תשובות הרשב"א/חלק ה/קנד
סימן קנד[עריכה]
גירונדא.
שאלת: הקהל לוו מבעלי כיסין, לפרוע בזמן פלוני, ובשבועה. ובהגיע הזמן, לא רצה להאריך, כדי שלא לבטל כיסם בחנם, מהו ליתן לבני המלוים או לבנותיהם, כדי שיאריכו להם הזמן. ואם יש עוד שם תקנה אחרת, לפי שהצבור צריכין לה. זהו עיקר שאלתך, אף על פי שהארכת לחלק בין סמוך על שולחנו של אביו, בין אינו סמוך.
תשובה: כל שיש תנאי בין צבור למלוה, ליתן לבנו או אפי' לאחד מן השוק, איני רואה בו שום היתר. ובריה דרב פפא (בב"מ ס"ט ע"ב), שלא מחמת תנאי אביו היו נותנין לו. הא בתנאי, אסור. וזה נ"ל ברור, דכל שהוא עושה בתנאו ובשליחותו, הרי זה כהנאת רבית הבאה מלוה למלוה. ותדע, שהרי ערב אינו מקבל מיד הלוה ולא כלום. ואפ"ה, בההוא הנאה דקא יהיב ללוה בדיבורו, משתעבד נפשיה כאילו בא הממון לידו. ותן מנה לפלוני, ואתקדש אני לך, מק"ו מדין ערב, כאילו קבלה היא המנה, שהרי הנאת המנה בא לידה, והרי הוא כאילו קבלה היא. ותדע לך, שאילו מצאו היתר בזה בעלי הגמ', כשאמרו (שם (ס"ט) בב"מ) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול זוזא, ואימא לפלניא דלוזפן זוזי. ואמרו ג"כ (שם) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה: הב זוזא לפלניא, ויהיבנא לך זוזא. אלא שבענין זה, ודאי אסור. וזה נ"ל ברור. אבל שלא בתנאי, אלא שנתנו הקהל לבן או לבת, בזה הוא דיש הפרש בין סמוך על שולחנו, לשאינו סמוך. דלבן דאינו סמוך מותר, כבריה דרב פפא. ובסמוך אסור, מפני שהוא כגופו, ולא מפני שהוא זוכה במה שניתן להן במתנה, אלא מפני שהוא כגופו, כמו שאמרנו. והיינו דאמרי' בפרק השוכר את הפועלים (דף צ:), גבי סירוס דבנו קטן ומי חיישי' להערמה? וכ"ש הכא, דחמירו איסור. ובכל מקום בזה, אין הפרש בין נשבע שלא עשה בה ערמה, ובין לא נשבע, דאנן מיחש חיישי' ואם לא בא זה, בא אחר. ותדע, דאי לא, גבי סירוס נמי לישתבע ולישתרי. וקטן שאמרו, היינו אפי' גדול וסמוך על שולחן אביו. ומה שאמרו לכם, כי נאמני עירנו מכרו פסק אחד, שהחרימו הקהל לפרוע לזמן ידוע, כדי שלא לבטל כיסו. אני אומר: כי אפשר שכן היה, ואנכי לא ידעתי ולא שמעתי מעולם. אלא שאתה מגיד מפני אחרים, ואם כה עשו, התירו, ולא ממני עשו ולא ידעתי. ואם איש הורה להם כן, לא ידע בין ימינו לשמאלו בדיני הרבית, כי הקהל כשמחרימים לפרוע לזמן פלוני, לא למלוים נשבעו, ולא המלוים מכרו את חובם. אלא הם שנשבעו לקבץ ממון בתיבת הקהל, תחת יד הנאמן הממונה פקיד. וכשהם לוקחים מנה זה, ומוכרין לו הפסק, אינו אלא כאומר לחבירו: הלויני מנה ומאתים שנשבע לקבץ ממני לזמן פלוני אתנם לך, והרי זה רבית קצוצה. ועוד אחרת, שהרי ממון הפסק אינם חייבין אותו היחידים בשטר. ולפיכך, אפילו נתחייבו הקהל לאחד מן הנושים, והנושה בא לקחת מאחד מן השוק מנה, ולמכור לו מאותו חוב מאתים, לא קנה. שהרי הנושה בעצמו לא זכה עדיין, במה שהחרימו הקהל לפרוע, כדי שיקנה אותו לאחר. ואפילו זכה בו, במה קנה? שהרי מלוה על פה אינה נקנית, אלא במעמד שלשתן וצריך לילך אצל כל אחד ואחד מפורעי המס, ויאמר לו במעמד ג': מנה זה בידך, תנהו לזה. וא"ת אדרבה! כל שלא קנה, מותר יותר, שאין זה אלא כנותן לו מתנה לבסוף. לא היא! דמ"מ לא גרע מרבית מאוחרת. סוף דבר, איני מוצא בזה שום צד היתר, ואיני מוצא שום צד היתר לכל הענינים אלו, אלא אחד. ולא שאני מכריע בו להיתר פשוט, אלא שאני מניחו להסכמתכם והכרעתכם. והוא שהקהל יתחייבו עצמן בשטר לאחר, במנה או במאתים, לפרוע לזמן פלוני. ואותו שנתחייבו לו בפחות את החוב, כי זה מותר מן הדין. אלא שאני חוכך בה, משום הערמת רבית. וכענין שאמרו: יש דברים מותרים, ואסור לעשות כן, משום הערמת רבית. אתם תבחרו, ולא אני.