תשובות הרשב"א/חלק ד/ר
סימן ר[עריכה]
מונטפישליר.
שאלת: ראובן שלח גט לאשתו על ידי שנים, שהם עדי חתימת הגט, והם עדי מסירה. ונתנוהו ליד האשה, כראוי וכהלכה. והיא לא שתה אל לבה, לאמר לקרוביה. והשלוחים הלכו להם, ולא חזרו אצל הבעל. ולא יצא עליה קול, לפי שמצאוה יושבת יחידה. וחשש הבעל, שמא לא עשו שליחותן. וחזר וכתב גט אחר, ושלחו ביד שנים אחרים, ונתנוה לה בפני קרוביה. והשתדלו לתת השלוחים במשמר ובמאסר, והפחידום. ומחמת יראה, חזרו והגידו כי ליד אשה אחרת נתנו לה הגט, ונתחלפה להם רחל בלאה. ושמעו ב"ד דברי העדים האלו האחרונים, והעמידו האשה בחזקת א"א, לפי שלא שמעו מגט הראשון כלל. ואמנם לא התירוה לכהונה, מפני שחששו כי מחמת יראה חזרו והגידו מה שהגידו. וטרח הבעל וחזר אחר העדים הראשונים ימים רבים, והביאם לפני ב"ד יפה, וחקרום ודרשום היטב כראוי, וקבלו עדותם שלא בפני האשה. הודיענו: מהו בקבלת עדות זה, אם אין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, באיסורא כממונא. ואם ילך מגרש זה, וישא אשה אחרת, אם יקרא פורץ גדר אשר גדרו חכמים בנושא אשה על אשה, כיון שלא יצא עליהם שם מגורשת, או לא? לפי שעדיין לא נתברר, אם קבלת העדות נעשה כדין, או לא? ואי לא, אמרינן אין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד באיסורא כממונא. ולא גרע האיש מן האשה, אילו באה האשה לפנינו בעידי מסירת הגט, מי לא שרינן לה, כ"ש האיש שלא נאסר אשה לו לישא מן הדין (שמא צ"ל: שלא נאסר לו לישא אשה מן הדין), אלא מן התקנה?
תשובה: גם זה נראה בעיני פשוט, שאין זה בכלל מה שאמרו: אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. שזה אינו בא עכשיו לידון בינו ובין האשה, אלא להעיד על עצמו שהוא מותר לישא אשה. ועל היתר הוא בא לדון וליתן עדים, כנותן עדים שחתיכה זו מותרת לו. ועוד, שהטענה שאמרתם באמת נכונה, שאילו אשה שיש עדים שהיתה א"א (אשת איש), ובאה ואמרה: גרושה אני, ועדים מעידין אותה, ה"ז תנשא, ואף על פי שהעידו שלא בפני הבעל. ועוד, דאפילו לגבי ממון אין הדבר ברור, אם קבלום שלא בפני בע"ד, שלא קבלתם בדיעבד קבלה. ויש מן הראשונים ז"ל שאמרו: שאם קבלו, עדותם עדות. ועוד, דבכי הא, ודאי נראה שמקבלים אפי' בממון, דהו"ל כאותה שאמרו בפ' הגוזל (דף קיב:): מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. קבלה מיניה ר"י בר' חנניא, כגון שהיה הוא חולה, או עדיו חולים, או שהיו עדיו מבקשים לילך למ"ה (למדינת הים), ושלחו לו ולא בא. ופי' הראב"ד ז"ל: או שלחו לו, ולא בא. אלמא: כל שיש לחוש, מקבלים. ומשם הגאונים ז"ל אמרו: דה"ה כשהעדים אינם במקום אחד, אלא זה במקום אחד, וזה במקום אחר, וצריך לצרף עדותן. וכן דעת ר"ת ז"ל. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל. וכ"ש זה, שהוצרך לטרוח אחר העדים, ולא גרע מאותם דהיו רדופין ללכת למ"ה (למדינת הים). ועוד, דשמא עד שלא יעמידם בב"ד בפני האשה, ילכו להם ולא ימצאם. ועוד, שהרי עדים אלו שאינן במקום האשה, הרי הן כרדופין ללכת למ"ה. ועוד, שעדים אלו יראין להראות עם האשה וקרוביה, אולי יעשו להם כמו שעשו לאחרים. וכ"ש כאן, שקבלום, שאין אומרים עדותן אינו עדות, ונעניש אותן. ודי שנאמר בעלמא, שאין עדותן עדות, לגמור דינו, ולהוציא ממון בעדות זו. אבל שנא' שאין עדותן עדות, ונוציא ממנו ממון, או שנעניש אותו, אף על פי שהעידו, וכאילו לא העידו, כולי האי לא אמרי'. ולא עוד, אלא נראה שכל שאין הבע"ד מצוי כאן, משמ' שמקבלין. שלא אמרו אין מקבלים, אלא בזמן שבע"ד כאן. וכן נ"ל מן הירושלמי (סנהדרין פ' ז"ב הל"ט), דגרסי' התם: ר' ירמיה הו"ל דין עם חד בר נש. קבלון סהדוי דלא באפוי דר' ירמיה. יתיב ומצטער. אפשר שמקבלין עדים שלא בפני בע"ד! ר' הונא ורבי פנחס ורבי חזקיה, סלקון לחד חוקוק ולא עלון לפרקן. בההוא יומא, דחק ר' חונא ועאל, ואשכח רבי ירמיה יחיב ומצטער אמר! אפשר מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, ואפי' עמהם באותה שעה. ע"כ. דאלמא: לא היה תמה רבי ירמיה, אילו לא היה הוא מצוי כאן עמהם, דבכי הא הוא מודה שמקבלין. מכלל כל דברים אלו שכתבתי, נראה לי לפטור זה שנשא אשה אחר קבלת עדות זו, מעונש הנושא אשה על אשה.