ביאור:מצוה לשמוח?
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
דברים כו ד-יא:
(4) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ:
(5) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
(6) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
(7) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
(8) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
(9) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(10) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ:
(11) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:
האם "ושמחת" הוא ציווי או קביעת מציאות?
במלים אחרות:
- האם משמעות הפסוקים היא - כאשר תבוא לארץ ותתיישב בה, עליך לערוך טכס הכולל לקיחת פירות יבולך, הבאתם אל המשכן או המקדש, אמירת הצהרה מסוימת, ובסופה אתה מצווה לשמוח?
- או שמא כך הם הדברים - לאחר הכניסה לארץ (אירוע משמח), ההתיישבות בה (אירוע משמח גם הוא), אסיפת היבול (אשר גם הוא אירוע משמח), את השמחה הזאת אדם מצווה לערוך בצורה מסוימת, המורכבת מהבאת דגמי התוצר למשכן או למקדש, מסירתם לכוהן, ואמירת הצהרה.
בקיצור: האם אנו מצווים לשמוח? או שאנו מצווים להקדיש את השמחה הטבעית לה' על ידי עטיפתה בטכס פולחני?
מה זה משנה?
- על-פי האפשרות הראשונה, משמעות הדברים היא "עליך לשמוח כחלק מהעבודה אשר צוויתי אתך", וההשלכות הן:
- תתכן שמחה מלאכותית.
- ביטוים חיצוניים של שמחה, כמו, ריקודים, שירה, צעקות גיל ואי אלה צורות ליצנות, כל אלה הם מצווה.
מכאן: עיסוקו של אדם בפעילות מזה הסוג, אפילו זמן ממושך, דבר משובח הוא, חלק הוא מעבודת ה'.
כך בדיוק מרגישים חלק גדול מבני עמנו, הרגשה המאפשרת לאדם לעסוק בפעילות סרק ובו בזמן להיות מרוצה עד מאוד מעצמו.
רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה.
הבהרה
[עריכה]לא ניסיתי לשכנע להיות עצוב, או לומר ששמחה זה רע. ללא ספק, יש אנשים שאף מוכרחים כמות מה של ליצנות כדי לא להיכנס לדיכאון. במקרה זה ליצנות מצידם תהיה מבחינת " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם " והכרחית להם. התכוונתי לומר רק, שהליצנות גופה אינה מצווה.
יש מגמה לומר, שלהעביר חיים בשמחה היא עבודת ה'. כתוצאה, אני רואה אנשים המגנים כובד ראש, בשם ה', ורבים חללים הפילה.
אפשר גם לעשות הבחנה כזו: לעבוד בשמחה, או לעבוד כאשר אתה שמח.
היינו:
- המקצוע שלי מספק אותי, אני עושה את עבודתי בשמחה ככלל, על אף שבבית יש תינוק חולה ועוד עניינים לא משמחים.
- או: אני כלל לא מרוצה מעבודתי, וכל יום רק מסתכל בשעון לומר - אימתי יגמר, אך אני שמח כי התבשרתי שבני, שהתחתן אך לא מזמן, יהיה בקרוב אבא.
אפשר עוד להרחיב ולשאול: אלה הזקוקים לשמחה מלאכותית כדי לא ליפול לדיכאון - למה זה? שמא זה מפני שהם לא שמחים בעבודת ה'?
כמו שאול, שהיתה עליו רוח ה' רעה שגרמה לו דיכאון ונזקק לניגונו של דוד, זה אכן פתר את הבעיה זמנית, אך אילו היה חוזר בתשובה היה פותר אותה לגמרי.
ראו גם: מתי העצב מועיל - לפעמים העצב הוא הכרחי. מה לעשות.
הענוגים
[עריכה]דברים כח נד-נו:
(54) הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר:
(55) מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ:
(56) הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ:
התורה מוסיפה לנו גילוי איום - המפונק, מסתבר, סבל יותר בעת המשבר משאר אחיו, אשר לא היו כה מפונקים. וכי מי חשב אחרת?!
אולם ייתכן שהפינוק קשור איכשהו לחטא אשר גרם אותו משבר: הרי המפונק הקדיש את רוב זמנו לטיפול עצמי, וממילא, פחות לעבודת ה'.
כעת נותר רק לענות: היש קשר בין השמחים שמחה מלאכותית, והחושבים שבכך הם עובדים את בוראם, והענוגים האלה?
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של דוד אקסלרוד שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-13.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/tora/dvrim/smx