תשובות הרשב"א/חלק ה/ער
סימן ער
[עריכה]שאלת: ראובן דר באנטוכי"א, ופורע מס מכל אשר לו שם באנטוכי"א. וקהל בבל עשו תקנה ביניהם, על ענייני המס. ובכלל פרטי התקנה, פרט אחד זה נוסחו: כל מי שיודע לו קרקע, או מטלטלין בעירם, אף על פי שהוא דר בעיר אחרת, שיפרע עמהם על אותו ממון, כשאר פורעי המס אשר בבבל. עוד פרט אחר, וזה נוסחו: וכל מי שידע לאחד שאינו מבני עירנו, קרקע או מטלטלין בכאן בבבל, שיודיע זה למיקדמין, ויפרע עליו מס בעליו, ויפרע זה אותו שהוא אצלו קרקע. וראובן זה הדר באנטוכי"א, היה לו חוב על המלך המולך באנטוכי"א ובבל. והיה למלך גזבר יהודי בבבל, וצוה לו המלך שיפרע אותו החוב לראובן הנזכר, וזה היה אחר אותה התקנה שעשו קהל בבל. והגזבר ההוא, עשה לו שטר חוב לראובן הנז', מאותו חוב. והגזבר הנז' אינו מחוויב במס בבבל, ואינו בכלל תקנותיהם, כי בפירוש הוציאוהו מתקנותיהם. ועוד התנו באותה תקנה, ענין אחר. וזה נוסחו: כל בר ישראל מפורעי המס, אשר יעבור בשום דבר ממה שכתוב בתקנה, יהא עבריין על החרם, ויתן וישלם קנס כך וכך. ועכשיו ידעו הקהל באותו חוב, שהתחייב הגזבר לראובן, ומבקשים ממנו המס מזמן השטר. והנה רוצים לקנוס אותו בקנס התקנה, מפני שלא פרע עמהם. וראובן זה טוען: שאינו מבני עירם, ולא היה בתקנתם לעולם, והרי הוא פורע מס באנטוכי"א, מקום דירתו, על כל אשר לו, ובפרט על חוב זה. וקהל אנטוכי"א החרימו על כל הדרים עמהם, לפרוע מס על כל אשר לו בשום מקום. ואין לקהל בכל (נראה שצ"ל: בבל) לחייב שום אדם, שהוא בן קהלה אחרת. ועוד, כי אין לו שום קרקע ולא שום מטלטלי בעיר. כי אותו חוב אשר נשאר לו שם ביד הגזבר, לא נשאר לו, כי אם מפני שהגזבר אלם, ולא יכול להוציאו מידו. ועוד טוען על הקנס ועל החרם, שאינו מחוייב בכך, עד שיצא הדין לאמיתו. אם הוא חייב לפרוע עמהם מס, אם לאו. ומאותו היום שיודע: הדין עם מי ואילך. עוד יש טענות רבות בנוסח שאלתך, ולא כתבתי אלא קצרן של טענות, שאני רואה שעיקר הענין סובב עליו.
תשובה: הנהגות המסים בכל מקום, איני רואה בקהלות שינהגו על דרך אחד. לפי שאין ההנהגות להם בנויות על קו הדין, המחוייב מדין התלמוד. שאלו כן, היתה מדה אחת לכל הקהלות, כמו שיש להם בשאר משפטי התורה. וכמו שביארו ז"ל בכיוצא באלו, ואמרו בפ"ק של בבא בתרא (ז ע"ב): כופין בני החצר זה את זה, בכך וכך. כופין בני המבוי זה את זה, בכך וכך. ואמרו: מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו בכך וכך. אלא שבעניני המסים ותשחורת, הוצרכו הקהלות להיות שותפין כל קהל וקהל לאנשיו, ולשים תחומין לשותפין. לפי שהמלך מבקש דרך כלל, ולא דרך פרט. ויכולין הם, אחר שיסכימו רוב כל קהלה וקהלה. וכמו שאמרו: מתנין בני העיר ולהסיע על קצתם. ואפי' בני אומנות אחד, אם הסכימו כולם יכולים הם להתנות ביניהם, ולקנוס העובר. כעובדא דטבחי דאתני בהדדי: דכל מאן דעביד ביומא דחבריה, ליקרוע למשכיה. וכיוצא בזה. אף על פי שאין הדין כן ממילא, אלא מדין התנאין. ולפיכך איני יכול לחתוך את הדין בזה, ובכיוצא בזה, באחד מדיני התורה, והתלמוד הערוך בידינו. ומ"מ טענות ראובן נ"ל יפות. שאי איפשר לממון אחד, לפרוע מס בשני מקומות. וכיון שכן, נראה למי דומה, שחייב זה לפרוע. ורואין אנו, שראוי לפרוע עם בני מקומו, מקום שהוא יושב שם. והגע עצמך! שני תחומי מס שנבלעין זה בתוך זה. כגון שיש בין בבל ואנטוכי"א, כעשר פרסאות. ומיצעו ביניהם את התחום. בני כפרים המובלעין בתוך החמש פרסאות הסמוכות לבבל, פורעין לבבל. והמובלעים תוך ה' פרסאות הסמוכות לאנטוכי"א, פורעין מס עם אנטוכי"א. והדבר הנהוג לקהלות, שאנשי אנטוכי"א מלוים לכותים השכונים במקומות הסמוכות לבבל, ובני בבל מלוים לכותים הדרים במקומות הסמוכים לאנטוכי"א. התאמר: שיפרעו אנשי בבל מס באנטוכי"א, על כל חוב שיש להם, על שום כותי השוכן בתוך תחום מס אנטוכי"א. א"כ נתבלבלה כל הארץ, היום יפרע כאן על חוב זה, וכשיגבה יסתלק. ולמחר כשיחזור וילוה דינר לאחד, מאנשי אותו תחום, יתחייב, ואין לדבר לא סוף ולא קצבה! אבל באמת, אם היה לאחד עסק קבוע, מופקד ביד אחד מאנשי אותו המקום, או שהוא בא לקיצין ומתעסק שם בקבע, גובה וחוזר ומלוה, זה מתחייב לפרוע מס עם אנשי המקום שקבע שם עסקיו. ולא מדין התורה, אלא שאנשי המקום יכולים לעכב על ידו, שלא יתעסק בתחומם, כדי שלא ימעט להם הריוח. לפי שהמלך, כמתנה עם מי שפורע שם חלק המלך, שירויחו בריוח מקומם בסחורה, ובשאר רוחים, ולא אדם אחר. וכמו שאמרו פ"ב דב"ב כ"ב: הנהו עמוראי, דאייתיהו עמרא לפום נהרא. אתו בני מתא, וקא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרב כהנא. אמר להו: דינא הוא, דמעכבי עלייכו. אמרו ליה: אית לן אשראי במתא. אמר להו: זילו זבינו שעור חיותייכו, עד דעקריתו לאשראי דידכו, ואזליתו. אבל ראובן זה, שאין לו בארצכם כלום, אלא שהמלך ציוה לגזבר שיפרע לו כך וכך בשבילו, ומממון המלך, מדין התלמוד, איני רואה כן. והגע עצמך! אילו ציוה המלך לגזברו, שיפרע לו מן המכס כך וכך, ובא זה וקבלם בבבל, ליטול מזה בידו אחת, ולפרוע בידו אחרת למס בבל. ואף זה כיוצא בו, שאע"פ שאינו נפרע מיד, אינו מחמת שהוא עושה עסקיו שם, אלא שלא רצה המלך או גזברו ליפרוע לו מיד. ובשביל שהוא מפסיד יותר, ממי שהוא נפרע מיד, יפסיד עוד יותר, שיפרע המס. גם על ענין הקנס, נ"ל טענות ראובן. אם זה מדין התורה פטור, מאין יודע שהוא מתחייב בדינם. אין זה לוקה בממונו, ומשלם קנס על שעמד וצווח.