תפארת ישראל על עדיות ב

משנה עדיות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על עדיות · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מימיהם של כהנים:    [פסחים פ"א מ"ו]:

לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה:    ר"ל אף שלא נטמא רק בשני לטומאה:

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו:    דבשר שנטמא בשני נעשה שלישי, וכשנוגע עכשו בשעת שריפה בהבשר שנטמא באב, שהוא ראשון, נעשה השלישי שני. דאף דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, עכ"פ מטמא מדרבנן [כמ"ש ביבקש דעת סוף סי' נ"ב]. ואפ"ה שרי, משום דבל"ז שניהן לשריפה עומדין:

לא נמנעו מלהדליק את השמן:    של תרומה, דשל קודש אסור בהנאה, ונשרף בבית הדשן בעזרה:

שנפסל בטבול יום:    ר"ל באדם או בכלי שנטמאו טומאה דאורייתא, וטבלו ולא העריב שמשן עדיין, דאז דינן כשני לטומאה, והשמן הנוגע בהן נעשה שלישי:

בנר:    [לאמפע] שאינה של חרם, דכל כלי שנוגע באב הטומאה שע"י מת נעשה כמותו, חוץ מכלי חרס:

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו:    דמת הוא אבי אבות, והנטמא בו הוא אב. והנר שנגע בהנטמא הוא אב כמותו, והשמן שהיה תחלה שלישי כשישמוהו בהנר שהוא אב, יעשה השמן ראשון [ועי' מ"ש פסחים פ"א סי' ל"ב]. והוסיף טפי מר' חנינא, דשלישי מותר לעשותו ראשון:

משנה ב

אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור:    של קדשים [זבחים פי"ב מ"ד]:

יוצא לבית השרפה:    אף שנטרף הקרבן אחר הפשט:

אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה:    לא נודע טריפות הבהמה עד אחר שהופשטה:

שיאותו הכהנים בעורו:    קמ"ל אפילו בכור בעל מום שנשחט בחוץ כדינו, אף שאין דמו נזרק במקדש, אפ"ה בלא נודע טריפתו עד אחר שהופשט העור מותר:

משנה ג

וכותב בכתב ידו:    השט"ח:

ואחרים חותמים:    להיות עדים על השט"ח:

ובא מעשה לפני חכמים והתירו:    התירו לעשות כן, דאעפ"כ יהיה השטר כשר אף שהמלוה כתבו:

לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה:    קמ"ל דאף באיסור אשת איש מהני.

והאיש כותב את שוברו:    שקבלה כתובתה. [ונ"ל דקמ"ל שובר. דלא תימא דוקא בשט"ח שלא נתחייב מלוה בכתב אחר בהפוך מהשט"ח, להכי אשמעינן אפילו שובר שכבר נתחייב הבעל בכתובה בהפוך מהשובר. אפ"ה כותבו הבעל. והא דנקט בעל ולא לוה שכותב שוברו. נ"ל דקמ"ל דלא תימא דוקא בשעת הדחק שאין הנותן הכתב יודע לכתוב, מותר המקבלו לכתבו. להכי נקט גט ושובר, ששניהן נכתבים בעת א', ושניהן יודעין לכתוב, ואפ"ה מותרים לכתוב להיפך, האשה גטה והאיש שוברו]:

שאין קיום הגט:    ר"ל קיום השובר, דכל כתב התחייבות קרוי גט [כתוס' גיטין ד"ב א']:

אלא בחותמיו:    ר"ל כל חוזק השטר נעשה רק ע"י עדים החתומים בו. אמנם בגט אשה, רק עדי מסירה כרתי [כאה"ע סי' ק"ל]:

ועל מחט:    שנטמא במת והכירה השתא. אבל ליכא למימר מדגזרו טומאה על כלי מתכות הנמצאים, דהרי בכה"ג #א) לא גזרו על שבות במקדש:

שנמצאת בבשר:    של קדשים, ויש ספק אם נגעה המחט בהאדם ובסכין שבידו:

והידים טהורות:    דעזרה ר"ה היא, וספק טומאה בר"ה טהור [ועו' יבקש דעת סי' ס"ה]. דאילו ברה"י אף דסכין וה"ה המחט, הוא דבר שאין בו דעת לשאול, וכה"ג ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד, עכ"פ מדנתטלטל הסכין ע"י האדם, הו"ל כיש בו דעת לשאול [כפסחים י"ט ב'] והרי בכל יש בו דעת לשאל אזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע [כסוטה דכ"ט א']:

והבשר טמא:    מדוודאי נגע בהמחט, וכבר הוכשר הבשר לקבל טומאה ע"י חיבת הקודש דמכשיר מדאו' [כחולין ל"ו ב' ומנחות ק"ב ב'] וכשנגע בו טומאה נפסל. אבל שיחזיר הקודש הנפסל ויעשה ראשון ושני, זהו מדרבנן. ובש"ס מסתפק דאפשר שגם זה מדאורייתא והניח בתיקו [כתוס' חולין ל"ז א' ד"ה כי]. ואין להקשות עכ"פ נטמאו הידים מדרבנן כשנגעו בהבשר. י"ל לא גזר. חכמים על טומאת ידים במקדש:

הכל טהור:    משום דמשקה סרוח אינו מק"ט, ולא נגעה בבשר כלל:

משנה ד

שלשה דברים אמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה:    התורה נמשלת ליין, שנאמר ושתו ביין מסכתי. והתלמידי חכמים המשפיעים חכמת התורה המשמחת לב כיין. נמשלים לגפנים, [והיחידים שבהן נמשלו לאשכולות כסוטה פ"ט מ"ט]. אולם בית מדרשם ששם הוא מקום גדולם ונטיעתם, ונקרא מה"ט כרם:

על ביצה טרופה:    שטרפו בכף החלבון והחלמון יחד. ואל"כ אינו חיבור דנשמט מעל הקלחין [כטבול יום פ"ג מ"ב]:

שהיא חבור:    ולפיכך בנגע טבול יום בביצה הטרופה שעל גבי הירק, אף דטבול יום שהוא שני אינו פוסל הביצה שהיא חולין, אפ"ה ע"י חבירו עם התרומה, נעשה כמותה, ונפסל הביצה והירק:

ואם היתה כמין כובע:    שקודם שנגע בו הטבו"י, נתנפחה הביצה ע"י בישול ע"ג הירק כאבעבוע ככובע:

אינה חבור:    מדחלול במקום מגעו:

ועל שבולת שבקציר:    מי שקצר שדהו, ובמקום שקצר שכח לקצור שבילת, או כמה שבלות [פיאה פ"ה מ"ב]:

אם נקצרה עם הקמה הרי היא של בעל הבית:    דלא קרינן בה לא תשוב לקחתה:

הרי היא של עניים:    מדהו"ל שכחה:

ועל גנה קטנה שהיא מוקפת עריס:    גינה קטנה בפחות מח' אמות ברוחב, מוקפת גדר, וה' גפנים נטועות חוץ מהגדר מכאן, וה' גפנים סמוך לגדר שכנגדו, ועירס והשכיב הגפנים סביב על הכתלים (וי"א דמיירי דגדר הגינה מבחוץ לגפנים דאל"כ א"צ להרחיק כלל דהגדר מפסיק. ולא קיי"ל כן) [י"ד רצ"ח סס"א]:

אם יש בה כמלא בוצר וסלו מכאן:    ר"ל אם הגינה רחבה שיהיה לכל צדדי הגדר ששוכבים עליו הגפנים, רווח לכל צד תוך הגינה כשיעור שיהיה המלקט העבים, יהיה יוכל לעמוד עם סלו שמכניס בו הענבים. והוא שיעור ב' אמות לכל צד סביב להגינה:

תזרע:    הגינה שבאמצע, מדיש גדר מפסיק. וכשהגדר מבחוץ מרחיק ו"ט:

לא תזרע:    מדנראה הכל כעריס א' וירק באמצעה. ולהכי אפילו מרחיק מהכותל ו' טפחים, שהוא שיעור עבודת הכרם, אפ"ה אסור:

משנה ה

ופירשן רבי יהושע בן מתיא:    למה לא אמר בה לא איסור ולא היתר, מדיש בה פנים לקולא ופנים לחומרא:

המפיס מורסא:    מנקב המכה שבגוף:

אם לעשות לה פה:    שמרחיב הנקב כדי שישאר פתוח תמיד:

חייב:    משום בונה, דבבעל חי נמי שייך בניין, כדכתיב ויבן את הצלע [רש"י כתובות ד"ו ע"ב]. גם חייב משום מכה בפטיש [רש"י שבת ק"ז א']:

ואם להוציא ממנו לחה:    שמתכוון רק להוציא הלחה עכשיו:

פטור:    ומותר לכתחילה, אף שממילא נעשה פתח, עכ"פ מלאכה שא"צ לגופה היא, מדא"צ להפתח, ואינו אסור רק מדרבנן, ובמקום צערא לא גזרו [א"ח שכ"ח כ"ח]. ומ"מ טוב לעשות בכה"ג ע"י עכו"ם [מג"א שם ועי' בקופת הרוכלין לד ז' ב']:

אם מתעסק שלא ישכנו פטור:    ומותר, דא"צ לגוף הניצוד, דהרי חם היה יודע שלא ישכנו לא היה צדו [א"ח שט"ז ז']:

ואם לרפואה:    וה"ה לשחוק עמו, רק אורחא דמלתא דנקט:

ועל לפסין אירוניות:    כמו עירוניות. והוא כלי חרס כעין כדור חלול, ואחר ששרפוהו בכבשן, חולקין אותו באמצא, ונעשה ב' אלפסין. וכך עושין בני העיר שמקפידין לעשות כליהן יפים. אבל הכפריים אוכלין עליו גם קודם שנחלק:

שהם טהורות באהל המת:    כל עוד שלא חתכן, דמגבו אין כלי חרס מקבל טומאה, ומתוכו אי אפשר שיתטמא, דהרי סתום הוא מכל צד כבצמיד פתיל:

וטמאות במשא הזב:    דבנענען הזב נטמאו בהיסט [ועי' יבקש דעת סי' כ']:

מפני שלא נגמרה מלאכתן:    מדלא חלקן עדיין. ות"ק סבר מדעומד להחלק הוה כלי [תוס' ביצה דל"ב א' ד"ה אלפסין]. ונ"ל דר"ל משום דלא מחסר רק חלוקת שהוא דבר קל ואינו מעשה אומן:

משנה ו

השום:    [קנאבעל]:

והבוסר:    ענבים שלא נתבשלו עדיין:

והמלילות:    גרעיני תבואה משבולת שלא נתבשל יפה. ודרך כולן לרסקן, ומים הנכבשין מהן עשויין לטיבול הפת:

שריסקן מבעוד יום:    בערב שבת, והניח אז עליהן כובד שיכבשו מימיהן:

שרבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך:    ר"ל א"צ נסלק הכובד מהן בשבת, אלא יזובו וילכו, ואפ"ה טובלין בהן בשבת. ולא דמי למשקין שזבו בשבת דאסורים משום גזירה שמא יסחט. דהיינו רק בענבים שלימים, אבל הנהו דנתרסקו כבר מע"ש, אפילו סחיט להו בשבת, ליכא איסור דאורייתא, מדבל"ז יצאו המשקין. ועוד הרי אין חיוב סחיטה מן התורה רק בזיתים וענבים בלבד [א"ת ש"כ ס"ב]:

ורבי עקיבא אומר לא יגמור:    וקיי"ל כר' ישמעאל, אפילו בזיתים וענבים:

משנה ז

יוצאת אשה:    בשבת לר"ה:

בעיר של זהב:    הוא עטרת זהב, בדמות ירושלים וכצורתה. וקמ"ל דלא חיישינן לשלפא ומחויא, דאשה חשובה המלובשת בו, אין דרכה למשלף ולמחוי':

ומפריחי יונים:    הוא מין שחוק שאומר לחבירו מי שתקדים יונתו לפרוח קודם יונת חבירו, יתן לו חבירו כך וכך:

פסולים לעדות:    [ע' מ"ש סנהדרין פ"ג מ"ג]:

השרץ:    מת:

בפי חולדה:    [עי' טהרות פ"ד מ"ד]:

ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור:    ואפילו אדם אוחז בהככר, וא"כ יש בו דעת לשאול בהנוגע [כלעיל סי' כ"א]. עכ"פ טומאה עוברת אינה מטמאה מספק. וה"ה טומאה נחה ואין בו דעת לשאול בהנוגע בה:

משנה ח

על סנדל של סיידים:    הוא סנדל עץ שלובש המסייד על נעליו שלא ישרפו בהסיד:

שהוא טמא מדרס:    כשלבשו הזב. דאף דמה שלובשו להגן על נעליו לא חשוב עי"ז כמלבוש, עכ"פ לפעמים הסייד מטייל בו תוך ביתו, וחשיב שפיר עשוי להליכה [שבת דס"ו]:

ועל שירי תנור ארבעה:    תנורים שלהן עשוייה כמין קדירה בלי שולים, ומחברו בטיט בקרקע, ורצפת הקרקע הוא תחתית התנור. וקאמר הכא דתנור גדול שנשברו דפנותיו, ונשאר בו גובה ד' טפחים, מקבל טומאה עדיין, דעדיין ראוי לשימוש:

על כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה:    [עי' כלים פכ"ב מ"ז]. ור"ל שנטלו ב' לוחות במקום מושבו:

שרבי עקיבא מטמא:    דדוקא בניטלו כל חפויי המושב ולא נשאר רק מלבן. לא ס"ל כב"ש לעיל [נ"א מי"א], אבל בשנשאר א' מקבל טומאה מדחזי עדיין לקבל רמונים [כך פירשו רבותי. ול"מ היה נלפע"ד. דדף של מושב הכסא, וכמו כן ג' הדפיס שמסבבים אותו, ב' לסמוך בהן זרעותיו כשיושב, והא' מאחוריו לסמוך בהם הגב, כל דף ודף מאלו נקרא חפוי. וזה מוכח מדנקט תנא, לעיל מהך משנה דהכא [בכלים פכ"ב מ"ו], כסא שניטל חפוי האמצע [ר"ל מקום המושב, וגם הדף שסומך בו גבו] והחיצונים קיימין, [ר"ל שני החפרין העשויין לסמוך בהן הזרועות קיימין עדיין], טמא [וה"ט משום שיכול להפוך הכסא, שיהיה החפוי א' שמן הצד לתחתית הכסא. וישב על חפוי השני שכנגדו בצד האחד]. נטלו החיצונים והאמצעי קיים, טמא [משום שיכול לישב עליו בלי סמיכת הזרועות. ורק במיוחד לכלה, טהור כה"ג, מדאין ראוי עוד לכלה, [כשם מ"ד ולעיל פ"א סי' ס"ד]. ובתר הכי תני משנה ז', והיא שנזכרה כאן]. נטלו ב' מחפויו זה בצד זה, [ר"ל כסא שנשבר מושבו הנ"ל, וא"כ ניטלו גם ב' מחפויו זה בצד זה, דהיינו דופן א' שסומך עליו הגב, והדופן שבצדו שסומך בו זרעותיו, דמעתה אינו יכול להפכו ולישב על החפוי השלישי שנשאר עדיין שלה, דכיון דאין חפוי הב' קיים, הוא נוטה לפול. וא"כ אין הכסוי ראוי עוד למושב], ר"ע מטמא [משום דחזי למסמכי' אגודא ולמיתב עלה. וכדמטמאינן במטה, בנשאר ארוכה וב' כרעים מה"ט [כסוכה דט"ז א']. וחכמים מטהרין [דס"ל דוקא גבי מטה טמא מדחזי למסמכי' אדבר אחר, משום דעשוי להחזיר הכרעיים להארוכות למקומן [כר"ב פי"ח דכלים מ"ט]. אבל הכא בכסא ס"ל דהחפוי שנשבר אינו עשוי להחזירו למקומו, ולפיכך כשינטלו ב' מחפויים זה בצד זה. לא חשיב תו כלי. ואמק"ט אע"ג דחזי למסמכי' אדבר אחר. דהאי טעמא לחוד לא מהני, וכר"ב הנ"ל]:

משנה ט

הוא היה אומר האב זוכה לבן:    ר"ל מזכה לבנו. [נ"ל שהוא כמו זכין לאדם [גיטין די"א ב'], דר"ל מזכין. וטעמא נ"ל משום דכל מזכה הוא ג"כ זוכה, שנהנה שיקבל זה המתנה ממנו, דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה, לאו הוה יהיב ליה מתנה [כמגילה כ"ו ב'] וכ"ש הכא שייך לשון זוכה טפי שגם האב בעצמו זוכה בזה, אלא שמזכה גם להבן. אמנם מצינו גם בדוכתא אחרינא שהשתמשו חז"ל בפועל במקום מפעיל, כמו החולץ ליבמתו, שהוא כמו המחליץ [ועי' מ"ש יבמות פ"ב סי' י"ב]:

ובשנים:    שיאריך ימים כמותו. דעל פי הרוב קרוב הבן בטבעו להאב באלו הדברים. [מיהו בתוספתא משמע דע"י שהאב צדיק מזכה להבן בדברים הללו ואפשר דלפ"ז יתיישב נמי לשון זוכה דהיינו שזוכה כדי לחזור ולזכות]:

ובמספר הדורות לפניו:    נ"ל דלפי מה דאמרינן [ירושלמי פ"א דקידושין הלכה ז']. דרק ה' דברים מזכה האב לבן, א"כ האי מספר הדורות דנקט תנא, תנאי היא. ור"ל אף שאמרנו שמזכהו שיאריך ימים כמותו, היינו רק כשיסכים לזה מספר הדורות שלפניו. שאם נגזר שיקרה שום דבר בדור ג' או ד', ונקבע בהגזירה גם הזמן, שיהיה דבר זה לזמץ פלוני, אז על כרחך שיאריך או יתקצרו ימי הדורות, כדי שתבוא הגזירה בזמנה ולדור הקבוע. וכדאמרינן [במ"ק כ"ח א'], קא דחקי רגלא דבר נתן, הרי שהוצריך רב ששת למות בעבור זה קודם זמנו. וכ"כ אמרינן [תענית ד"ה], לא לימות שאול ושמואל, כבר הגיע זמנה של מלכות בית דוד. מכל זה מוכח דמדחי גברא מקמי גברא, ולא השגיחו משמים על ימי אבותיהם, רק לפי הדורות שלפני עצמן. ול"מ היה נ"ל דמספר הדורות היינו שירבה זרעו דגם רבוי בנים רגיל להיות הבן כאב, וגם הוא קצוב מראש:

והוא הקץ:    ר"ל דהגזירה שהור לפי מספר הדורות הוא קצוץ וקצוב, ואינו משתנה לפי טבע אביו של זה. ומצינו מלת קץ לשון סוף, כמו קץ כל בשר בא לפני. וכ"כ בא קיצנו ר"ל סופינו, והוא מלשון קצה. אבל הכא הוא לשון קצבה [בעשטיממונג], כמו קץ הפלאות [דניאל י"ב] שר"ל זמן הקצוב להפלאות. וכמו כן מה קיצי כי אאריך נפשי. ר"ל מה נקצב עלי, דכשאדע זה אאריך להשקיט נפשי, ועוד הרבה כמותו]:

קורא הדורות מראש:    נ"ל דר"ל דאלמא דגזורת של הדורות, קדומה וראשיית היא. או נ"ל שמביא ראיה שיקרה להבן מה שקרה להאב בה. דברים הנ"ל, מדכתיב קורא הדורות מראש, דה"ק קרא, הקב"ה קורא וגוזר מה שיקרה לדורות, ממה שקרא כבר לראש, דהיינו האב, הוא ראש לדורותיו:

ודור רביעי ישובו הנה:    נ"ל דה"ק, דאף דלפי ב' מקראות הללו, לא היה אפשר שיחיו אותן ג' דורות שלפני דור הד' יותר מח' שנה, אפ"ה הכתוב של קורא הדורות וכו', תולה אריכות ימי חיי הבן לפי ארוכת ימי חיי האב, כשאין גזירה חלוטה אחרת עומדת כנגדה:

משנה י

אף הוא היה אומר חמשה דברים של שנים עשר חדש:    *) לפי דברי הראב"ד נוסף עליהן עוד י"א ימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה. וכן מוכח לע"ד ממבול שהתחיל בי"ז בחשון ופסק בכ"ז בו בשנה האחרת:

משפט המצריים שנים עשר חדש:    אף לבתר מ"ש רש"י [וארא ז' פכ"ה] שכל מכה היתה משמשת חודש [וכן הוא בב"ר שם]. י"ל דלאו דוקא חודש מצומצם שמשה המכה, אלא קצת ימים יותר. [אבל אין לומר דהא דתנא חשיב הכא י"ב חודש למשפט מצרים, היינו מתחילת ביאת משרע"ה לפרעה שיוציאם. ליתא, דהרי אח"כ כשגזר פרעה תכבד העבודה וגו', היה משרע"ה נעלם ו' חדשים כדאמרן בב"ר [סוף פרשת שמות]:

משפט גוג ומגוג:    גוג הוא שם המלך שיבוא ללחום על משיח, ומגוג הוא שם ארצו. ללמדך ששניהן יענשו:

לעתיד לבא:    עי' יחזקאל ל"ח:

והיה מדי חדש בחדשו:    במשפט רשעים קמיירי [עי' ישעיה ס"ו פ"ו]. דבאפיקורסים ואביזרייהו כתיב כי תולעתם לא תמות. אבל בשאר רשעים כתיב, והיה מדי חודש בחדשו וגו', ור"ל כשיבוא יום החודש שמת בו, אז יבוא להשתחוות לפני. [ומ"כ דמשו"ה בעת המולד וביום היאהר צייט נאות לילך על קבר אבות כי אז יש להנשמה השפעה גדולה להפיץ אורה עד להבלא דגרמא שבקבר]:

רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת:    ר"ל כמניין הימים שבין פסח לשבועות. ואפשר עוד שבכל שנה בין פסח לעצרת נפקד עונם [ואפשר שמטעם זה ג"כ נהגו ישראל קצת אבילות בימים ההם עבור אבותינו שחטאו ואינם]:

שנאמר ומדי שבת בשבתו:    רצה לומר דזמן השתחוייתה של הנפש יהיה ככלות זמן הקצוב משבת לשבת, דהיינו מאותו יום דכתיב ביה וספרתם לכם ממחרת השבת, וכתיב עד ממחרת השבת השביעית [ויקרא כ"ג] ואף דכתיב נמי מדי חודש בחדשו. היינו דיש רשעים נדונין לי"ב חודש, ואיכא נמי דנידונין מ"ט יום. ולת"ק מדי שבת בשבתו, ר"ל דלא תימא יום א' בחודש חשוב חודש [כר"ה די"ב] ולסגי בי"א חודש ויום א', להכי קאמר מידי שבת בשבתו, דדוקא כשיגיע אותה שבת נפטר מהעונש ויבוא להשתחוות. עוי"ל דקבלה היתה בידם כך וקראי אסמכתא בעלמא הוא: