תשובות הרשב"א/חלק ה/רמט
סימן רמט[עריכה]
שאלת: ראובן הקדיש שלש מאות דינרין, ומסר לידי. וכך אמר ראובן המקדיש: אני נותן שלש מאות דינרין לתלמוד תורה, שיתחלקו פירותיהם בכל שנה ושנה לת"ת. ולא פירש אם: ילקח בהם קרקע, או יתעסק בהם ברבית, או בסחורה, או מה יעשה מהם. ועשאני גזבר עליהם. ועתה, הקרן הנה הוא בידי. ואינני מוצא קרקע מעלה שכר לקנותו, ולהלוותם ברבית ירא אנכי, פן יהיה בהם ההפסד מרובה, לפי הזמן. ולבי אומר לקנות בהם ספר תורה, ולתתו לבית אלהינו. כי אני חושש כי היתה דעת המקדיש נוחה בזה, אילו ידע המקדיש הפרק הזה. או אם מותר להלוותם לקופת הצבור, והם יעלו שכר בכל שנה ושנה לת"ת?
תשובה: כל מה שאדם מקדיש או מפקיד בכל גלילות אלו, ונותן אותם ביד הגזברים, על דעת הגזברים הוא נותן לעשות בו סחורה, או מלוה, מפני שהארץ הלזו בעלת סחורה והלואה. וכל מי שהקדיש בכל גלילותינו, ומסר ביד הגזבר, כך נהגו הגזברים. וכיון שכן, כל מי שראה ראשונים עושין כן, על דעת המנהג עושה, שבדברים אלו אין בהם אלא מקומם ושעתם. על כן, אם רואה אתה להלוותם, או להתעסק בסחורה, או לקנות בהם קרקע, הכל הוא לדעתך, שכן נהגו, וע"ד כן מקדיש כל מקדיש, ומוסר ליד הגזבר. אבל לקנות ספר תורה, איני רואה שהיתה כן דעת המקדיש. ואף על פי שס"ת, הכל עניים אצלו, מ"מ הרי זה צוה לחלק פירותיהם בכל שנה ושנה לת"ת, ואין זה כי אם למי שעומד בבית הספר. ואני הייתי בא בדרך אחרת, שתהא הרשות בידך, עם הסכמת הקהל, לשנותה למצוה אחרת. מאותה שאמרו בערכין (דף ו:): ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת, מותר לשנותה, משתשקע שם בעליה. ואסיק' התם: ואפילו לדבר הרשות. אלא שאין אני רואה כן לרבותינו, אלא בדברים המקודשים לבית הכנסת. מפני שאפילו בית עצמו, רשאין בני העיר למכור, וכ"ש תשמישיו והדברים עתיקים. אך להטיל אותם לקופת הצבור, יותר קרוב בעיני, מפני שמעיקר הדין יראה שאין רבית בכיוצא בזה. דלא אסרה תורה, אלא רבית הבא מלוה למלוה (כמ"ש בב"מ דף סט:), וקרן מעות אלו אין בו בעלים, והגזבר אינו נוטל לעצמו. וקרוב הוא להיות זה כהקדש בדק הבית, שאין בו רבית. וכדאמרינן (בפ' הזהב דף נז:) רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש, דרעהו; כתיב. והכא נמי, ליכא רעהו. דאי משום הגזבר שמלוה ברבית, רבית זה אינו שלו, דא"כ אפי' גזבר בדק הבית כן. ואי משום שכר המלמדים, שמלמדים, את התינוקות, אין עיקר הממון לתינוקות, אלא למי שירצה הגזבר ליתן פירותיהם, שעל דעת הגזבר, הקדיש המקדיש. שאפי' אפוטרופא של יתומים, ג"כ איפשר שאם מלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה, אין בו משום רבית דאורייתא, דאפטרופוס אינו מלוה לעצמו, ואין הריבית בא מלוה לאפוטרופא, והיתומים אינם מלוים. אלא דאסור לעשות כן, ובלוטא דרבנן הם, מפני שאוכלי' מה שאינו שלהם. ושבא להם בצד רבית שאסרה התורה, בפ' איזהו נשך (דף ע). אמר ר' ענן אמר שמואל: מעות של יתומים, מותר להלותם ברבית. א"ל רב נחמן: משום דיתמי נינהו, ספינן להו איסור. יתמי דאכלי דלאו דידהו, ליזלו בתר שבקייהו. מ"מ לכאורה נראה, שאין כאן איסור של תורה. חדא, דהיאך איפשר דטעי בהכי רב ענן. ועוד, היאך אמר ר"נ, בהאי לישנא: דספינן להו איסורא? הו"ל למימר: משום דיתמי נינהו, מלוינן זוזי ברבית דאורייתא, וספינן להו רבית דאורייתא. אלא משום דאכלי רבית, הבא להם מחמת קרן שלהם, לייט להו. אבל כאן, שאין הקרן הממון שלהם, אמאי לא. אלא שלבי נוקפי, אפי' בדבר זה. אלא אם יש בעיר מי שרוצה לקבלם, קרוב לשכר ורחוק להפסד, הוא שאם יפסד הממון, יפסד למקבל, ואם ירויח, יתן מחצה או שליש או רביע.