמו וכן נראה למנוח וכן סוסי אש ורכבי אש שנראו לנער אלישע שבכלם היתה השגה חושיית לדבר מוגשם והוא אשר יקרא אצל המקובלים גלוי עינים וזהו דעת הרמב"ן. והנה הדעת הראשון שהיו אנשים נביאים הוא שקר מבואר לפי שלא היה בזמן אברהם אלא הוא כ"ש שיהיה גדול ממנו ושלוח אליו לבשרו ואם היה נביא אחר בארץ היה מצווה על המילה כאברהם והיתה התורה מספרתו. ועוד שדברי האנשים ההם מורים שהיה בם צד מלאכות ואלהות אם ממה שאמר אחד מהם לאברהם שוב אשוב אליך ואם היה המבשר הזה נביא היה ראוי שיאמר כה אמר ה' שוב ישוב אליך או כמ"ש אלישע למועד הזה כעת חיה את חובקת בן לא שיאמר בן אדם שוב אשוב אליך כעת חיה ואולי ימות ולא ישוב עוד לביתו גם יורה שלא היו אנשים ממש ממה שהכו בסנורים את אנשי סדום ומי הנביא אשר יעשה כזה מעצמו והנה באלישע כתיב שהתפלל אל השם ה' הך נא את הגוי הזה בסנורים לא שהוא מעצמו יכה אותם. גם יורה עליו אמרם כי משחיתים אנחנו את המקום הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי שהם דברים שלא יפלו על הנביא כי ההשחת' אליו יתברך תיוחס כמ"ש וה' המטיר על סדום. ומה שכתב הראב"ע לתקן זה שכבר מצאנו ומשה ואהרן עשו את כל המופתים אין לו מזה טענה כי משה ואהרן עשו מעשים בידיהם במופתים ולכן נתיחסו אליהם. ואין הענין כן בנדון שלנו וכל זה יעיר שהם היו מלאכים רוחניים ולא נביאים ולכן הגדיל הכתוב לומר באברהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ובלוט ומצות אפה ויאכלו להיות פלא האכילה בחקם. ואמנם הדעת השני מהתלבשות דעתי נוטה לקבל אותו אבל הן תוי שהחכם המקובל יענני איך יאמין ויבין ההתלבשות הזה האם יאמר שהשכלים הנבדלים יתלבשו בגופות בעלי בשר ועצמות וגידים ליחות ויסודות כשאר בני אדם ושלא יובדלו מהם אלא שבבני אדם תהיה צורה אנושית ובאותם המתלבשים צורה נבדלת מלאכית אם זו היא כוונתם יתחייב שיהי' ההתלבשות הויית אותו גוף והפשטת ההתלבשות ההוא יהיה הפסד ומיתה וזה א"א שיהי' כי הנה תתחיב השאל' והגוף ההוא שנתלבש בו המלאך מאיזה חומר התהו' מי אביו ומי אמו שהולידוהו. או אם נתהו' מהיסודות הראשונים כגוף אדם הראשון או לא מדבר כבריאה הראשונה. וכן בהפשט ההתלבשות ההוא איך לא נמצאו אותם הגופות פגרים מתים על פני הארץ זה באמת דבר שלא יכילהו הרעיון כל שכן שהכתוב מעיד שהמלאך שנראה למנוח ואשתו עלה בלהב המזבח השמים האם העלה שמה הלבוש אשר לבש בארץ. ויש מי שחשב שהמלאכים יתלבשו בגופים אויריי ושיתעבו בקרבתם לבני אדם ואז יראו ובהפשטתם יתדקדקו וישארו הגופות ההם אויר. וכבר יקשה לכל הדעות האלה ספק חזק בין שיאמרו שיהיו גופות המלבוש מבשר ועצמות או אויריים מתעבים למה זה לא יראה אותם כל אדם ויראו אותם אנשים ידועים הלא תראה שאלישע התפלל על נערו ה' פקח נא את עיניו ויראה ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב סביבות אלישע. ואין ספק שהיה לו להתפלל שיתהוו הגופות ההם לא שיראה אותם נערות כי בהיותם גופים ממש לא היה הנס בראייתם כ"א בהויתם. וכן נאמר בדניאל והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המרא'. ואם הם גופים ממש עצמיים בשריים או אויריים מתעבים כמו שיראה אותם הנביא כן יראה אותם כל אדם כי בהיות המוחש נגד הפנים כל חוש ישיגהו ומה שנראה לי בזה נכון ואמתי כפי עדות הכתובים ויושר הסברא הוא שאברהם ולוט וכן השאר כלם באמת ראו אנשים או סוסי אש ורוכבי אש והם לא היו במציאות אבל לא היה זה מפעל הדמיון כמוקדחים וכנכפים כי מוחשות היו באמת אותן הצורות לעיניהם אלא שהקב"ה הראה אותם לעיניהם בהיותם מתעסקים בעניניהם כדרך כל אדם ולכן התפלל אלישע ה' פקח נא את עיניו כי היה הנס האלהי שבעיניו יראה דברים שאינם במציאות כאלו הם נמצאים בפועל נגד עיניו. וזה ג"כ ענין וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס לא שהיה שם סוס ורכב אלא ששמעו באזניהם בעצם אותם הקולות מוחשות כאלו היה שם רכב וסוס. וגם אתון בלעם ראתה את המלאך מפני זה עצמו ולכן לא היו רואים אותן הצורות או שומעים אותם הקולות אלא אותם הנביאים או אנשים שרוצה השם להראותם או להשמיעם אותם אליהם לסבה מהסבות. ולכן קראוהו גלוי עינים כי לא היה הפלא כ"א בראות מה שאינו במציאות. וכבר כתבתי מיני הנבואה ומדרגותיה כפי העיון התוריי האמתי ושיש ממנה מין עליון והוא שיחול השפע על השכל בלבד מבלי השתתפות כח גשמי בו וזאת היתה מדרגת אדון הנביאים מרע"ה וביארתי במה יבדלה השפע ההוא מהשפע המגיע לחכמים בחכמתם ושיש מהנבואה מין אחר והוא שיחול השפע על הכח הדברי ועל הכח המדמה שניהם יחד ומזה המין היו נבואות הנביאים כלם והיא הנבואה ששער בה הרב המורה בלבד ושיש בה מין מהנבואה הג' והיא שיחול השפע על החושים הגשמיים וישיגו דברים שאינם מחוץ במציאות והיא הנקראת אצלי נבואה מוחש ולכן לא ישיג המוחש ההוא אלא מי שחל עליו אותו השפע ומזה המין הוא מה שנאמר במעמד הר סיני ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ר"ל שלעניניהם בלבד היה נראה כן. אך אמנם השפע הזה לשיקרא שפע נבואיי שלם יתחייב שיחל על נפש הנביא תחלה ויתפשט ממנו אל הכח המדמה ומשם יעבור אל החושים החצוניים ואז ירגיש הנביא ההוא בלבד באותה השגה חושיית לא להתגברות דמיונם וחולשת שכלם כמו שיקרה לנכפים ולמוקדחים ובעלי הליחה שחורה אלא בהשתמשות חושיהם בשלמות ובריאות. ופעמים לא יחול השפע ההוא על השכל ולא על הדמיון אלא על החוש בלבד וזאת הית' מדרגת נער אלישע שראה סוסי אש ורכבי אש סביבו ומחנה מלך ארם ששמעו קול רכב קול סוס כי הם לא היו נביאים כיון שהשפע לא חל על שכלם אבל הקב"ה ע"ד הפלא מפני הצורך להשלים נביאו או תשועת עמו הראה והשמיע אותם הדברים ההם כאלו הם במציאות בפועל עם היות שלא היה הדבר כן. והנה אברהם אבינו ראה מלאכים בדמות אנשים והיה ענינו נבואה מוחשת יען הגיע השפע לשכלו וכחו הדמיוני יחד ונראה לחושיו החיצוניים ולכן נאמר בו וירא אליו ה' וגומר וירא והנה ג' אנשים וירא וירץ לקראתם כי הגיע' לו ראיה שכלית וראיה דמיונית וראיה חושיית ולכן נזכרו כאן ג' ראיות והנבואה המוחשת הזאת לא תבא בבטול החושים כי אם בהשתמשותם. אמנם לוט ואנשי סדום ראו הדברים המופלאים ההם בעיניהם ולא היו נביאים לפי שלא חל השפע על שכלם אבל היו כנער אלישע ומחנה ארם. ואמנם מ"ש חז"ל אברהם שהי' כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים לוט שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים. הרב המורה יחשוב בו שמפני שהיה אברהם רגיל בנבואתו לראות מלאכים לא התפעל מראייתם ונדמו לו כאנשים כי היה כחו טוב אבל לוט שלא היה רגיל כ"כ נדמו לו כדמות מלאכים לפי שהתפעל מראייתם מאד. ואין דבריו נכונים אצלי לפי שבלוט פעמים רבות יקראם אנשים ופעמים מועטות יקראם מלאכים ויתחייב א"כ יחד טוב ורע והוא שקר. והרלב"ג כתב שהיו האנשים האלה נביאים כאלו תאמר שם ועבר שהיו בזמנו ושלא באו לאברהם אלא לבשר את שרה ושלכן לא יתוארו אצל אברהם בשם מלאכים כי לא היו שלוחים אליו כי הוא היה גדול מהם בנבואה אמנם אצל לוט נקראו מלאכים לפי שהיו גדולים ממנו ושלזה ארז"ל (מדרש רבה פרשה נו"ן) אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים וגו' וכבר ביארתי הספקות המתחייבים לאמרנו שהיו אנשים נביאים. ואחשוב אני בפי' המאמר הזה שלא אמרו ז"ל כחו טוב או רע על הכח המדמה כדברי הרב המורה וכ"ש שלא כוונו לדעת הרלב"ג אבל רצו לתת טעם למה נראו המלאכים הרוחניים לאברהם בדמות אנשים כי הנה בהיות השפע חל על שכלו היה ראוי שיכיר היותם מלאכי עליון וישיג ענינם ומה לו להשגה חושיית ואם ראה אותם איך לא הכירם וחשב היותם אנשים לשום לפניהם לאכול ועל כן אז"ל שהיה מפני היות כחו של אברהם טוב ר"ל כח צדקתו למזלו הוצרך הקב"ה להראותם לו כדמות אנשים כדי לכבדו ושיהיה קרואים על שלחנו ביום המולו ושיעדוהו שישובו אליו ביום שמחת לבו במשתה אשר יעשה ביום מילת יצחק וכדי שתתבשר שרה מפיהם כי לא הגיעה מדרגתם בנבואה כי אם לחושיית ומפני זה כלו הוצרך שיהיו בדמות אנשים ולפי שזה כלו היה לכבוד אברהם וטובתו אמרו שהיה כחו טוב אמנם בסדום הוצרך שיהיו בדמות אנשים לעשות הנסיון שעשו מרשעת אנשי העיר כמו שיתבאר לשיחזיקו ביד לוט ובנותיו ויוציאם מן העיר להצילם ולכן בסעדם עמו קראם תמיד אנשים אמנם בעת צרת ההפכה קראם מלאכים כי אז נראו לו כפי רוע חלקו ומזלו שהיו מלאכים משחיתים את המקום וזהו שאמרו לוט שהיה כחו רע נדמו לו כמלאכים כי נזכרה מלאכותם בענין הפיכת סדום שבו היה כחו של לוט ומזלו רע. ואין לאומר שיאמר שהיתה מראת אברהם חסרה בראותו מה שלא היה במציאות כי הנה אם היה סבת זה התחזקות דמיונו היה חסרון בלי ספק לפי שא"א שיתחזק הדמיון לעשות כזה בהחליש השכל שילאה מלהכזיבו אבל בראותו הדברים האלהיים שישים הש"י לנגד עיניו לסבה מהסבות היה הדבר הזה באמת מעלה ושלמות גדול לא חסרון. ואחרי שכבר ביארתי הדרוש הזה מן המלאכים והתלבשותם במראת אברהם ולוט אבא לפרש פסוקי הפרשה על בוריים:

וישא עיניו וירא וגו' עד ויאמרו אליו איה שרה אשתך. ספר הכתוב שאברהם עם היות שראה אותם אנשים לנגד עיניו כבר הרגיש בהם צד אלהות או מלאכות ובכלל שלא היו כשאר בני אדם וזה לפי שראה אותם כמלא עיניו רחוקים ממנו בדמות אנשים ומיד בפתע פתאום ראה אותם נצבים עליו ועומדים אצלו וזהו אמרו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. שאמרו וישא עיניו וירא מורה היותם רחוקים ממנו ושמיד ראה אותם נצבים עליו כלומר אצלו ולכן בא בכתוב הזה מלת וירא שתי פעמים כאלו אמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וירא אותם נצבים עליו שהם שתי ראיות ומזה ידע שלא באו שם כפי המנהג הטבעי והותרה בזה השאלה השלישית. וכאשר הרגיש אברהם שהיו אנשים גדולים ואשר כח בהם לא קראה ממקומו לאמר גשו נא אלי אבל הוא עם כל חולשתו מהמילה רץ לקראתם מפתח האהל שהיה יושב שמה והלך לקראתם במרוצה והשתחוה לפניהם אפים ארצה וקראם אדונים לדעתו שהיו שלוחי האלוה ואמנם אמרו אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך היה לכל אחד וא' מהם כדברי הרמב"ן ואמנם למה דבר ביחוד לכל א' מהם מה שלא עשה בשאר המאמרים שאמר כלם בלשון רבים הנה הוא לפי שהי' מדבר עמהם בשלילה ולכן הוצרך לדבר בלשון יחיד עם כל אחד מהם יען השליל' לא תשלול רק הפחות שאפשר ולזה כשתחובר עם הרבים תשלול מרבויים לא מכל א' מהם מה שאין כן החיוב שיחייב לכלם וזה ידוע בהגיון ומפני זה בענין החיוב דבר תמיד בלשון רבים ורחצו והשענו וסעדו. אבל בשלילה דבר בלשון יחיד. אל נא תעבור לפי שאם אמר אל נא תעבורו יובן שלילת ההעבר' לכלם ר"ל שלא יעברו כלם וכבר תתקיים שאלתו אם ישארו שנים או א' מהם לכן אמר בלשון יחיד לכל א' מהם אל נא תעבור כלומר שלא יעבור שום א' מהם. אמנם החיוב לא יצדק אלא לכלם אחד שעם כלם היה מדבר כי הכללות לא יקויים רק בקיום החלקים והשליל' ברבים תשלול הכללות בלבד. ולפי דעת חז"ל שפירשו המאמר הזה דרך קדש אדני הוא תואר לשם הנכבד מפני שהוא קמוץ ויהיה ענינו שאברהם לא הספיק דבקותו מהש"י בכל אלה המעשים אשר היה עושה כי הוא ית' לא וסלק דבקותו והשפעתו אלא מצד המקבלים והוא אשר דברתי למעלה ממעלת דבקות אברהם בש"י אחר המילה עד שבהיותו מתעסק בענינים הגשמיים לא היה מפריד דבקותו וכאלו היה מתפלל לאלהיו שלא יעבור מעליו והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הד'. והתבונן אמרו אל נא תעבור מעל עבדך כי אין מלת נא במקום לשון תחינה אלא הוא לשון עתה וענינו שבעבור שהיה זה בבקר בתחלת היום כמ"ש כחום היום והם ירצו ללכת לדרכם כי אין ראוי שינוחו בבקר סמוך לתחלת הליכתם על כן אמר אל נא תעבור ר"ל עתה עם היותו בבקר אל תעבור מעל עבדך אבל יוקח נא מעט מים כי עדין בקר והליכתם מעט ולא תצטרכו לרחיצה רבה ולכן אמר מעט במים לא להיותו כילי בהם כי אם בהיותם בלתי צריכים מאד לרחיצה כפי העת ומעט הדרך שהלכו. ואמר והשענו תחת העץ אם להתחמם כי היה זה בבקר השכם ועדין קור הלילה גובר. או שמפני היות כל בני ביתו של אברהם חולים מהמילה היו מטרידים כל האהל ולכן אין ראוי להכניס אורחים שמה מצורף שלא יתעכבו בבואם בבית אלא שבדרך עראי והעברה ישענו תחת העץ ויאכלו מעט וילכו לדרכם וזהו ואקחה פת לחם וסעדו לבכם להגיד שלא יעשה משתה כראוי לעשות בעת האוכל לאנשים נכבדים כמוהם אבל יתן לפניהם פת לחם לבד לסעוד לבבם לדרך כמנהג ההולכים שבתחלת היום כדי לחזק הכח לצורך ההליכה יאכלו מעט בבקר ולכן תקרא אכילת הבקר סעודת הלב לפי שאינה לתענוג הגוף רק לחזק הכח לשום לדרך פעמיו וכמו שתמצא בבעל הפלגש שמתה שאמר לו חמיו סעד לבך פת לחם והיה בבקר כמו שמורה הספור שם. ואמר אחר תעבורו להגיד שלא יתעכבו בזה זמן רב אבל יאכלו במהירות מעט ומיד יעברו וילכו לדרכם. זהו פי' הפסוק הזה באמת. ואם יהיה נא לשון בקשה יתחייב שבאמרו אל נא תעבור היה מבקש שלא יעברו מעליו כלל ואיך יאמר אחר כך אחר תעבורו מצורף שהיה מותר מלת נא כיון שכבר אמר אם נא מצאתי חן בעיניך אלא שהענין הוא כמו שאמרתי שבעבור שלא היה עדין עת האוכל חלה פניהם שבאותה עתה וזמן עם היותו ראוי להליכה ולא לאכילה לא יעברו מעליו אבל יתעכבו שם עמו ויאכלו דבר מה לכבדו והותרה בזה השאלה הה'. ואמרו כי על כן עברתם על עבדכם אפשר שחוזר למ"ש אם נא מצאתי חן בעיניך כלומר כי על כן עברתם על עבדכם לפי שמצאתי חן בעיניך ואמר שהוא כן שיקרתי בעיניכם לעבור עלי לבקרני אל נא תעבור. והיותר נכון בעיני הוא שבא לתת טעם למ"ש אחר תעבורו כלומר והנה אמרתי לכם אחר תעבורו ולא שתשבו פה לא כדרך הכילי שמתנה עם האורח שילך מיד לדרכו אחר האוכל אלא לפי שאני יודע כי על כן עברתם על עבדכם להלוך לדרככם ולא לשבת פה. ויהיה כי על כן מורה על הסבה ולא נצטרך לדחקי המפרשים והותרה בזה השאלה הו'. והנה המלאכים השיבוהו כן תעשה כאשר דברת וכתב הראב"ע שבפת די לנו והוא פירש נכון ונאה והרמב"ן פי' שישענו תחת העץ ולא יבואו באהל כדי שלא יתעכבו. ואפשר עוד לפרש כן תעשה כאשר דברת שאמרו דרך צחות ואהבה הכרח הוא שנעשה כדבריך כי ידענו גבורתך ותכריחנו עליו ועכ"פ כן תעשה אחרי שיצא הדבר מפיך ודבריך לא ישוב ריקם. וכ"ף כאשר אינה לדמיון אלא לסבת המעשה כמו ומלתם את ערלת לבבכם כאשר דיבר אותו אלהים ורבים ככה. ולפי שראה אברהם באנשים ההם מהגדול' והמעלה והענין האלהי מהר הוא בעצמו אל האהל אל שרה וצוה אותה ללוש לחם מספיק לכמה אנשים כי הנה עם היותה זקנה רצה הצדיק שהיא בידיה תעשה זה אם מפני כבוד האוכלים וגדולתם ואם כדי שהלחם יהיה יותר טהור ונקי ונעשה במהירות ולכן צוה אותה שתעשה עוגות מצות כי לא חמץ וכן עשה לוט ג"כ מפני המהירות ואתה תדע כי השלש סאים הוא איפה אחת והתרגום יוכיח שתרגם עשירית האיפה חד מן עשרה בתלת סאין כי היה מנהגם בענין הקמח לקרא האיפה שלש סאים ואין ספק שהיה קמח רב לשלשה אנשים אבל צוה הצדיק כן כדי להוציא ממנו הסולת שהוא המובחר והנקי מהקמח כדי שיהיה מאכלם יותר נכבד וערב וכן השתדל לרוץ בעצמו אל הבקר ולקחת משם בידיו בן בקר רך וטוב לא שיחשוב שיאכלו אותו כלו אלא מפני כבודם שיביאו לפניהם תבשילים הרבה צלי אש ובשל מבושל יאכלו מה שיאכלו כי כן ראוי לפני מלכים ואנשים גדולים כמות מהמזון יותר רב ממה שיאכלו ואינו רחוק אצלי שלקח ג' בני בקר כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל כדבריהם וזה להיותו מאכל משובח וכדי שלא להטיל קנאה בסעודה יושם לשון אחד לפני כל אחד מהם כי לא היה יודע אברהם ערכם וגדולתם ועם החריצות הגדול הזה במעט מהזמן הביא לפניהם המאכל ונתן קודם החמאה והחלב לפי שהדברים המורכבים ראוי שיאכל אדם בתחלה להנהגת הבריאות ואח"כ נתן לפניהם הבשר והנער היה משרת ומביא המטעמים ומסלק הקערות מעל השלחן ואברהם היה עומד תחת העץ. בעת שהיו אוכלים כמו שעושים השרים על רגליהם בזמן שהמלך אוכל על שולחנו ולפי שהם קבלו את כל הכבוד הזה והניחו את אברהם שיעבוד לפניהם והיו מדברים אליו כדבר האדון אל עבדו היה גם זה מההער' על אברהם על מעלתם וקדושתם הנה התבאר מזה שחרד אברהם את כל החרדה הזאת לאנשים האלה מפני שהרגיש בהם שהיו אנשים גדולים שלוחי האל משרתיו עושי רצונו והותרה בזה השאלה הז':

פסוק ט

ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגומר עד ויקומו משם האנשים. ספר הכתוב ששאלו המלאכים לאברהם איה שרה אשתך כי לפי שלא יצאה שם לעמוד על סעודתם הראו עצמם כמסתפקים שמא היה לה צער או חולי שיוכלו הם לתקנו ואברהם השיבם הנה באהל ר"ל הנה היא מסתתרת באהלה כי אין לה בן לצאת ולבא עמה כדרך הגבירות היוצאות מבתיהם לחוץ ועל זה השיב הגדול שבהם שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ר"ל אחרי שלא רצית שאראה ואבשר את שרה אשתך הנני נותן בשורתה אליך במקומה והיא ששוב אשוב אליך כעת חיה ר"ל כעת שתהיה יולדת כי מלת חיה תאמר על היולדת וכמו שאמרו המילדות את פרעה (שמות א' י"ט) כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהם המילדת וילדו כלומר שהיו בטבעיהן יולדות בנקלה עד שמפני זה קראו חז"ל חיה אמרו במסכת יומא פרק יום הכפורים (יומא דף ע"ג) והחיה תנעול את הסנדל. אמנם הר"ן כתב שבעבור שאז היו אברהם וכל בני ביתו חולים מהמילה אמר כעת חיה ר"ל שאז יהיו כלם חיים ובריאים ואינו נכון כי גם אלישע אמר לשונמית כעת חיה ולא היו לה חולים בביתה. והנה לא מצאנו בכתוב שישוב המלאך לאברהם כמו שיעדו. אולי נכלל בוה' פקד את שרה כאשה כתבו המפרשים כי אז שב חסדו ואמתו ונתן לה כח ללידה. ובב"ר דרשו הפסוק על הסעודה שעשה אברהם בלדת יצחק שאז שבו המלאכים כדמות אנשים ונזדמנו בסעודת אברהם עם היות שלא נזכר בפסוק דבר לא מאותה סעודה ולא מתשובת המלאך בה ועל זה דרשו כן תעשה כאשר דברת כאשר דברת לעשות עתה והביאם לדרוש כן ממ"ש כן תעשה ולא אמר כן עשה שכך דרשו בפסיקתא חג הסכות תעשה אם עשית כן עכשיו יהי רצון שתעשה כן לשנה האחרת וכמו שכתב הר"ן. וזכר הכתוב ושרה שומעת דברי המלאך כי היא היתה אל פתח האהל והוא אחריו ר"ל ופתח האהל היה אחר המלאך. הנה התבאר מזה שהבשורה הזאת היתה כדי שתתבשר שרה מפי המלאך כמו שנתבשר אברהם על זה מפי הקב"ה ושהיה דעת המלאך לבשרה בפניה אבל מאשר ראה שהיא נסתרה ושהודיעו אברהם שהיא באהל שהיה סמוך אליהם כמ"ש והוא אחריו הבין שלא היה רוצה אברהם שאדם ידבר עם אשתו ולכן הוצרך לתת הבשורה לאברהם עם היותה מכוונת אליה והותרו בזה השאלה הח'. והנה הקדים הכתוב להודיע שהיו אברהם ושרה זקנים באים בימים בדרך הקדמת ידיעה לדברי שרה וצחוקה שהיו שניהם זקנים באים בימים ואמר זה לפי ששם זקנה יאמר על התחלת הישישות והזוקן וכאשר יתחבר אליו באים בימים מורה שכבר נכנסו הרבה בימי הזקנה אבל שבע ימים לא יאמר כי עם על הישישות המופלג שהם כ"כ שבעים מהימים שכבר יקוצו בחייהם ולכן אמר כאן שהיו אברהם ושרה זקנים ובאים בימים ושמפני זה חדל להיות לשרה אורח כנשים שהוא דם הנדות והיא חשבה שאם היה רוצה הקב"ה לתת לה ולד לא היה נפסק דם נדותה כי ממנו יתילד העובר ולכן צחקה מדברי המלאך לא בפיה צחוק מפורסם כי אם היה כן לא היתה יכולה להכחישו אבל צחקה בקרבה באמרה במחשבתה לעצמה אחרי בלותי היתה לי עדנה. וכתב הראב"ע כי הוא כמו תהיה לי עדנה אבל הוקשה לי מלת היתה שהוא לשון עבר וגם יקשה איך קראה לדם הנדות עדנה כי הוא באמת צער וענוי גדול לנשים לא עדון. ועדנה אינו מלשון זמן. וגם אמרו ואדוני זקן אין לו ענין עם הווסת ודם הנדות כי מבואר הוא שלא היתה ההולדה נמנעת כיון שארבעים או חמשים שנה אח"ז הוליד בנים מקטורה ומפני זה כלו נראה לי שהיתה הוא לשון עבר כפשוטו ושעדנה אמרה על הזוג שנקרא כן מפני שיתענגו בו הזכר והנקבה ולכן אמרה שרה בתמיהה וכי אחרי בלותי היתה לי עדנת הזווג באמתלא כי כבר חדלתי להיות לאיש מפאת זקנתי בראשית (י"ח י"ב) וגם אדוני אברהם הוא זקן ואולי שלא יחפוץ לגשת אל אשה ואם אין כאן זווג איך תהיה כאן הולדה זה בלתי אפשר. ואין ספק שהיא לא חששה שהיו אלה מלאכי עליון או שאמרו זה במלאכות ה'. אבל חשבה שאמרו זה בדרך ברכה לאברהם להיותם אוכלים על שלחנו ולכן צחקה מדבריהם כי לא האמינ' להם. והנ' המלאך הדובר לאברהם אמר לו מיד ששרה בעת ההיא היתה צוחקת מבשורתו והוא אמרו ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחק' שרה היה מאמר המלאך ונקרא כן בשם שולחו. והענין שהאשימ' עלהצחוק ההוא. והנ' לא האשים הש"י לאברהם כשצחק על היעוד הזה והאשים לשר' מפני שאברהם כמו שפירשתי שמה צחק מהדבר בלבו ר"ל מהיותו בדרך טבע אבל האמין שיהיה בדרך נס ולזה בקש שם מיד על ישמעאל ולכן לא האשימו עליו יתברך גם כי היא הית' הפעם הראשונה מהצחוק והש"י מעביר ראשון ראשון ואין ספק שהגיד אברהם אז מה שנאמר לו לשרה להודיע' ענין מצות המיל' ולאיזו תכלית נצטווה בה שהוא כדי שיוליד את יצחק בקדוש' ובטהרה וכן הודיע' שנוי שמו ושנוי שמה שכל זה היה מפני לידת יצחק ולכן עתה כאשר שרה שמע' דברי המלאך לא היה ראוי לה שתצחק כי כבר שמע' זה מנבואת אברהם ואם הית' זאת הפעם הראשונה ששמעה זה לא היה ראוי לתפשה כמו שלא תפש את אברהם אך בעבור שכבר שמעה זה בדבר השם פעם אחרת מפי אברהם היתה אשמתה גדולה שנרא' שלא האמינה לראשונ' ולא לשניה הזאת. וכיון שדברי המלאך היו מסכימים עם דברי השם לאברהם היה לה לחשוב כי דבר ה' הוא כ"ש שאברהם והיא ג"כ כבר ראו באנשים ההמ' גדולה וצד אלהות ולכן עשו להם כל מה שעשו ולמה אם כן חשב' שהיו דבריהם ברכת הדיוט והוא הדבר אשר דברו ה'. ולכן הוכיחם למה זה צחק' שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. ואין פי' לאמר כמו שפירש"י לאמר לאחרים אבל פירושו ומובנו האמתי בכל מקום לאמר באמור כאלו אמר למה זה צחק' שרה בקרבה ומחשבת' באמרה האף אמנם אלד ואני זקנתי וחדל להיות לי אורח כנשים והזווג שכלו נכלל בשם אורח. ואמר' האף אמנם שהם שתי מלות סמוכות זו לזו להורות על השנות היעוד הזה אליה. והנה לא אמר ואדני זקן כמו שהיא אמרה להורות שכל ההמנעות שהי' בדבר הזה מצד' היה לא מצד אברהם כי היא מצד עצמו אפשרי היה שיוליד מאש' אחרת. ואין ספק שחטאה בזה שרה עם כל חסידות' ונבואתה מפני שלסוף סוף דעתן של נשים קלה ולכך הוכיח' ית' כי להיותה נסתר' באהל אמר המלאך המבשר בשם שולחו לאברהם למה זה צחק' ואני זקנתי היפלא מה' דבר ומלת היפלא אפשר לפרשה מלשון העלם וכסוי והעדר ידיעה או מלשון פלא ונס. ואם יפורש מלשון העלם יאמר היפלא ויעלם מה' דבר ממה שחשב' שרה ר"ל שחדל להיות לה אורח כנשים ושלא הית' לה עדנה באמת לא נעלם ממני דבר מכל טענותיה ועכ"ז הבשור' תתקיים כי עכ"פ למועד אשוב אליך והנה בן. ואם יפורש היפלא מלשון פלא ונס יאמר היש דבר נמנע מה' שלא יוכל לעשותו כרצונו לא באמת ולכן אע"פ שחדל להיות לשרה אורח כנשים עוד תתעבר ותלד למועד שאמרתי ואע"פ שעתה נמנע מהזדווג אליה מפני זקנתה עוד תנובון בשיבה. לא תרחיק הפי' הזה מפני מ"ם מה' כמו שכתב הראב"ע שהיה לו לומר היפלא אל ה' כי הנה המ"ם הזה ענינו כאלו אמר היפלא מצד ה' דבר הלא כל הדברים אפשריים בחקו ואין הדבר פלא כי אם בערך האנשים הרואים אותו שעושה בזולת המנהג הטבעי. ואין ספק שאברהם הוכיח את שרה על זה עם היות שלא ספרתהו התורה. להיותו דבר ידוע ומבואר מעצמו אבל ספר הכתוב שכחשה שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ומאמר כי יראה הוא ספור התורה שבעבור כי יראה שרה מאברהם כחשה ואמרה לא צחקתי והיא השיבה לא כי צחקת לא היה כן אבל צחקת ותהיה מלת כי הראשונה משמוש דהא ומלת כי השני מלשון אלא. ובא הספור הזה להגיד ענותנותה של שרה שלא העיז' פניה לחזק טענתה בפני אברהם שחדל להיות לה אורח כנשים ושנמנע' מהזדווג אליה כי חרפ' הוא לה לאמרו אבל כחשה ואמרה לא צחקתי בעבור שיראה ונכלמה מהגיד לפני אברהם מה שהביא אותה לצחוק ובב"ר ארז"ל שהמתבייש מעונותיו מוחלים לו. והנביא ישעיהו היה מוכיח אנשי דורו שלא היו מכחישים מעשיהם הרעים כמ"ש ישעיה (ג' ט') וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו. הנה התבארה הסבה למה צחקה שרה ונמה נתפשה עליו ולא נתפש אברהם כאשר צחק ולמה זה נאמרה תפישתה לאברהם והותרה השאלה המ':

פסוק טז

ויקומו משם האנשים וגו' עד צעקת סדום ועמורה כי רבה. אפשר לפרש שכאשר קמו האנשים משלחנם השקיפו על פני סדום ר"ל שנתנו עיניהם בו ודברו ביניהם כדת מה לעשות כפי שליחותם ואברהם לא ידע שהיה מטריח אליהם ומונע אותם מלדבר לפניו כי היה מתהלך בתומו צדיק ואז אמר הקב"ה למלאכים ההם המכסה אני מאברהם וגומר כאומר אין ראוי לחדול מלדבר בענין סדום בפני אברהם כי ראוי הוא שידע סודי מפני הסבות שיזכור ואז בפני אברהם אמר למלאכים ההם זעקת סדום ועמורה כי רבה. ארדה נא ואראה כמו שיתבאר. ואם אמת היה הדבר כצעקה הבאה אלי הנה אז אתם המלאכים עשו כלה ר"ל עשו אתם כליה והפסד החלטי בסדום ועמורה אשר שולחתם שמה. ואם לא כלומר שאין הדבר באמת כמו הצעקה אני אדעה מה אעשה להם להענישם כפי רשעתם אבל לא יהיה בכליה מוחלטת ויהיה לפי זה הפירוש מלת עשו צווי לרבים לנוכח שיעשו כלה עם היות שהנקוד ינגדהו שהיה ראוי להיות בחטף פת"ח וכפי זה כאשר צוה השם זה למלאכים פנו משם והלכו לסדום לעשות שליחותם ואברהם עודנו עומד לפני ה' שומע דבריו שאמר למלאכים עם היות שלא היה השם מדבר עמו אלא עם המלאכים נגש אברהם לדבר במה שלא הורשה ואמר האף תספה זהו קשור הפסוקים האלו כפי הדרך הא' מהפירוש. והיותר נכון הוא שהמלאכים אחרי שעשו השליחות הראשון לבשר את שרה קמו משם ר"ל השנים כי האחד המבשר איננו לפי שחלף הלך לו כשעשה השליחות כדברי רש"י ולכן נאמר ויבואו שני המלאכים סדומה והם אשר השקיפו עליה לרעה כי היו נושאים ונותנים איך יעשו מצות בוראם ואברהם לא היה יודע מזה דבר ולא שאלם אנה ילכו ואנה פניהם מועדות אבל היה הולך עמם לשלחם וללוותם בדרך ובראות השם שאברהם ברוב ענותנותו לא שאל מהם דבר ראה ית' להודיעו אליו והוא אמרו המכסה אני מאברהם כי אמר כן אל לבו או לפמליאה שלו. והנה לא אמר הכתוב וילך עמם אברהם אלא הולך בלשון הווה לפי שהכתוב הזה הוא קשור עם מה שאחריו ושעורו ואברהם בהיותו הולך עמם לשלחם וה' אמר המכסה אני מאברהם ר"ל שלא המתין שיחזור אברהם לביתו ושם ידבר עמו בזה אבל בהיותו הולך עמהם בדרך באתהו הנבואה והיה זה מפני שהמלאכים כבר השקיפו לרעה על פני סדום ולכן קודם שישחיתו דבר הגיעה הנבואה לאברהם עליו כדי שיהיה לו זמן להתפלל באותו יום. והיה מאמרו ית' שמפני שלש סבות היה ראוי לגלות זה הסוד לאברהם ראשונה להיותו אהובו ומדרך האוהב הנאמן שיגלה סודו לאוהבו. וכמו שכתב המדיני ב"ח מספר המדות ולכן אמר דוד על אחיתופל בהיותו אוהבו אשר יחדו נמתיק סוד ואיוב בהיותו מתרעם על אוהביו ואמר תעבוני כל מתי סודי וזה אהבתי נהפכו לי. אבל כבר יקשה על זה מאמר המלך שלמה (משלי י"א ג') הולך רכיל מגלה סוד. ואמר מגלה סוד הולך רכיל שמורה שאדם המגלה סודו לאדם אחר הוא רכיל ואיש תככים אלא שהאמת בזה הוא שראוי לאדם שיגלה לאוהבו סודותיו ועניניו ושלא יעלים ממנו דבר מהם כי האהבה סותרת להתעלמות אבל שלא יגלה לו הסודות של אחרים אם הופקדו אצלו כי בזה יהיה רכיל ומגלה סוד של אחרים ופסוק מלא הוא (משלי כ"ה ח') וסוד אחר אל תגל. ולז"א יתברך המכסה אני מאברהם אשר אני עושה והתבונן מלת אני שני פעמים בפסוק הזה שענינו המכסה אני מאברהם שהוא אוהבי מה שאני עושה לא שאגלה לו סוד אחר אלא מה שאני עושה אין ראוי לכסות ממנו וזו היא הטענה הראשונה. והב' והיא אמרו ואברהם היה יהיה ור"ל ועוד שהנה אברהם עתיד להיות לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי יהיה זרעו מבורך ועתה בראותו ענין סדום ועמורה הוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה כי יפחד פן יהיה זרעו כן שאכלה אותם כרגע כאנשי סדום ויחשוב שכן הוא דרכי להיות משגיא לגוים ולאבדם כמאמר איוב תם ורשע הוא מכלה. הנה מפני זה ראוי להודיע לאברהם תוכן הענין כדי שידע שלא היה ענין סדום כ"א לסבה חזקה לפי שכלו סג יחדו נאלחו כי אם היו בסדום עשרה צדיקים הייתי נושא לכל המקום בעבורם וזו היא טענה שנית. והטענה השלישית כי ידעתיו ומלת ידעתיו ענינו דבקות ההשגחה שהוא אשר יכונה בשם ידיעה כמו ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל"ג י"ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה. כי יודע ה' דרך צדיקים. יאמר הנה הידיעה ודבקות ההשגחה ששמתי על אברהם לא היה בעבור עצמו לבד אלא כדי שיהיה התחלה נכבדת אל האומה אשר תצא מחלציו וזה כי ידעתיו אשר יצוה רוצה לומר כי ידעתי אותו ודבקתי בו השגחתי כדי שיצו את בניו ואת ביתו ויסדר אותם באופן שישמרו דרך ה' לשיעשו צדקה ומשפט ועתה בראותו ענין סדום אין ספק שיזהירם מאד לעשות צדקה ומשפט כדי שלא יבא עליהם מה שבא על סדום בעבור שלא היה ביניהם צדקה ומשפט ומפני שלשת הסבות האלה גלה הקב"ה סודו לאברהם באמרו צעקת סדום ועמורה וגומר והנה לנח הודיע הקב"ה גזרת המבול לפי שהוא היה בתוכם של אנשי דורו ונכלל עמהם וכדי להצילו מאותה כליה הודיע אליו כמ"ש קץ כל בשר בא לפני. עשה לך תיבת וגומר אבל אברהם לא היה מכלל אנשי סדום ולא מהמונם ולכן לא היה ראוי שיודיע אליו גזרת סדום אם לא מפני הסבות האלה שזכרתי ומפני זה נאמר בו המכסה אני מאברהם ולא נאמר כזה לנח בענין המבול והותרה בזה השאלה הי':

פסוק כ

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה וגו' ויפנו משם האנשים. למדנו הרב המורה בפנת הידיע' האלהית כפי התור' האלהית ה' שרשי'. הא' שהמדע האלהי לא יתרב' עם הידיעות הרבות והמתחלפות כי המה מתאחדות בו ית' לפי שידיעתו הוא הוא עצמו והוא א' מכל צד. והשרש השני שידיעתו ית' מקפת בפרטים במה שהם פרטים וכמו שירא' מספורי האבות ואמר הנביא (ירמיה לב יט) אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. והג' שהוא יתברך יודע הדברים העתידים קודם היותם לפי שידיעתו אינה נקנית מהמציאות אבל המציאות נקנה מידיעתו וכמו שיראה מהיעודים שבאו בתורה ובנביאים מהגדת העתידות לשנים רבות. והשרש הד' שהמדע האלהי לא ישתנה בהשגתו הדברים המתחדשים וביציאתם מן הכח אל הפועל כי אם היה משתנה היה מתפעל ובעל חומר והתורה אמרה אני ה' לא שניתי. והשרש הה' שידיעתו מקפת בחלקי האפשר וידע איזה מהם יצא לפועל מבלתי שישתנה טבע האפשרי ולא שיכריח המעשה וכמו שאמר השלם ר' עקיבא (פרקי אבות פרק ג') הכל צפוי והרשות נתונה. ובעבור שהפלוסופי' כחשו קצת מהשרשים האלה וחשבו שהדברים הפרטיים לא יושגו כי אם בכלים גשמים שהם החוש והדמיון ושהידיעה תחלה בנמצא ושאם ידע ית' אחד מחלקי האפשר יהיה מחוייב הגעתו לכן הוכיח' הרב המור' תוכחת מגולה בפ"ב ח"ג באמרו שסבת מה שנכשלו בזה הוא יחסם ידיעתו ית' לידיעתנו וחשבם שמה שימנע אצל ידיעתנו ימנע בידיעתו ית' ושהיה זה להם טעות מבואר לפי שהם עצמו ביארו שידיעתו ית' הוא עצמו ושאין רבוי בו וששכלנו יקצר מלהשיג אמתת עצמו וכן אמתת ידיעתו כיון שאינה דבר חוץ מעצמו ואם אין ערך ולא יחס בין ידיעתו לידיעתנו כמו שאינו בין עצמותו לעצמותנו איך נעשה הקש מידיעתו לידיעתנו וכמאמר הנביא (ישעי' נה ח) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגומר ולכן כמו שלא נשיג אמתת עצמותו ומציאותו ועכ"ז נשיג שמציאותו שלם בתכלית השלמות. כן עם היותנו בלתי יודעים אמתת ידיעתו נדע שהוא יתברך יודע כל הדברים ולא יסכל דבר לא כללי ולא פרטי לפי שהסכלות איזה שיהיה הוא חברון גדול והכרח הכלים הגשמיים בחי' להשגתו הוא מפני חסרון המשיג להיותו חמרי וכמו שהאריך הרב בזה דברי שלום ואמת האמנם הפסוקים האלו שבאו בענין סדום ועמורה ארדה נא ואראה וגומר יראה שהם סותרים השרשים האלהיים האלה כי הם יורו שיש חדוש ידיעה בו ית' ושלא ידע הדברים העתידים קודם היותם וגם לא ההווים מבלי דרישה וחקירה. ולכן בקשו המפרשים דרכים בהתר הספק הזה כי הנה רש"י נמשך לדעת אנקלוס כתב ארדה נא לסוף מעשיהם אם הם עומדים במרדם כלה אעשה להם ואם לא יעמדו במרדם אדעה מה אעשה להם ואענישם ביסורין אבל לא אכלה אותם וכו'. הנה תלה הרב ענינם בתשובה ושמפני היות בחירת האדם חפשית אמר ארדה נא ואראה כפי השרש הה' שזכרתי. אבל הראב"ע והרלב"ג כשהוכרחו לקבל פשוטי התורה ומצד אחר לחסום טענות הפלוסופים חשבו להעמיד על זה חזון ונכשלו בשהניחו שהאל יתברך ידע הפרטים לא במה שהם פרטים אבל במה שהם חלקי כללים והכללים מהצד שהם שלימות קצתם בקצתם מתאחדים כפי הסדר הכולל בו יתברך ולכן כתב הראב"ע ארדה נא ואראה אם עשו כלם הרעה הזאת כי האמת ידע כל חלק ע"ד כל ולא ע"ד חלק. ולפי שכסתה כלימה פניו לבאר דעתו עשאו סוד ובא רעהו וחקרו הרלב"ג שביאר לכל אדם במ"ג ממלחמותיו ובפרושו לתורה בזה המקום שמה שידע ית' מפעלות בני אדם הוא המסודר להם מהגרמים השממיים ומהצד שהם דברים מסודרים מוגבלים ידעם ואולם מה שהוא אפשרי ובבחירת האדם או מקריי לא תתכן בו הידיעה האלהית וכתב שזה הדעת הוא מחויב מצד התורה ומצד הענין והתבאר בו מאד ופער פיו ולשונו כנגד הרב המורה במה שחשב זולת זה אבל רבי חסדאי השיב עליו דברים נכוחים וביאר שהדעת הזה הוא כפירה מוחלקת כפי התורה וכפי העיון לא יצאו מרוב הספקות אבל יפלו בספקות יותר חזקות מהם יעויין שם. האמנם גם הוא חשב לרפאת המחלה הזאת עם מה שכתב אבוחמ"ד בספרו באלהיות שהיו הדברים אפשריים מצד עצמם ומחוייבים בבחינת סבותיהם ושהאל ית' ידע הדברים מצד חיוב הסבות לא מצד אפשרות' בעצמם. ונבהלתי מראות הרב החסיד הזה בורח מהשרף באש כפירת המפרשים ונופל בה באחרונה. לפי שהדבר המחוייב בבחינת סבותיו ומהו האפשרות שישאר לו והלא באמת הוא מוכרח ומחוייב. האם נאמר שסכלות הסבות יקרא בחירה ואפשרות ומהו חיוב הסבות שבחר הר' חסדאי אלא הסדור הכולל השממיי כדברי הראב"ע והרלב"ג כי בין הא ובין להא ישאר האדם בלתי בחיריי או יסתלק מאפשרותו ידיעה אלהית. ומי יתן ידעתי איך יפורש על זה ארדה נא ואראה כי אם כבר ידע השם מה שיחייבו המערכות השממיות על סדום מה הדבר אשר ירד לראות ומה יוכל להתחדש בהם זולת שהיה גזור מלמעלה. ועוד כי אם ידע יתברך הדברים מצד המערכה מה טעם לשמיעת צעקת סדום ועמורה כי הנה המערכה לא תבחין בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו. ולדברי החכמים האלה כלם מה יהיה ענין אולי ימצאו שם חמשים או ארבעים או שאר המספרים כי הנה בהיות הגזרה אמת לא ינצלו בעבור הצדיקים אלא שכל דבריהם בזה הבל המה מעשה תעתועים. והאמת הברור הוא מה שכתב הרב המורה שהספקות ההם כלם יתחייבו בהעריכנו ידיעתנו לידיעתו יתברך שאין להם שתוף ולא הדמות כלל אלא בשם ולכן ראוי שנאמין באמת ובתמים השרש החמישי אשר הניח הרב בפנת הידיעה אלהית כמו שזכרתי אבל מה נעשה והנה מצאנו ראינו דברים לרב המורה אשר אמרנו בצלו נחיה בפנה הזאת והם בפ"י ח"א בשתוף ירד ועלה שיראה בהם זולת זאת הכונה שיש בהם נטיה לדעת הראב"ע והרלב"ג כי הוא כתב שמה וכן נשתרב מכה באומה או באיקלים כפי רצונו הקדום אשר יקדימו ספרי הנבואה קודם ירידת המכה ההיא לספר שפקד השם מעשיהם ואחר כך הוריד בהם העונש יכונה הענין הזה בירידה וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל. ארדה נא ואראה והענין כלו בא העונש לאנשי השפל עד כאן. ופירשו מפרשי ספרו שירידת המכה שחייבה הרצון הקדום והוא הטבע המוטבע שהוא קדמון כמו שכתב בספורי דור המבול והפלגה והפיכ' סדום שאותן המכות היו טבעיות כפי המערכת השממיים לבא בזמנים מוגבלים שהם פרי הנבואה יכנו אותה ירידת המכה בירידת האל ויקראוהו פקידת המעשים ואינה אלא ירידת המכה הטבעית ושכל זה נאמר ארדה נא ואראה אבל אני בעניי בפרק ההוא אמרתי אל החברים המקשיבים לקולי שהפירוש ההוא שפירשו על דברי הרב הוא שקר בדוי כי ימשך ממנו הכחשה כל מה שביאר בידיעה אלהית בפי"ט ובפ"כ ובפכ"א מח"ג כמו שזכרתי. ומקום טעות המפרשים ההמה היה שהם חשבו שעשה הרב ה' שתופים והשאלות בירד ועלה ואין הדבר כן כי הרב לא עשה בהם כי אם שלשה שתופים האחד מהמקום הגשמי כי כשיעתק האדם ממקום שפל אל מקום גבוה יקרא עולה וכשיעתק למקום שפל יקרא יורד. והב' בדרך השאל' לגדולה ולעוצם. והג' בענין העיון. כי כשיעיין בדרוש אלהי עליון יקרא עולה וכשיעיין בדרוש פחות יקרא יורד והקדושה מזה השתוף ועליו אמר וכבר ידעת רוב השתמשות' מעלין בקדש ולא מורידין ומאותה השאלה עצמה ג"כ עשה ענין הנבואה והשכינה. וממנה ג"כ עשה ירידת המכה באומה או באיקלים בעבור שיקדם אליה שיפקוד השם מעשיהם ויענישם כפי רשעתם ואין דעת הרב שיכונה זה בירידה בבחינת ירידת המכה כמו שחשבו האנשים המפרשים האלה אלא בבחינת פקידת המעשים שהפקידה ההיא שבחק האל ית' בהשגיחו בעניני בני אדם כפי שפלות' תכונה בירידה ובזה הדרך ביאר הרב ארדה נא ואראה הירידה סמוכה לראיה ואם היתה הירידה מיוחסת לירידת המכה לא יאמר ואראה אלא ארדה נא ואעשה כלה. אבל אמתת הענין הוא שנאמרה היריד' על פקידת המעשים האנושיים לפניו ית'. ואמנם אמרו כפי רצונו הקדום הוא להודיע שחדוש הידיעה אינו שנוי בחקו ית' כי הצלת הצדיק והפיכת הרשעים הכל הוא כפי רצונו אבל אינו רצון מתחדש ולא משתנה אלא רצון קדום בעצמו. הנה התבאר שאין בדברי הרב דבר נפתל ועקש בדרוש הזה ושדבריו מסכימים מכאן ומכאן. וכאשר עיינתי בספרי הקדש ראיתי הלא ייחס לשון יריד' אליו ית' כי אם לא' מד' כוונות. האחד כשירד האור הנברא במקום מיוחד אמר אשר ירד עליו ה' באש. ירד ה' לעיני כל העם. וירד ה' בענן. לוא קרעת שמים ירדת ודומיהם. והב' תיוחס הירידה אליו ית' מפני הדבק השגחתו בארץ בלתי מוכנת אליה ומזה המין אנכי ארד עמך מצרים וארד להצילו מיד מצרים. ולא נאמר כזה בארץ ישראל להיותה ארץ קדושה. הג' להשרות שכינתו בנביא כי כפי שפלות האדם היה ירידה לדבור האלהי לדבקות נבואתו וכמוהו וירדתי ודברתי אתך שם וירד על הכרובים. והד' להפקד על המעשים ולהעניש את החטאים וכמאמר המשורר מה אדם ותדעהו ומזה המין וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל. הבה נרדה ונבלה שם שפתם. ארדה נא ואראה. ויט שמים וירד. הט שמיך ותרד. כן ירד ה' צבאות לצבא על הר ציון. הנה ה' יוצא ממקומו. וירד ודרך על במתי ארץ. ונמסו ההרים. ואין כל כתבי הקדש לשון ירידה מיוחסת אליו ית' כי אם בפסוקים האלה אשר זכרתי לך פה. וכשתבינם תמצאם מא' מד' הכוונות אשר זכרתי ר"ל מהגלות השכינה או הדבק ההשגחה בארץ בלתי קדושה. או שרות הנבואה על הנביא או פקידת המעשים והמשפט לבני אדם וסוג הכולל לכלם היא ההשאלה השלישית שזכר הרב המורה מירידת העיון וההשקפה בדבור פחות ונבזה. והנה בפקידת המעשים אמר ארדה נא ואראה עם היות ידיעתו בלתי צריכה אל דרישה וחקירה אם לפי שדברה תורה כלשון בני אדם כאמרם ז"ל או שרצה האל ית' לתת מקום לאברהם אבינו לשיתפלל עליהם כדי שידע חסדי השם כי לא תמנו בהיות בערים ההם חמשים צדיקים או לפחות עשרה ולכן לא אמר לו שהיתה הגזרה כבר גזורה עליהם וגם לא הודיעו שהיו כלם רשעים אין עושה טוב אין גם אחד כדי שלא יתרשל אברהם מהתפלה והתחנה אבל יתפלל עליהם כל מה שאפשר. והודה לו יתברך על שאלתו ובקשתו פעם אחר פעם ומפני זה אמר צעקת סדום ועמורה כי רבה ואין ספק שכפי סדר הלשון היה ראוי שיאמר הכתוב צעקת סדום ועמורה רבה וחטאתם כבדה מאד. לא כי רבה כי כבדה כי הנה מלת כי לא תפול בזה המאמר היטב. אבל ענין הכתוב הוא זעקת סדום ועמורה ר"ל דמעת העשוקים העניים והאביונים שצועקים מהם בעבור שרבה וחטאת' בעבור שכבדה מאד לכן ארדה נא ואראה הכצעקת' הבאה אלי ר"ל האם בפועל הם עושים כמו הצעקה הבאה אלי מהם ואם הדבר כן עשו כלה כלומר הם עשו כלה לנפשם ואם לא ר"ל שאין הדבר כמו הצעקה אדעה מה אעשה להם מהעונש כפי חטאתם אבל לא כליה. ואפשר לפרש אדעה מלשון יסורין כמו ויודע בהם אנשי סכות. ומעקש דרכיו יודע. והרלב"ג כתב ואם לא אדעה שתדבק בהם ידיעתי והשגחתי להצילם. והיותר נכון בעיני בדבר הזה הוא שלא אמר הכתוב ארדה נא ואראה על הסבה הראשונה ית' אלא על המלאכים הרוחניים שירדו מן השמים ובאו לסדום ונקראו בשם שולחם כמו ויאמר ה' למה זה צחקה שרה שהם דברי המלאך ואמר על ביאת המלאכים סדומה לראות ולדעת בעצמם את עון העיר ארדה נא ואראה והיה זה לפי שאנשי סדום כמו שיתבאר אח"ז תקנו ביניהם שלא יעבור אדם בארצם ולא יכנס אכסנאי בבתיה' כדי למנוע מהם מלעשות צדקה לעניי' ולכלות רגל עוברי דרכים מארצם ועל זה אמר יתברך זעקת סדום ועמורה כי רבה שהיו צועקים עוברי דרכים והעניים מתקנתם ולכך שלח הקב"ה את מלאכיו שמה לעשות נסיון ובחינה אם עשו בפעל אנשי סדום את אשר תקנו לעשות ומה שהסכימו עליו אם לא כי היה הדבר תלוי בבחירתם והיה זה צורך ביאת המלאכים שמה באמרם לא כי ברחוב נלון ומאמר כי משחיתים אנחנו לפי שהיה כל זה כדי שיבחנו מעשיהם אם יוציאו לפעל אותה תקנה והסכמה רעה שעשו אם לא ועל זה אמר ארדה נא ואראה הכצעקתה ר"ל שילכו המלאכים לראות אם אנשי סדום ישתדלו בפועל על מה שהסכימו ותקנו וכפי הצעקה ובמלאכים אינו מהבטל חדוש הידיעה כפי השפע המגיע אליהם וכמו שאבאר בפסוק כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. והנה לא נאמר בענין דור המבול ארדה נא ואראה לפי שהיתה השחתתם בפעל בגזל וחמס ובהשחתת הדרכים גלוי ומפורסם ולכן אמר בהם וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. אמנם בענין סדום לפי שהוצרך לעשות נסיון בענינם אם יעשו בפעל הנבלה כמו שהסכימו לעשות' לכן נאמר בהם ארדה נא ואראה . והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הי"א והי"ב והי"ג:

פסוק כב

ויפנו משם האנשים וגו' עד ויגש אברהם ויאמר. הנה המלאכים כשראו את אברהם מתבודד בנבואתו שומע אמרי אל פנו משם והלכו לדרכם לסדום ולא דברו לו ולא לקחו ממנו רשות כנהוג לדעתם שאם ידברו לו יטרידוהו וימנעוהו מנבואתו כי לא יוכל אברהם להתבודד בה ולכוין בתפלתו בהיותם שם עמו כי גם מלאכי רחמים היו וחפצים בהצלת המקום כדבריהם ז"ל ואע"פ שאברהם תמיד היה בדבקות עם השם גם בהתעסקו בענינים הגשמיים אין ספק שלא יהיה משיג באותו דבקות מה שישיגהו בהסתלקו מהמורגש לגמרי וזה מחוייב בטבע כי בהיות השכל בכללו פונה לצד אחד ישיג יותר ממה שישיג לשני צדדין ולכן הניחוהו המלאכים והלכו להם והוא כשראה וידע ענין סדום מהשם וכבר פנו האנשים ממנו ולא היה לו עסק גשמיי נגש ויאמר האף תספה. ומזה התבאר שאמרו ואברהם עודנו עומד לפני ה' ענינו שעם פניית ופרידת האנשים ממנו לא הפריד דבקותו ולא נפסקה נבואתו אבל עדין היה לפני ה' שומע אמריו שהיה אומר לו מענין סדום ועמורה וכאשר הבין הדבר והאנשים הלכו להם אז נגש ויאמר האף תספה. והותרה בזה השאלה הי"ד. וראוי שנבאר עתה מה היה חטאת סדום שעליו נתחייבו כלייה. ומה היה חטאת אנשי הגבעה שלא נתחייבו בה כי הנה מה שכתב בו הרמב"ן לא ישר בעיני וכבר דברתי בפי' לספר שופטים ואומר ששורש הדבר הוא מה שזכרו ז"ל (בב"ר פרשה נו"ן) האחד בא לגור אמרו ללוט דין שדנו ראשונים ואתה בא לאבד. ר' מנחם בר ר' אומר כך תקנו אנשי סדום ביניהם כל אכסנאי שיבא לכאן נהי' שוכבים אתו ונוטלין ממונו ממנו ר"ל שמפני שהיתה ארצם טובה ורחבה שמנה כגן ה' לא יחסר כל בה והיו באים שמה עניים רבים והם היו מואסים הצדק' לכן תקנו לכלות הרגל מביניהם ושלא יבא אדם לארצם וכמו שכתב הרמב"ן ועל זה אמר הנביא (יחזקאל ט"ז מ"ט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותי' ויד עני ואביון לא החזיק'. וכן אמרו באבות ארבע מדות באדם שלי שלי ושלך שלך זו מדת סדום כי היו מודרים הנאה מכל אדם זולתם ולפי שעם זה היו להם מדות אחרות רעות מאד אמר ותגבהי ותעשנה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראית. ואפשר שרמז ותעשנה תועב' לפני על מה שתקנו שישכבו עם האכסנאי שיבא לארצם כי היא התועבה הרבה שהסכימו לעשות וכן ארז"ל שהיו בהם כל מדות רעות אבל נגמר דינם על אותו עון שיד עני ואביון לא החזיקו כי עם היות שאר הגוים בארצותם עושים צדקה וחסד לעניים אנשי סדום היו רעים וחטאים לה' מאד למנוע כל דבר צדקה מהעניי' והאביונים. וכבר כתב הרמב"ן שהי' משפט סדום למעלת ארץ ישראל לפי שהיא היתה מנחלת ה' ובכלל הארץ שנתיחדה להנהגתו ושנתן לאברהם ולזרעו ולכן לא יכלה הארץ ההיא לסבול רשעת הגוים היושבים עליה ותועבותם וכמו שקאה את כל שאר הגוים אשר בארץ כנען מפני תועבותם כן הקדימה וקאה אלו שהיו רעים וחטאים לשמים ולבריו' ובעבור שהמה התגאו בטובת ארצם ודשנותה היה מעונשם שתשחת ארצם בגפרית ומלח לא יעלה בה כל עשב עוד כל ימי הארץ עד שתשאר ענינה למשל ולשנינה לאות לבני מרי כמהפכת סדום ועמורה. ומזה תדע שאנשי הגבעה שזנו עם הפלגש לא היו חייבים כליה כאנשי סדום עם היות ששאלו את האיש לדעת אותו כמו ששאלו את האנשים אנשי סדום לדעת אותם וזה מד' בחינות. האחת מפני שאנשי סדום היתה תקנתם וכוונתם לכלות את הרגל מהם ושלא ילך איש עני ואביון לשאול אוכל לנפשו ויען רצו להפסיד הקבוץ המדיני' ומעשה הצדקה נתחייבו כליה אבל אנשי הגבעה לא כוונו לדבר מזה. והבחינה הב' שגם בענין הנבלה הנה אנשי סדום בקשוה כפי תקנתם הקבועה והדת אשר הקימו ועשו ביניהם. ואנשי הגבעה בקשו כן לא שיהי' זה דת הנחיי ולא שהיה כן מנהגם אלא למלאת תאותם עשו זה אותה שעה בלבד. והוא ההפרש שיש בין הרשע והחוטא שהחוטא יבקש הדבר מצד תאותו לא בהסכמ' שכלו לפי שהתאוה בו נפסדת אמנם שכלו אינו נפסד והוא הנקרא אצל הפלוסופים בלתי כובש את יצרו. אבל הרשע הוא שהתאוה והשכל שניהם בו נפסדים ולכן הרשע בלתי מתחרט לעולם כי אין לו שכל שיעוררהו על זה והנה לא יוכל בשום צד להתרפא. אמנם החוטא כאשר יעבור הפועל ההוא יתחרט ממה שעשה ויוכל להרפא להיות שכלו בלתי נפסד. ככה אנשי סדום היו רשעים יען מה שעשו לא היה מתגבור' התאוה כי אם להיותו תקנת העיר ודתה בהסכמת שכלם הנפסד. אמנם אנשי הגבעה היו חוטאים שגברה בהם התאוה אותה שעה ועשו מה שעשו לא שיהיה זה חק ומשפט ביניהם חלילה. הבחינה השלישי היא שמה שעשו אנשי סדום נכללו בו כל אנשי העיר וכמו שאמר ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה כי באמרו מנער ועד זקן כל העם מקצה יורה שאיש לא נעדר. אמנם בגבעה לא היה כן כי לא עשו אותו מעשה רק אנשים מיוחדים מהם לא כלם וכמ"ש והנה אנשי העיר אנשי בליעל נסבו על הבית כלומר קצת מאנשי העיר אותם שהיו בני בליעל מכלל שלא היו כלם שוים בדבר ולכן נזכר בהקדמה סתמית ובעבור זה שאלו שאר השבטי' שיתנו להם אותם האנשי' החטאים להענישם. והבחינה הד' שאנשי הגבעה לפי שהיה חטאם לבד מתגבורת התאוה נתפייסו בשנתנו להם הפלגש והתעללו בה כי אותה היו מבקשי' בעצם וראשונה ולא שאלו את האיש אלא כדי שיתן את האשה אבל אנשי סדום לא נתפייסו בשתי בנות לוט שהיה נותן להם לפי שלא היו חפצים רק לעשות הנבלה לאנשים כדי לכלות את הרגל מביניכם. ומפני ארבעת בחינות אלו היו אנשי סדום חייבים כליה ולא כן אנשי הגבעה כי אם להעניש האנשים החטאים בנפשותם כפי רשעתם. ואמנם למה נענשו אנשי הגבעה אחרי אשר נפלו ישראל ראשונה לפניהם לחרב כבר ביארתי ענינו בפי' ספר שופטים במקומו ואינו מזה המקום. ומ"ש הנביא ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ענינו דבר אחר כי הנה אמר שם עון על העונש כמו ואנחנו עונותיהם סבלנו. יאמר שגדל עון ועונש ישראל ממה שחייב חטאת סדום או שגדל עון ופשע ישראל שהוא הע"ג מחטאת סדום ולכן זכר סדום שהיתה הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים ולא היה ישראל כן שהתמידו רעותיהם וצרותיהם זמנים רבים וחלו בהם ידי האויבים. הנה התבארה סבת עונש סדום ולמה לא נענשה כן הגבעה והותרה בזה השאלה הט"ו:

פסוק כג

ויגש אברהם ויאמר וגו' עד ויבואו שני המלאכים סדומה בערב. הנה אברהם כששמע מהשם ענין סדום נגש. ואין ההגשה הזאת מקומית אלא שנגש להלחם בעדם ולהרבות רנה ותפלה עליהם והוא מלשון ויגש אליו יהודה. ויגשו בני גד ובני ראובן ולפי שהק"בה אמר לאברהם שיעשה כלה בהם מלאו לבו לדבר בזה ראשונה ולומר לפניו אין ספק שיש בסדום צדיק או צדיקים כי הנה לוט ואשתו ובנותיו צדיקים הם ואיך א"כ תעשה כלה בהם האם באפך וחרונך תכלה ותספה צדיק עם רשע יחדיו כלם יכליון והנה יחס זה אל האף באמרו האף תספה להודיע שאין זה ממשפט היושר והמשפט אם לא יהיה בדעת וחרון אף שאותו חרון ימשול בם והרלב"ג כתב שאמר זה לפי שהרעות אינן מסודרות מהש"י אם לא על הכוונה השנית ובמקרה ולכן יחס הכליון אל האף לא אל השם. והרמב"ן כתב שאפו של הקב"ה הוא מדת הדין. ולדבריו יהיה מאמר אברהם כמתמיה הכפי הדין וכמשפט תספה צדיק עם רשע. ואחרי שעשה הטענה הזאת עשה עוד טענה שנית באופן אחר באמרו אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וגו'. כלומר ועוד אני אומר שלא די שאינו ראוי שתספה צדיק עם רשע אבל בהפך שכשימצאו שם חמשים צדיקים לא תספה לא לצדיק ולא לרשע כי הצדיקים ראוי שיגינו על כל העיר והוא אמרו ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים שהוא בתמיהה וכי בהיות שם חמשים צדיקים לא תשא למקום כי אין ראוי שתדין את העיר אחר רובה אלא שתזכה אותה בעבור מעוטה בהיותם חמשים צדיקים וזה לפי שאם הצדיקים ההם אינם חייבים מיתה הנה במות קרוביה' ושכניהם בהכרח יקבלו נזק רב או תגרום מיתתם בידים וסוף סוף ידונו אח"כ כרשעים כי בהיות האדם הצדיק יושב במדינה הרעה מסתפק בצרכיו בכל יושבי העיר וחי בהם אין לספק שאם ימותו כלם וישאר הוא לבדו ימות גם הוא ליומו. וכבר עשה ית' זאת הטענה ליונה באמרו ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה. כי שם נשאו האבות החטאים בנפשותם בעבור הקטנים ויונקי שדים ואיך לא יעשה כך לצדיקים. ובעבור שהניח אברהם שתי טענות חזר לדבר על שתיהן. וכנגד הראשונה אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע כי הנה יתחייב מזה שיאמרו בעולם תם ורשע הוא מכלה ויאמרו בני אדם שוא עבוד אלהי' ומה בצע שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. ועל זה אמר והיה כצדיק כרשע כי בבא הכליה החלטית יהיה מעשה הצדיק לבטלה. וכנגד הטענה השנית שעשה מהחמשים הצדיקים אמר עוד חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. כי בהיות חמשים צדיקים בתוך העיר אעפ"י שלא תכלה אותם ושימלטו אינו משפט שיפלו בניהם ובנותיהם וכל קרוביהם נכסיהם מטלטלי אגב מקרקעי וכל אשר להם. והר"ן פירש בזה שהיתה טענת אברהם אחת לומר כי כמו שאין מחקו ית' להמית צדיק עם רשע כן ראוי שישא לכל המקום בשביל חמשים צדיקים שאם לא כן כבר יענשו הצדיקים אף כי בצדקתם יצילו את נפשם עם אבדת הרשעים כי איככה יוכלו ויראו באבדם מולדתם ומקומם וצאתם נקיים מנכסיהם ושלזה כוונו חכמינו ז"ל באמרם (בראשית רבה פרשה מ"ט) אמר רב כהנא מעשות דבר הזה אין כתיב כאן אלא כדבר לא היא ולא כוותיה ולא דפחיתא מיניה ובא א"כ מאמר האף תספה צדיק עם רשע לענין הדמות לטענה השנית שהיא העקרית לפניו. והנה דעתי הוא שאברהם לא התפלל בתחלת דבריו במאמר החמשים צדיקים על החמשה כרכים כמו שהסכימו עליו המפרשים כלם עשרה לכל כרך כי כל ישעו וחפצו היה להציל את סדום בעבור שהיה שם לוט ובניו ובנותיו וחתניו ולכן אמר בתוך העיר ולא תשא למקום רומז לסדום כי הוא לא יחוש לשאר הכרכים עם היות שהב"ה בתשובותיו כוונו אליהם כמו שיתבאר והנה זכר אברהם חמשים צדיקים להיות מספר נכבד וקדוש מאד. וכבר ידעת דעת הראשונים שהשכלים הנבדלים היו חמשים כמו שהביא הרלב"ג ושנת היובל היתה בשנת החמשים. ובא הלוי בהיותו בן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד כי היה מספר ההוא קדוש לאלהיו ולכן בחר אברהם בו ראשונה באמרו אולי יש חמשים צדיקים ובעבור שהבקשה הזאת אשר עשה בתחלה היתה כפי הדין והמשפט ההוא לכן לא אמר בתחלה הנה נא הואלתי ולא אל נא יחר לאדוני וכמ"ש אח"כ בשאר השאלות שהיו כפי הרחמים כמו שיבא. הנה התבאר מזה מאין לקח אברהם האף תספה שהוא ממאמרו ית' עשו כלה והותרה בזה השאלה הי"ו ושאמרו אולי יש חמשים צדיקים היא שאלה אחרת ולמה עשה שאלתו ובקשתו דרך משפט והיה זה לפי שכאשר יורה לו בדרך זה משפט יהיה נקל להרויח עוד בדרך הרחמים והותרו בזה השאלות הי"ז והי"ח. ולמה אמר שתי פעמים חלילה לך שהוא כנגד שתי השאלות והותרה בזה השאלה הי"ט. וידענו עם זה למה התחיל אברהם בחמשים הצדיקים ושלא היו שאלותיו על כל חמשת הכרכים כי אם על סדום בלבד בעבור לוט ושבעבורו אמר האף תספה צדיק עם רשע והותרה בזה השאלה הכ'. והנה השיב הקב"ה לאברהם אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם כמודה על טענתו והכתוב הזה יוכיח שעל סדום בלבד היה מתפלל אברהם והיתה תשובת השם לא די שלא אכלה הצדיק עם הרשע כי רשעים יאבדו וצדיק ככפיר יבטח אבל גם הטענה שעשית מחמשים צדיקים אני מודה בה ולא בלבד להציל את העיר סדום כאשר שאלת אבל גם אשא לכל המקום שרומז בו סדום ובנותיה כל חמשת הכרכים כי כלם היו במקום הככר. והר"ן כתב שאברהם שאל בלשון סתמי ולא תשא למקום כמתבייש משאלתו לשאול בעד כל הכרכים עם היות כונתו אליהם והאל ית' השיבו כנותן בעין יפה וביאר ונשאתי לכל המקום כי גם שיהיו כלם בתוך העיר סדום בעבורם ימלטו כל המקומות. ואמנם מאמר אברהם על זה הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר. כבר ראית מה שכתב רש"י שהיו תשעה לכל כרך וכרך ויצטרף ית' צדיקו שלעולם עמהם. ואני אחשוב שאברהם שאל שיצטרף הוא עמהם ולכן אמר בתחנונים הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי ר"ל אנכי צרפני עמה אע"פ שאני עפר ואפר ר"ל חמרי וחוטא לא צדיק והיתה תחנתו שאולי יחסרון מן החמשים צדיקים שזכר חמשה צדיקים שיודיעהו אם ישחית בחמשה ר"ל אם יעשה ההשחתה והכליה אשר זכר בעבור אותם החמשה שיחסרון. והתבונן אמרו את כל העיר כי הנה הוסיף בזה מלת כל שלא אמרה למעלה לכוין לסדום ולבנותיה שהם כלם נכללות בתוך העיר כי כאשר ראה אברהם שהש"י בתשובתו כלל כל החמשה כרכים כמו שפירשתי נעתק הוא ג"כ לבקש עליהם כלם ולכן אמר התשחית בחמשה את כל העיר שהוא כמו את כל המקום ולכן אמר בשאלה השנית הזאת הנה נא הואלתי שענינו התחלתי עם היות שלא יפרשהו כן הראב"ע וכמוהו הואיל משה באר את התורה. ואף שיהיה הואלתי רציתי כפירושו יהיה מונח בשאלה הב' והד' לפי שבהם שנה דרך בקשותיו. ואפשר לפרש התשחית בחמשה שרמז לחמשת הכרכים כלומר התעשה השחתה וכליה בחמשת כרכים שהוא כל העיר והש"י השיבו לא אשחית אם אמצא ארבעים וחמשה ר"ל לא אעשה השחתה וכליה כלל לא בסדום ולא בשאר הערים אם אמצא שם ארבעים וחמשה כי לא קבל צרוף אברהם עמהם אלא שהמה לבדם יספיקו להגין על כל הערים ואמנם אמרו ויוסף עוד לדבר וגו' נראה לי שהוא נכלל בשאלה הב' הקודמ' כי כאשר אמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר עשה שאלתו אולי שלא יהיו שמה אלא מ"ה או מ' ומפני זה לא אמר בבקשת המ' הנה נא הואלתי ולא אל נא יחר לאדני לפי שנסמך על הנה נא הואלתי שאמר בשאלה הב' ומפני זה אמר בבקש' המ' ויוסף עוד לדבר אליו ולא תמצא עוד כדבר הזה בשאר הבקשות לפי שהיה התוספת ההוא בשאלה השנית כמו שזכרתי כי היה תמיד מבקש ריוח והצלה על כל הערים והיה ממעט חמשה מעט מעט מהמנין הראשון אם מ"ה שהם חמשה פחות מהחמשים ואם מ' שהם ה' פחות ממ"ה. והנה השיבו השם לא אעשה בעבור הארבעים ופירושו לא אעשה כלה בעבור הארבעים בכל הכרכים כי מפני שאמר למעלה עשו כלה כשבא לשלול הכליה אמר לא אעשה אבל לא יתחייב מזה שלא ישחית כי אם עם היות שלא יכלה אותם כרגע ישחית בהם שאר עונשין. וכאשר ראה אברהם שנעתק מלא אשחית אל לא אעשה התחנן לפניו אל נא יחר לאדוני ואדברה אולי ימצאון שם ל' כשואל האם יוסרו סדום ובנותיה כי תמיד בזה היה מבקש עליהם בעונשים או אם יכלו למעוט' והנה אמר בזה לשון אל נא יחר לאדני מה שלא אמר קודם לזה לפי שקודם היה ממעט דבר מועט חמשה מחמשים שהוא לסלק העשירי או מן מ"ה שהיא התשיעי אבל בהיותו ממעט עשרה ממה שהוא הרביע היה מעוט גדול ולכן פחד פן יחרה אפו עליו ואמר אל נא יחר לאדוני ר"ל מפני שאני בזה ממעט הרבה. והש"י השיבו ג"כ לא אעשה אם אמצא שם שלשים שלא יעשה בהם כליה אבל יענישם באופן אחר מההשחתות וכאשר ראה אברהם זה התפלל בעד סדום בלבד ועליו אמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני כלומר מתחנן ומבקש מאתו חסד ורחמים אולי ימצאון שם ר"ל בתוך העיר סדום עשרים כי על כן אמר בבקשה הזאת הנה נא הואלתי כמו שאמרו בבקשה השנית לפי ששם התחיל לבקש על כל הכרכי' כמו שפירשתי וכאן התחיל לבקש חסד ורחמים על העיר סדום בלבד. והשם השיבו לא אשחית בעבור העשרים ר"ל לא די שלא אעשה כליה בהם אבל אפילו השחתה אחרת לא אשחית אבל היתה כונתו יתברך בלבד לסדום שיגינו עליו עשרים הצדיקים ואברהם הפציר עוד בזו לפי שהיה זה חוץ מהגבול ומעוט נמרץ אמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ר"ל בתוך סדום ואמר זה כנגד לוט ואשתו ובניו ובנותיו וחתניו שיגין על העיר ההוא בלבד בעבורם. והנה אמר בבקשה הזאת אל נא יחר לאדוני לפי שהי' ממעט החצי מעשרי' שהודה לו שבהתחד' המעוט הזר היה אומ' הלשון הזה כמו שביארתי למעל'. ועל זה השיבו לא אשחי' בעבו' העשר' ר"ל לא כליה ולא השחתה כלל אעשה לסדום לבד בזכות העשרה שאמרתי. ומפני שאברהם לא יבקש עוד במספר קטון מזה נפסקה מיד נבואתו. והוא אמרו וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם כי לא נתן לו מקום לבקש עוד. וכן אמרו בב"ר (בראשית פרשה מ"ט) הסניגור הזה כל זמן שהדיין מסביר לו פנים מלמד זכות עומד הדיין נשתתק מיד הסניגור כך ואברהם שב למקומו העירו על מה שפירשתי. וענין למקומו ר"ל ששב למדרגתו ודבקותו שהיה בו תמיד והוא מלשון מקומך אל תנח. ואין ספק שהמספרים האלה אשר בקש אברהם עליהם היו נכבדים וקדושים בעיניו לסבה מהסבות ולכן זכרם ולא זכר מספרים אחרים כי הנה התחיל בחמשים להיותו מספר קדוש כמו שביארתי ולכן לא זכר מספר ארבעים וחמשה כי אם כדי להתחיל החסרון בדבר מועט לראות אם יודה לו בו אבל זכר אחריו מספר הארבעים להיותו מספר קרוב אליו ואולי שגם כן בחר בו לפי שיצירת הולד למ' יום והיה המספר ההוא קדוש מאד כי לכן עמד משה בהר בכל אחת מהפעמים שישב שמה מ' יום וגם המבול אחר מ' יום חדל המטר ורחם השם על הארץ כמו שביארתי שם ואמנם מספר הל' מלבד שהוא המספר הקרוב אליו בהדדגה בעשיריות הנה נוכל לומר עוד שבחר בו גם כן שהוא כנגד ג' עולמות הרוחני והשממיי והשפל. והרוחניים עשרה מדרגות שכלים נבדלים. ובשממיי עשרה גלגלים עם גלגל השכל ובעולם השפל עשרה טבעים גם כן ההיולי והצורה והגשמות הד' יסודות הדומם הצומח החי המדבר המורכבים מהם והיו אם כן בג' עולמות ל' מדרגות מהנמצאים. ואמנם מצד העשרים מלבד שהוא המספר הקרוב במדרגת העשיריות כבר נוכל לומר ג"כ שכיון אל הי' דורות שהיו מאדם ועד נח וי' דורות שמנח ועד אברהם לומר שבזכותם יגן עליהם. ואמנם מספר העשרה האחרון הוא כנגד עשרה שכלים הנבדלים ושאר העשיריות הקדושות עד שאמרו במסכת מגלה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ואפשר שיהיו בדבר הזה טעמים אחרים וגם אלה אינם אלא ע"ד אסמכתא והדרש כי לא יסבול חומר הדרוש יותר מזה. והותרה עם מה שפירשתי השאלה הכ"א מהשנוי שנמצא בדברי אברהם בשאלות שבתחלת דבריו לא אמר הנה נא הואלתי מפני שהיה אז מליץ כפי המשפט ועל סדום בלבד לא על דרך הרחמים אבל בשנית אמר הנה נא הואלתי ועל השלשה ג"כ לפי שאז התחילה תתינתו ובקשתו ע"ד החסד ועל חמשת הערים בלבד כפי מה שהעירו הקב"ה בתשובתו הראשונה. אמנם בשאלה הד' אמר אל נא יחר לאדוני לפי שנתבייש מהמעוט הרביע ממה ששאל קודם לזה. ובחמישית אמר הנה נא הואלתי מפני שאז התחיל להתחנן על עיר סדום בלבד ויהיה נוהג אברהם זה הלשון כשהיה משנה שאלתו ובקשתו מכלל הערים לאחת מהם או בהפך ובאחרונה לפי שהיה פוצר ומפליג בבקשתו וממעט החצי שהיה דבר מגונה אמר אל נא יחר לאדוני והותרה ג"כ השאלה הכ"ב משנויי לשון תשובת השם שאמר בראשונה ונשאתי לכל המקום לומר שיכפר לכל הכרכים. ובשנית אמר לא אשחית ליפוי כח שאם ימצא שם מ"ה לא יעשה בהם השחתה גדולה או קטנה אבל בשלישית וברביעית אמר לא אעשה להודיע שלא עשה בהם כלל ובשתים האחרונים אמר לא אשחית לפי שהיתה כוונתו על עיר סדום בלבד לא על כל הכרכים כמו שהיה דעתו עד הנה. ואמר שבסדום בלבד בעבור הך' או בעבור העשרה לא יעשה דבר לא כלייה ולא השחתה. והר"ן כתב שבראשונה אמר ית' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם ר"ל שיעבור על חטאתם ולא ישחית הכל ולא החלק אבל על המ"ה שיצטרך בהם צרופו של הקב"ה אמר לא אשחית ר"ל שלא ישחית לגמרי אבל יענישם ביסורין אבל כאשר בקש אברהם להציל ד' כרכים במנין הארבעים שלא נצטרך לצרוף אמר לא אעשה כלומר אין צריך לומר שלא אשחית אבל גם לא אעשה בה שום דבר רע וכן ענה לשלשים כי כן ראוי אחר שהיה מספרו שלם לשלשת הכרכים מהם אבל לעשרים ולעשרה אמר לא אשחית שעם היותו מנין שלם מבלי צרוף אחר שאינו עולה כי אם למעוט הכרכים לא יספיק לשלא יעשה בהם דבר אבל לשלא ישחיתם ולפי' כתב רש"י ועל תשעה כבר בקש ולא מצא ר"ל שכבר בקש אברהם על הצרוף ולא מצא שהצרוף יכפר במנין שלם כיון שכבר נתרצה במספר השלם לכפר הכל וע"י צרוף לא נתרצה לכפר אלא שלא להשחית ומאחר שראה שעשרה אינו מועיל רק לעצור ההשחתה ידע שתשעה ע"י צרוף לא יספיק לכך או שענינו שלא הוצרך אברהם לבקש רחמים לתשעה ע"י צרוף הקב"ה לפי שכבר הודה לו במנין המ"ה ומשם ידע שמה שנתרצה בעשרה יתרצה לתשעה ע"י צרוף וכל זה לפי דרכו של רש"י וכן הותר' השאלה הכ"ג שהועילנו הספור הזה להכיר ולדעת שמשפטי ה' אמת צדקו יחדו בהפיכת סדום ובנותיה שאלו היו נמצאים בהם אפי' י' צדיקים היו נצולים וכן הותרה השאלה הכ"ד ממ"ש וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם שהנה הוצרך לכתוב זה להודיע שלא נתן הקב"ה מקום לאברהם שיבקש עוד ולא שיפחית וימעיט עוד במספר הצדיקים האמנם היה בלבו ית' להציל את לוט מתוך ההפיכה עם היותו צדיק בצדקתו בארץ ההיא: