תשובות הרשב"א/חלק ד/שטז
סימן שטז
[עריכה]שאלת: השוחט לחולה בשבת, והיה לו עפר מוכן מבעו"י (מבעוד יום), אם חייב לכסות, אם לאו? כיון שאין בזה שום דיחוי, ואפילו מדרבנן, מידי דהוה אמכניס אדם מלא קופתו עפר, ועושה כל צרכיו.
תשובה: מסתברא שאינו מכסה. לא בדקר נעוץ, ולא באפר כירה, ולא בקופת עפר של ר"י (רב יהודה) (לדברי רב יהודה). מדאמרינן בפרק כיסוי הדם (דף פ"ד ע"ב): דרש רב עינא, אפתחא דריש גלותא. השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות. ואמר להו (רבא) [רבה] (בנוסח שלפנינו: רבה): לית דחש ליה, לישמטוה לאמוריה. דתנן: ר' יוסי אומר: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו, אין מכסין דמו, מק"ו. ומה מילה שודאה דוחה שבת, ספקה אינה דוחה יום טוב. כיסוי, שודאו אינו דוחה שבת, אינו דין שספיקו אינו דוחה יום טוב. והוי אפי' בדקר נעוץ, ואפר כירה, ועפר מוכן, קאמר, שאין מכסין את דמו. דבלאו הכי, אפי' חיה ועוף, אין מכסין. ועוד, דהכי איתא בפ"ק של מס' ביצה (ז' ע"ב). ומינה דשבת, אפי' וודאי, דהיינו שוחט לחולה בשבת, אין מכסין בו את דמו. ולא תימא דקופת עפר דרב יהודה, עדיפא מדקר נעוץ, ואפר כירה. דהתם חדא מילתא, פסיקתא ודאי אינו דוחה שבת. ועוד, דא"כ אמאי קאמר רבא ((רבה)) סתם, לית דחש ליה, ואמאי שמטיה לאמוריה? דילמא כשיש לו עפר מוכן, מקופתו של ר' יהודה קאמר. ואפי' אם תמצא לומר, משום דרב עינא, סתמא קאמר. ומשמע אפי' בדקר נעוץ, ועפר כירה, כדרך שמכסין ביום טוב. מ"מ רבא ((רבה)) דאמר: לישמטוה לאמוריה: לא לשתמיט, ולימא: והני מילי, כשאין לו עפר מוכן אבל הי' לו עפר מוכן, חייב לכסות, כרב יהודה. אלא ש"מ, דמילתא פסיקתא תנינן: ודאי אינו דוחה את השבת. דמאי דאצטרכינן, עבדינן, דהיינו שחיטה משום סכנת נפש. הא מידי אחרינא, לא, משום גזירת הרואין, שמא יבא לכסות אפי' בדקר נעוץ, ובאפר כירה. ועוד תדע, שאפר כירה וקופת עפר, חד דינא אית להו. וכוי שאין מכסין את דמו, אפי' בעפר קופה אין מכסין. וכדמוכח בפ"ק דביצה (ח' ע"א): דאתי' לאקשויי עלה דרב יהודה, מדתנן: כוי אין מכסין את דמו. ואם איתא, ליכסיה כדרב יהודה, ופרקי': בדלית ליה. ואקשי' תו, וליכסי בדקר נעוץ ובאפר כירה? ופרקינן: בדלית ליה. ודחי' לההיא פירוקא, מסיפא דמתני', דקתני: ואם שחטו, אין מכסין את דמו. אלמא: דאית ליה. ואסקא רבא, אפי' בדאית ליה. אלא שדקר נעוץ מוכן לודאי, ואין מוכן לספק. וה"ה לאפר כירה, ולקופת רב יהודה. דאי לא, אכתי תקשי לן: ליכסי באפר כירה, ובקופת עפר. וכן פירש שם רש"י.
ומ"מ, אפי' שסתרתיו, אני אומר: שאפשר לחזור ולבנותו, מפני שיש לי מקום דקדוק, במתני' דכוי, דקתני: כיסוי, שאין ודאו דוחה שבת, אינו דין שספיקו אינו דוחה יום טוב. קא תני: שכל שודאו אינו דוחה שבת, ספיקו אינו דוחה יום טוב. ומינה, כל שספיקו מכסין ביום טוב, ודאו מכסין בשבת. דאל"כ, מאי קל וחומר? הרי מצינו, שאפי' במקום שאין מכסין ודאו בשבת, מכסין ספיקו בי"ט. וכיון שכן, הרי אפילו לרבא דשמטיה לאמוריה דרב עינא, מכסין את דמו בעפר שהכינו לו. או אפי' הכניסו לכסות בו צואה. חדא, דאיהו קא מפרש טעמא: דכוי אין מכסין את דמו בדקר נעוץ; מפני שדקר נעוץ מוכן לודאי, ואין מוכן לספק. אלמא: טעמא, דמסתמא אין מוכן לספק. הא בעפר אשר הכין לו, מכסין. ועוד, דבהדיא אמר רבא (ביצה ע"ב): הכניס עפר לכסות בו צואה, מותר לכסות בו דם ציפור. דם ציפור, אסור לכסות בו צואה. ודייקינן מינה התם, דאית ליה לרבא, דכוי הרי הוא כצואה. אלמא: אפי' לרבא, כוי מכסין את דמו, בין בעפר שהכניס לכסות בו דם כוי, ואפילו בשהכניסו לכסות בו צואה. דזה וזה ספק, וזה וזה הכינו אפי' לספיקות. וכיון שכן, אף אנו נאמר: דודאי מכסין בשבת בכענין זה, בשהכניס עפר לכסות בו צואה. וא"נ באפר כירה, ובשיש לו חולה שחלה מע"ש, (מערב שבת), ודעתו לשחוט לו בשבת. שהרי הכל מוכן לו מע"ש, וכדאמרינן: השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא באומצא. ואוקימנא בפ"ק דחולין (דף ט"ו ע"ב): בחולה שחלה מבעו"י (מבעוד יום). ואם נפשך לומר: א"כ מפני מה שמטיה רבא לאמורא (שמא צ"ל: לאמוריה) דרב עינא? יש לנו לומר: משום דרב עינא אמר סתם: השוחט לחולה. ובודאי לכל חולה קאמר. ואפי' חלה בו ביום, או שחלה מבעוד יום, ולא היה דעתו לשחוט לו למחר. ואם תשאלני עוד: א"כ לדידן דקי"ל כרמי ברי' דרב ייבא, דאמר (ביצה ח' ע"ב): כוי היינו טעמא, דלא מכסי לי, גזירה משום התרת חלבו. א"כ, מן הדין היה לכסות את דמו, ומשום גזירה בלבד, הוא דאין מכסין, ולא משום איסור דיחוי. א"כ, ודאו בשבת, למה אין מכסין? י"ל דרמי מוסיף על דברי רבא, ותרתי אית ליה. דאילו בדקר נעוץ, ואפר כירה, ועפר סתם, אין מכסין את דמו, משום דדעתיה בהן על הודאי, ואין דעתו על הספק, וכדרבא. ועוד, דאפי' בשהכניס עפר לכסות בו צואה, או לכסות בו את הכוי, אפ"ה אין מכסין, גזירה משום התרת חלבו. ומכלל דברינו, לשוחט בשבת לחולה שחלה מבע"י (מבעוד יום), ודעתו לשחוט לו בשבת, חייב לכסות באפר כירה שהוסק מערב שבת. ומ"מ, לא ראינו לאחד מרבותינו נ"נ, שאמרו כן. ולא ראינו מי שנהג כן. וצא וראה, מה הצבור נוהג, ונהוג כן.
ועוד, שיש לנו לומר: כלך לדרך שאמרת. דבמתניתין קא פסיק ותני: שאין ודאו דוחה שבת, ואין ספקו דוחה יום טוב. ואפי' אם תמ"ל, דלרמי לולי גזירת התרת חלבו, היינו מכסין את דמו. מ"מ, במתניתין קא כייל ותני: שאין ודאו דוחה שבת, ואין ספיקו דוחה יום טוב. ואף על פי שאין כאן דחייה כלל, כיון שיש לו עפר מוכן, מ"מ לגזירת הרואין דחייה היא. ותדע לך, שאל"כ, בא ונקשה להנרבילאי, דאמרי' התם בפ"ק דמס' ביצה: אפילו הכניס עפר לכסות בו דם ציפור, מותר לכסות בו צואה. ולומר: דדעתו אף לספק. א"כ, תיקשי ליה מתנ' דר' יוסי קא דריש ק"ו, ואין מכסין. ולפי דבריו, מכסין! אלא שעל כרחינו נהרבילאי אית להו גזירת התרת חלבו, ולא איסור טלטול אפר, וגומא וכתישה. ואפ"ה קתני במתניתין: ק"ו; דממה נפשך אין מכסין. ונסיב ליה במתני' טעמא מודאי דשבת. אלמא: לדידן, דאית לן גזירת התרת חלבו, אין לך לעולם שמכסין את הכוי ביום טוב. וא"כ, ממקום שבאתי לחזור ולבנותו, אינו. ומיהו י"ל, דטעמייהו דנהרבילאי: משום דס"ל דצואה בודאי משנינן לה, דמלתא דשכיחא היא. כך דעתי מסכמת להורות הלכה למעשה. ומפני שאמרת ששאלת את פי החכם, והורה לך להתיר משם גדולי ארצו, הרחבתי לך הדברים כאן, כדי לעמוד על דעתי, ועל מי שהביאני לומר כן.