ביאור:לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
השפה העברית השתנתה במשך הדורות - כך לימד רבי יוחנן בכמה מקומות בתלמוד:
בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן: "יין שמסכו עובד כוכבים - מהו?"
אמר ליה [ר' יוחנן]: "ואימא - מזגו!"
אמר ליה [ר' אסי]: "אנא כדכתיב קאמינא (משלי ט ב) טבחה טבחה מסכה יינה".
אמר ליה [ר' יוחנן]: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו".
(מסך בלשון המקרא = מזג בלשון חכמים = ערבב משקאות)
כי סליק איסי בר היני, אשכחיה לר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה: "רחלים".
אמר ליה [ר' יוחנן]: "אתנייה - רחלות!"
אמר ליה [איסי בר היני]: "כדכתיב (בראשית לב טו) רחלים מאתים".
אמר ליה [ר' יוחנן]: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן".
מכאן אפשר להסיק, שלמילים בלשון התלמוד ישנה, לפעמים, משמעות שונה ממשמעותן בלשון המקרא; ראו למשל:
- צדקה - בלשון המקרא משמעה עשיית צדק, ובלשון חכמים משמעה נתינת כסף לנזקקים (הנקראת בלשון המקרא "נתינה" או "חסד");
- רחמים - בלשון המקרא משמעה השתתפות בכאבו של הזולת, ובלשון חכמים משמעה לפעמים גם הימנעות מפגיעה בזולת מתוך אינטרס כלשהו (הנקראת בלשון המקרא "חמלה"); ראו המרחם על אכזרים סופו שהוא מתאכזר על רחמנים .
- עולם - בלשון המקרא משמעו זמן ארוך מאד, ובלשון חכמים משמעו היקום שאנו חיים בו (הנקרא בלשון המקרא "תבל").
השפה העברית המשיכה להשתנות גם אחרי תקופת התלמוד, למשל:
- פתי - בלשון המקרא ובלשון התלמוד משמעו אדם המתפתה בקלות, ובלשון הרמב"ם והלאה משמעו אדם בעל פגם שכלי (הנקרא בלשון המקרא "חסר לב").
- ראו גם: מילים שמשמעותן השתנתה בין לשון המקרא ללשון ימינו .
תגובות[עריכה]
- במאמר של זאב בן חיים, "האחדות ההיסטורית של הלשון העברית ..." (מחקרים בלשון א ירושלים תשמ"ה, עמ' 4) הוא טוען שהמילה "לשון" בדברי התלמוד פירושו "מטבע של ביטוי", ולא "שפה. כך לשון נדר" ו"לשון שבועה". דווח על ידי: אריה ורד aryehv1@gmail.com 0544900356 109.64.26.28 16:01, 4 באוקטובר 2021 (IDT)
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-02-13.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/ltllxl