לדלג לתוכן

ביאור:התגברות על הפחד בימי גדעון

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף Tnk1/nvir/joftim/pxd)
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




לפעמים, כשעם ישראל מפחד מפני עם אחר, הדבר נובע מכך שעם ישראל התרחק מה'. הדרך לרפא את הפחד היא שעם ישראל יתקרב שוב אל ה', ואז ה' ייתן גבורה לעם ישראל.

בימי השופטים היו בני ישראל משועבדים למדיין, והתקופה התאפיינה בפחד:

(שופטים ו ב): "וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת".

הדרך להתמודד עם פחדים כוללת שלושה צעדים - הכנה טבעית למלחמה, תפילה אל ה' ותיקון החטאים (ראו פחדיו של יעקב ). בני ישראל נקטו רק בצעד אחד מתוך השלושה - רק בתפילה:

  • (שופטים ו ו): "וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן, וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'"

ה' הנחה אותם להשתמש גם בשני הצעדים האחרים.

א. בשלב ראשון, שלח ה' אליהם איש נביא שהוכיח אותם על חטאיהם; הוא הדגיש במיוחד את חטא הפחד מפני אלהים אחרים:

(שופטים ו י): "וָאֹמְרָה לָכֶם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם! וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי"

כדי ללמדם, שהפחד שלהם מפני המדיינים נובע מהפחד שפחדו מפני אלהים אחרים ( פירוט ).

בהמשך פעל ה' כדי 'לרפא' מהפחד את מי שיהיה המנהיג של עם ישראל - גדעון.

ב. מלאך ה', שבא אל גדעון, מוצא אותו "חובט חטים בגת להניס מפני מדין" – כמו כולם, גם הוא פוחד מהמדינים. לכן הוא פונה אליו בדברי חיזוק ועידוד: "ה' עמך, גיבור החיל!". ובהמשך אומר לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל מכף מדין", ומוסיף: "כי אהיה עמך, והכית את מדין כאיש אחד". שלוש פעמים המלאך מנסה לשכנע את גדעון שהוא גיבור ושיש לו כוח להכות את מדין!

אבל הדברים האלה נשמעים לגדעון מאוד לא הגיוניים, והוא רוצה להיות בטוח שאינו חולם, ולכן מבקש מהמלאך: "ועשית לי אות שאתה מדבר עמי". המלאך אכן עושה לו אות, אבל האות רק גורם לגדעון לפחד עוד יותר: "ויאמר גדעון: אהה, ד' ה', כי על כן ראיתי מלאך ה' פנים אל פנים!". ולכן ה' מרגיע אותו ואומר לו: "שלום לך, אל תירא, לא תמות".

לאחר ה'שיעור' הזה באומץ-לב, מגיע 'מבחן' לאומץ הלב של גדעון: ה' מצווה עליו לבער את העבודה הזרה מבית אביו (להרוס את מזבח-הבעל, לכרות את האשרה ולשחוט את 'הפרים הקדושים'). גדעון אמנם מבצע את הציווי, אבל הוא עדיין לא נרפא לגמרי ממחלת הפחד: "ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה...".

לאחר מכן גדעון נעשה קצת יותר אמיץ: "ורוח ה' לבשה את גדעון"; לפי כמה פירושים: רוח ה' = רוח גבורה מאת ה'; "רוח ה'" היתה גם על עתניאל, יפתח, שמשון (4 פעמים), שאול, דוד, ואולי עוד .

יש לו כבר מספיק אומץ כדי להתחיל לגייס צבא: "ויתקע בשופר וייזעק אביעזר אחריו, ומלאכים שלח בכל מנשה וייזעק גם הוא אחריו, ומלאכים שלח באשר ובזבולון ובנפתלי...".

אבל מהמדינים גדעון עדיין פוחד, והוא מבקש מה' שני אותות שיושיע בידו את ישראל. ה' נענה לבקשתו, כדי לעזור לו להתגבר על הפחד.

גדעון חונה בעין חרוד, מול מחנה מדין. למרות גודלו העצום של מחנה מדין - ה' אומר לגדעון שהצבא שלו גדול מדי: "רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמור ידי הושיעה לי...". זה בא ללמד את העם כמה שהפחד שלהם מפני המדינים הוא מוגזם (גם בימינו קרה כמה פעמים, שעמ"י פחד מאד מפני אויביו, אך לאחר שניצח אותם במלחמה - ייחס את הניצחון לכוחו ואמר "ידי הושיעה לי...") .

ה' מצווה על גדעון לשלוח הביתה את כל הפחדנים: "מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד", וגם את כל האנשים ששותים בצורה שמזכירה כריעת-ברך לפני עבודה-זרה: "כל אשר ילוק בלשונו מן המים... תציג אותו לבד, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות".

ה' משאיר את גדעון עם צבא של 300 חיילים בלבד מול מחנה מדייני עצום. ה' יודע שבמצב כזה קשה מאד להישאר אמיץ, ולכן הוא אומר לגדעון: "קום רד במחנה כי נתתיו בידך, ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופורה נערך...ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך". גדעון יורד למחנה מדין, ושומע שהמדינים פוחדים ממנו! "אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, נתן הא-להים בידו את מדין...". כשגדעון שומע את זה, הוא מבין סוף-סוף שמי שלא פוחד הוא המנצח. ולכן הוא מחליט לתקוף את מדין מיד, וגם במתקפה הוא משתמש בתכסיס של פחד: שבירת כדים, הבערת לפידים ותקיעה בשופרות. ההפחדה עובדת מצוין: המדינים נבהלים, בורחים ומכים איש את רעהו מרוב פחד.

למרבה הצער, ה'קורס' שהעביר ה' יתברך לגדעון בנושא 'התגברות על הפחד' השפיע רק על גדעון ואנשיו. כשגדעון רודף אחרי זבח וצלמונע, מלכי מדין, הוא מגיע לסוכות ולפנואל, ואנשי המקום לא מוכנים לתת לו אוכל, כי "הכף זבח וצלמונע עתה בידך נתן לצבאך לחם?": הם כנראה פוחדים שגדעון יפסיד במלחמה, ואז זבח וצלמונע ינקמו בהם... אפילו יתר, בנו הבכור של גדעון, עדיין חולה במחלת הפחד: "כי ירא כי עודנו נער". רק גדעון נשאר גיבור: "כי כאיש - גבורתו..."

מקורות ופירושים נוספים

[עריכה]

על-פי בת-ציון בירנבוים מכפר-הרוא"ה, "ויירא גדעון", "כף של נח"ת" ירושלים ה'תשנ"ז.

גם במלחמת מכמש, שבה נלחם עמ"י נגד הפלשתים, (שמואל א יג ו) נאמר דבר דומה: "ויתחבאו העם במערות ובחווחים ובסלעים ובצריחים ובבורות". ניתן להבחין בין הפסוקים בסימן טכני: בפסוק שמדבר על מ דין, כל מקומות-המסתור מתחילים באות מ: מ נהרות, מ ערות, מ צדות [שושי הרשקוביץ מחיפה].

תגובה / יצחק

[עריכה]

רעיון מעולה ונכון.

חבל שלא המשכת אותו עד סוף הסיפור (בקשת העם להמלכת גדעון, האפוד, בני אפרים, ועוד).

שימי לב שגדעון וצבאו נאספו בעין חרד.

גם כל מי שכורע ברך ומי שמלקק כמו כלב הוא בעל אופי לקקני ופחדני, לעומת מי ששותה מידיו, בחינת "יגיע כפיך כי תאכל" וגו'. [זהו לדעתי גם הפשט של הפסוקים].

בצבא אומרים: האויב הפסיד כשהוא החליט שהוא הפסיד. יצחק [נכתב ב: 15:05:33  04.08.2004].

תגובות

[עריכה]

מאת:

מקורות

[עריכה]

על-פי מאמר של ע"פ בת-ציון שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 1 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-01-01.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvir/joftim/pxd