תשובות רשב"א/חלק ה/פט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תשובות רשב"א · חלק ה · פט· >>

סימן פט[עריכה]

לברורי בלנסיא.

שאלתם: ראובן ואשתו משכנו בתים שלהם לשמעון. ומתו גם שניהם, ראובן ושמעון, ונשארו בנים קטנים לראובן ושמעון, ובתי המשכונה מוחזקים ביד אלמנת שמעון, שהגבו ב"ד המשכונה לאלמנה בכתובתה. ועכשיו באה האלמנה, ונתרעמה לפנינו מאלמנת ראובן, לפדות המשכונה. ואלמנת ראובן טוענת: שאין לה נכסים אלא אותם בתים בלבד. והבתים לבני ראובן, מירושת אביהם. ויש מהן שהלכו להם למדינת הים, וא"כ אין לב"ד למכור הבתים עד שיבואו הבנים (הערת מגיה הדפוס) ואם שמא יראו הב"ד למכור הבתים, יש להם לעשות שומא תחילה עליהם, ע"פ שמאין, ויתנו לאלמנת שמעון, כפי אותה שומא, אף על פי שהיא ביתר ממה שימצאו מן הבתים, ע"פ הכרזה. ועוד, שתעשה אלמנת שמעון שטר, שתחזור השומא תוך ה' שנים, אם יפרעו לה מעותיה. ואלמנת שמעון טוענת: שאין לה לקבל הבתים, לא בשומת ב"ד, ולא כפי מה שימצאו מן הבתים ע"פ ההכרזה, אלא ימכרו אותם ב"ד, ויפרעו לה. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: אלו היו כל בני ראובן גדולים, אף על פי שהלכו להם למדינת הים, אין ממתינין להם עד שיבאו, אלא ב"ד יורדין לנכסים ופורעין לב"ח, וכמ"ש בפ' הכותב (דפ"ז ע"א). דתנן התם: והנפרעת שלא בפניו, לא תפרע אלא בשבועה. ואמרי' עלה בגמ': ל"ש שנפרעין שלא בפני בעל דבר ובשבועה, אלא אלמנה משום חינא. אבל ב"ח, לא. ורבא, אפי' ב"ח נמי נפרע שלא בפני הלוה, כדי שלא יהא כל אחד לוקח מעותיו של חבירו, והולך ויושב לו במדינת הים, ואתה נועל דלת בפני לווין. וקי"ל כרבא ואם יש שם בנים גדולים וקטנים, אין ב"ד יכולין לרדת לחלק הקטנים, עד שיגדלו, לפי שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו, אא"כ חייבין ברבית, כדי שלא יכלו נכסיהם ברבית, או להגבות לאשת אביהם בכתובתה. כדגרסי' בערכין, פרק שום היתומים (דכ"ב (דף כ"ב) ע"א). אבל יורדין לחלק הגדולים. ואם הם במקום קרוב, שולחין מב"ד ומודיעין להם. אם באו, באו. ואם לאו, ב"ד יורדין לנכסיהם, ופורעין לב"ח. ויש לב"ד לעשות שומא, למה שאין רוצים לגבות מן הקרקע, שומא יפה ומדוקדקת ע"פ הבקיאין. ואח"כ מכריזין בב"ה (בבית הכנסת), בזמן הראוי כפי מה שאמרו שם בפ' שום היתומים, או כפי מנהג המדינה. ואומרים: קרקע פלוני שבמקום פ' נישום כך וכך לפרוע לאשה בכתובתה, או לב"ח בחובו, לפי מה שהוא. וכל הרוצה להוסיף וליקח, יבא ויקח. אם בא אחד והוסיף על השומא, מוכרין לו, ופורעין לאשה ולב"ח. ואם לא נמצא מי שיעלה על שומתם, מוכרין לו, ואפי' לא ימצאו איש שירצה לתת בעד הקרקע, כפי שומתם. אומרים לב"ח או לאשה: טול אתה הקרקע בשומא ששמנו אותו, שכבר דקדקנו בשומתו. ואם אמרו ב"ח או האשה: אין אנו נוטלין בשומתכם; אין שומעין להם. שאין לפחות משומתם, אחר שהב"ד דקדקו יפה בשומתם. ומה שאמרה אלמנת ראובן: שתעשה אלמנת שמעון שטר, שתחזור הקרקע לבעלים, אם יפרעו לה מעותיה תוך ה' שנים, אין בדבריה כלום. אלא ב"ד שמין לה, וכל זמן שהקרקע בידה ורצו בעלי הקרקע לפרוע לה מעותיה, כפי מה ששמו לה ב"ד, תחזור להם הקרקע על כרחה. לפי שאמרו: שומא הדרא לעולם, משום שנאמר: ועשית הישר והטוב. אבל אם מכרתו לאחר, או הכניסתו לבעל, שוב אינה חוזרת, לפי שבעל בנכסי אשתו, לוקח הוי, כדאיתא בר"פ המפקיד (דל"ה (דף ל"ה) ע"א) יע"ש.