תשובות הרשב"א/חלק ה/קצט
סימן קצט[עריכה]
עוד שאלת: ראובן נתן מתנה לאשתו, לחוד קרקעות ידועים, והכריזו עליהם בעירו, כדין תקנת עירם. ולקץ עשר שנים, נפטר ראובן הנזכר. ואחד מן הקרובים הוציא משם, כל שטרי חובות שהיה חייב ראובן הנזכר, מקודם המתנה, לבנו ולחתנו הדרים מחוץ לעיר באותו מלכות, מהלך יום אחד בקרוב. והבת הנז' היתה בחיים, ובא אותו קרוב ומסר השטרות לבעל אותה הבת. ועתה תובעת וטוענת האלמנה, שאותם השטרות הם שטרי הברחה, כמו שעושין הרבה בני אדם לבניהם או לקרוביהם. וראיה לדבר, שיצאו מתחת יד הלוה הנזכר.
ועוד, שכיון שהוא ברשות הלוה ואחר מיתתו ברשות האלמנה הנז', נמחל שעבודם. ואפי' שבאו עכשיו לרשותה, אין בכך כלום, כיון שיצאו מתחת יד הלוה, ונמחל שיעבודם פעם אחת, שוב אין בהם עיקר, ואפי' חזר ולוה בהם. וכ"ש שהכריז על הקרקעות, ולא קרא עליהם ערעור זה כמה שנים עד עתה. ואף על פי שהיה דר מחוץ לעיר, כיון דהוא במלכות אחד, וקרוב לעירו, חברך חברא אית ליה. וכ"ש בזמן ארוך כזה, שבודאי שמע וידע מזה, והיה לו למחות. והשיב בעל הבת: שמעולם לא יצאו השטרות מתחת ידו של לוה, ולא מתחת ידה, אלא לעולם היו ברשותו. והאלמנה בררה: שמקצת השטרות הוציא הקרוב הנזכר מן הבית אחר פטירת בעלה הנזכר, ואמרה: דהוחזק כפרן בקצתם, הוחזק כפרן על השאר. והקרוב, הוא אומר: שלא הוחזק כפרן על זה.
תשובה: יראה משאלתך, שבתו של ראובן הנזכר נפטרה, ולפיכך אפילו היה השטר ביד בעל הבת, כשנפטרה הבת, אין הבעל יורש מלות אשתו, לפי שאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק. ומלוה, ראויה היא אצל הבעל כדעת רב אחא משבחא, והרי"ף ז"ל, ורבינו הרמב"ן ז"ל וכן כתבתיה אני בארוכה, בפ' יש נוחלין. אבל מה שכתבת, אם נדון השטרות כדין שטרי מברחת, דבר ברור דאין דנין אותם בכך. חדא, דסתם שטרות אין מחזיקין אותם בשטרי אברחתא. ועוד, דאין דנין כן, אלא בשטרי מתנתא ולא בשאר הלואה. ואפילו בשטרי מתנתא, דוקא כשיכתוב כל נכסיו, כדאמ' רבא בפ' מי שמת: חמשה, עד שיכתבו את כל נכסיהן. וחד מינייהו, מברחת; דאמר מר, מברחת צריך שיכתוב כל נכסיה. ומה שאמרת, דכיון דהכריזו והיה מחוץ לעיר, כיון דהוא קרוב (לעיל) [לעיר], סתמא שמע, דחברך חברא אית ליה. מסתברא, דהכל כמנהג המדינה אם התקינו שכל שהכריז הפסיד בעל חוב, ואפילו לא היה בעיר, גם ב"ח זה הפסיד את חובו. ואם לאו, לא הפסיד מן הדין. דלא אמרי' בכי האי, חברך חברא אית ליה. שלא אמרו, אלא על מחאה ועל חזקה, לפי שגוף הקרקע שלו. ואדם עשוי לשאול: מי עומד בקרקעו. וכן הרואים אותו, דרשם יגידו לו. אבל לגבי שיעבוד לא אמרו כן, לפי שאין הכל יודעים בשיעבודין, ובמה שיש לאחד על נכסי חבירו. ועוד, דחוב לפריעה קיימא, שמא סבורין הם שפרעו או שיפרענו ממקום אחר, שלא מקרקע זה דוקא הוא נפרע, כדי שיודיעוהו. ומה שטענה האלמנה: שהשטרות כולם היו בידה, אלא שהוציאן הקרוב, ונתנה לשמעון בעל הבת, ובררה שמקצתם הוציא אותם מהבית, אחר פטירת הבת. ולפיכך הוחזק כפרן, גם על כל השאר. מסתברא שהוחזק כפרן, שכיון שהוציא מקצתם שלא כדין, כך הוציא האחרים. ולא דמי לההיא דבשילהי פ' כל הנשבעים (דף מז:), דאמרי' שם: מלוה ולוה ושני שטרות, יד בעל השטר על התחתונה. ואם יש לו שני שטרות, הא' של מנה והב' של מאתים, גובה של מנה, מיהא. שאני התם, דודאי אחד מן השטרות כשר. והא נמי, דאמרינן בפ' אלו נערות (דף לו:): אמר רב פפא: האי שטרא ריעא, לא מגבינן ביה. ופרישנא: כגון דאמרי, לדידן אמר זייפו האי שטרא. דמשמע, דוקא האי שטרא. אבל לשטרי אחריני, שיוציא, לא חיישינן. ולא אמרינן כיון דחיישינן דזייף האי, ה"נ זייף אחריני. דשאני התם, דלא ידעינן ודאי, אי זייף, אי לא זייף. אבל הכא, דודאי הוברר שגנב מבית האלמנה, וקא תבע בשטר שאינו, ודאי יש לחוש ג"כ לכל השטרות שיוציא. אלא דבזה, צריך להתישב בדבר ועל יתר השאלות ששאלת, איני משיב עכשיו. על מקצתן, לפי שאין לי עסק בנסתרות. ועל מקצתם שהקשית בהלכה, כבר הסכמתי בדעתי שלא אשיב לך על קושיות הגמרא, אלא מפה לפה. ואתה יעדת זמן לביאתך, לכשתבא אצלנו, תביא עמך שאלותיך, ובחסד ה' הגומר עלינו, נשא ונתן עמך בהלכה, עד דרויחא שמעתתא.