תשובות הרשב"א/חלק ד/קפו
סימן קפו
[עריכה]אויניון לחכם ר' יוסף ר' שמואל בר' אברהם ברוך בן נריה.
שאלת: מי שעבר על גדר מן הגדרים, כגון שגירש את אשתו שלא ע"ד ההסכמות, ושלח לה גיטה על ידי שליח, עומד במלכות שאין להם גדר בדבר זה, או שכבר עבר זמנו, ובמקום שהאשה דרה שם, יש להם גדר. אם יש רשות לנכבדי המקום ההוא להחרים המגרש מכח גדר שלהם, עד שיבא אצלם במסורת הברית. ואם עשו כן, מה דינם1?
תשובה: תנאי הנשואים בקידושין וכתובה, ויציאה ממקום אחד למקום אחר, וכל שאר הדברים של נישואין, סתמן כפירושן. ויש מהם שתקנו חכמים לכל, לפי מה שראו שיש בו תיקון להם, והם תנאי הכתובה הנזכרים בפרק נערה שנתפתתה (דף נא). לא כתב לה בתולה, גובה ק"ק (מאתיים) ואלמנה מנה כו', שהוא תנאי ב"ד. לא כתב לה בנין דכרין, לא כתב לה בנן נוקבן, לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי כו', לפי שהוא תנאי ב"ד. ויש שתקנו חכמים, לפי שירדו לסוף דעת הבריות, כאותה שאמרו בפרק דייני גזרות (דף קי): ג' ארצות לנישואין, יהודה ועבר הירדן והגליל, אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך. אבל באותה מדינה, מוציאין מכרך לכרך, ומעיר לעיר. אבל לא מכרך לעיר, ומעיר לכרך. ושנינו בתוספתא: בד"א, בזמן שהוא מיהודה ואירש אשה מיהודה. בגליל, ואירש אשה בגליל. אבל בן יהודה שאירש אשה בגליל, בן גליל ואירש אשה ביהודה, כופין אותה לצאת, שע"מ כן נשאה. ויש שלא תקנו חכמים, ואין דעת הכל מסכמת לכך, אלא שנהגו כן במקצת המקומות מדעת עצמן, ולא שתיקנו ביניהן בהסכמה, אלא שנהגו כן דרך סתם. וגם בזה, סתמן כפירושם. ואלו הם שקראום חכמים ז"ל, דרישת הדיוטות, כאותן שאמרו בפ' המקבל (דף קד). ואמרו כן, אפילו לגבי עריות החמורין, כדגרסינן התם: הלל היה דורש לשון הדיוט. דתניא: אנשי אלכסנדריא היו מקדשין, ובשעת כניסתן לחופה, באים אחרים וחוטפין אותם, ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. א"ל הלל הזקן: הביאו לי כתובת אמותיכם. ומצא, שכתוב בהן: לכשתכנס לחופה, הוי לי לאינתו. ולא עשו בניהם ממזרים. כלומר: ראה כתובת בני העיר, כתוב בהן כך. ואף על פי שבכתובת (שמא צ"ל: שבכתובות) של חטופות אלו, לא היה כתוב בהן, אפ"ה התיר הלל את בניהם, לפי שכל המקדש שם סתם, על דרך הנהוג שם קידש. וכן אמרו שם: רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט. דתניא ר"י אומר: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה. וכל אותן שבפרק התקבל, של דרישת הדיוטות, הביאום בירושלמי בפרק נערה שנתפתתה, עם אותן של תנאי כתובה, ללמוד שאלו ג"כ סתמן כפרושן. ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו, שכל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה, סתמו כפירושו, וע"ד כן נשאה, שלא יגרשנה אלא מדעת. ואם יגרשנה, שהוא חייב מה שנהגו לחייב העובר על אותו מנהג, בין בקנס בין בנידוי. ואפילו הוציאה ממקום שנשאה ושיש שם מנהג בקנס, והוליכה למקום אחר, אינו רשאי לגרש, אלא על פי דרך המנהג מקום של (שמא צ"ל: של מקום) נישואין, שעל מנת כן נשאה. וכ"ש אם יש שם הסכמה ידועה, ויכולים הם לקונסו באותו קנס, או לנדותו, כאלו נשא וגרש שם.