תפארת ישראל על עדיות א

משנה עדיות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על עדיות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

[ שם קריאת מסכת זו כתב אאמ"ו הגאון זצוק"ל שהוא עדיות בחירק תדע ממה שכתב כמה פעמים הלכה כפלוני, מדתנן בבחירתא כוותיה. ומ"ש בעירובין [דס"ד] האומר שמועה זו נאה וזו אינו נאה, אסור. אינו רק כשמסיים אינו נאה. ורישא לרבותא אף באמר עמו זו נאה ׳ דמשמע דרק שאינה נאה כזו, אפ׳׳ה אסור, עכ"ל ע"ר זצוק"ל. אבו"ת זה אמת ברור, דהרי אשכחנא לרבותינו חז"ל [שבועות מ"ה ב'] דקאמרו, כמה מעליא הא שמעתתא. אולם בקריאת שם המסכת, לא משמע כן מרש"י [קידושין נ"ד ב'] שפיר דתנן בבחירתא כוותיה, וז"ל מסכת עדיות קרי ליה בחירתא, שכל דבריהם העידו מפי גדולים, עכ"ל. ומדל"ק בחירתא היינו עדיות, וגם מדקאמר מלת העידו, ולא קאמר אמרו, משמע טפי דלרש"י נקודתו בצירי, וי"ל: ]

שמאי אומר כל הנשים:    שראו דם [עי' נדה פ"א מ"א]:

דיין שעתן:    לטמא טהרות שיגעו אח"כ, אבל לא איתן שנגעו למפרע. ולא חיישינן שמא אז כבר היה הדם בבית החיצון, ונמצא שהיתה אז כבר טמאה אף שלא יצא הדם מגופה. דאי ניחוש כה"ג, גם הבעל יחוש לזה לפרוש מאשתו, שמא תראה אח"כ ויתבטל מפרייה ורבייה:

והלל אומר מפקידה לפקידה:    דס"ל דכל טהרות שנגעה משעת הבדיקה האחרונה שמצאה א"ע טהורה, עד שעת ראיית הדם, כולן טמאין. אבל לבעלה אינה מטמאה למפרע:

אפילו לימים הרבה:    ר"ל אפילו שהתה ימים הרבה בין בדיקה לראייה:

אלא מעת לעת ממעטת על יד:    ר"ל אחר. כמו ועל ידו החזיק [נחמיה ג'] דר"ל אח"כ. ולרש"י [רפ"א דנדה] פירוש, דר"ל ע"י כח. [וק"ק דלפ"ז היה צ"ל מתמעטת]. ול"מ היה נ"ל שהוא כמו על יד הירדן דהיינו כמו מלת אצל, ור"ל דאם המעל"ע פחותה מפקידה שאצלה ממעטת חומר המעל"ע:

מפקידה לפקידה:    דאם יש בין בדיקה לראייה טפי ממעת לעת, טמאה רק מעל"ע למפרע, דהא שתטמא למפרע רק קנסא הוא, על שלא בדקה בבוקר ובערב כתקנת חכמים, ודי בקנס קל:

ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת:    דבבדקה תוך מעל"ע טמאה רק עד הבדיקה למפרע:

כל אשה שיש לה וסת:    ר"ל שיש לה הרגל בזמן קבוע ג"פ, לראות בו דם, וראתה השתא בווסתה, [ומלת ווסת הוא בלשון חכמים הרגל. כמו, כך הוא וסתו של פלוני [נדרים דס"ו]. וכ"כ שנוי וסת תחלת חולי מעים [סנהדרין ק"א א'] (אב"י נ"ל דמקורו בלשון רומי שנקרא אוזום, שר"ל הרגל. והתימה על מוסף הערוך שלא הביא מקור למלה זו):

דיה שעתה:    דחזקה לאורח שבזמנו בא, ואמ"ט כלל למפרע, ולא חיישינן שבכל פעמים הראשונים השתהה הדם ג"כ בבית החיצון:

המשמשת:    ה"ק ומשמשת בעדים. ור"ל אף דביש לה וסת דיה שעתה. אפ"ה מצוה לה לבדוק במטלית קודם ואחר תשמיש, כשעסוקה בטהרות. אבל בזה"ז שאין לנו תרומה וטהרות אפילו אין לה וסת, א"צ בדיקה כלל לתשמיש [ש"ך י"ד קפ"ו]:

בעדים הרי זו כפקידה:    ר"ל א' מהבדיקות הב' הללו, הרי זו כפקידה, שלא תחוש ממנו ולמפרע. דדוקא בבדקה אחר תשמיש מהני, ולא חיישינן שנתכסה הדם בשכבת זרע. אבל בדיקה שקודם תשמיש לחוד לא מהני, משום שאז אינה בודקת יפה, מדממהרת לתשמיש:

משנה ב

שמאי אומר מקב לחלה:    ר"ל עיסה שנעשת מקב קמח, חייבת בחלה. וטעמיה, דס"ל הא דכתיב ראשית עריסותיכם, היינו כדי עיסה של המדבר, שהיה כמאכל המן לכל א' מישראל עומר ליום, והוא עשירית האיפה. ומדאיפה ג' סאין שהן יחד י"ח קבין, א"כ העומר הוא / של י"ח קבין:

וס"ל לב"ש שהוא / מלבר, שהוא / מלגו, דהו"ל ב' קבין. ואמרה תורה עריסותיכם לשון רבים, היינו שכל ב' קבין יחשבו ב' עריסות, א' לסעודת בוקר וא' לסעודת ערב, שיפרישו מהן כשהן דגן ב' חלות, ואשתכח שמכל קב יפרישו חלה א':

והלל אומר מקביים:    דס"ל עריסותיכם דכתב בלשון רבים, עריסות דכל ישראל משמע, א"כ הרי שיעור עיסה של המדבר ב' קבין:

אלא קב ומחצה חייבים בחלה:    ר"ל קב ומחצה ירושלמיות, ששם הוסיפו כבר על המדה, ועשו מו' ה', נמצא שי"ח קבין מדבריות שהן איפה. הן ט"ו קבין ירושלמיות. וס"ל נמי כב"ה דעריסותיכם דכל ישראל משמע, רק ס"ל דעומר שהוא עשירית האיפה הוא / מלגו, נמצא שחלק עשירית מט"ו קבין, ירושלמיות, הוא / ירושלמיות, והן / קבין מדבריות. והכי קיי"ל. ומפני שכל קב מדברית היא כ"ד ביצים, נמצא / קב הן מ"ג ביצים וחומש ביצה [וסימנך החלה כמניינו]. וזהו שיעור סעודת מן שאכל כל א' מישראל ליום. וכל מדה מרובעת שהיא י' אגודלים על י' אגודלים בגובה ג' אגודלים [ועוד / מרוחב גודל בגובה, בקירוב], מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]. ושיעור רוחב אגודל הוא רוחב ז' שעורות בינונית זו בצד זו בדוחק, והן אורך ב' שעורות בריווח [(רמב"ם פ"ט מהל' ספר תורה)]:

ומשהגדילו המדות:    שאח"כ חזרו והוסיפו בצפורי על המדות, ועשו מן ו' ירושלמיות ה' צפוריות:

אמרו חמשת רבעים חייבין:    דמדהוסיפו כך, נמצא / קבין ירושלמיות שהן / קב, נתהוו בצפורי / קב:

חמשה ועוד חייבין:    דס"ל שכשהוסיפו בציפורי, עשו מז' ו', נמצא / קב ירושלמיות שהן ל"ו ביצים ירושלמיות, עשו מל"ה ביצים ירושלמיות, ל' ביצים צפוריות, שהן ה' רביעיות קב צפוריות [דכל רביעית הוא ו' ביצים]. ונשאר עוד ביצה א' ירושלמית, והיינו הועוד דקאמר:

משנה ג

הלל אומר מלא הין:    הוא י"ב לוגין, וכל לוג מחזוק ו' ביצים:

פוסלין המקוה:    ר' ל כל מקוה שאין בה מ' סאה שיעור מקוה, אם נפל לתוכה הין שאובין נפסלה:

אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו:    ר"ל אף דהין הוא ג' קבין, וטפי הול"ל ג' קבין, מדהוא לשון המורגל יותר במשנה. ואפ"ה קאמר הין, מדשמע כך ובלשון זה מרבו. [אמנם להכי אמר רבו בלשון זה, כדי לגלות טעה הדבר, שהמקוה נפסלה רק מדרבנן, ולהכי הקילו גבה שלא תפסל רק בהין שהיא מדה היותר גדולה שמצינו בתורה בלח של הנסכים. והגאון רבינו אליהו ווילנא זצוק"ל פי' דה"ק, שחייב אדם לומר בלשון רבו קאי אמלת מלא, דמיותר לגמרי במשנה, דהוה סגי לומר הין שאובין פוסלין המקוה להכי קאמר אלא שחייב וכו'. ור"ל משום שרבו של הלל היה אבטליון שהיה גר, לא היה יכול לבטא יפה הה של מלת הין והיה משתמע כאילו אומר אין מים שאובים וכו', ושלא יטעו תלמידיו שכוונתו אין מים שאובין פוסלין, להכי הוסיף מלת מלא ולהכי מדחייב לומר בלשון רבו, אמר הלל ג"כ מלת מלא, אף שהוא היה יכול לבטא יפה מלת הין]:

ושמאי אומר תשעה קבין:    מדחשיבי להשתטף בהן כל גופו לטבילת בעל קרי, להכי שיעור טבילה פוסל טבילה:

ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים:    [ליינוועבער]:

משער האשפות שבירושלים:    קמ"ל דאף באומנתם היתה בזוייה [כקידושין דפ"ב], וגם מקום מדורן היה היותר מבוזה בירושלים, אפ"ה הכריעו כל חכמי ישראל בדבריהן. ללמדך שאין מסתכלין בקנקן אלא במה שיש בו:

והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה:    דעשו חכמים חיזוק לדבריהם לפסול בשיעור היותר קטן שמצינו בנסכי יין במזבח [ואף דמצינו לוג א' שמן במנחת יחיד. נ"ל מדנילוש במנחה אינו דומה למים שהן בעין. גם אין להקשות לר' יודא דס"ל דנסכי מים בחג לוג היה [כסוכה מ"ח ב']. והרי לתוס' [זבחים דק"י] נסוך מים דאורייתא הוא, א"כ למה לא נילף מהתס דהרי דמי מים למים. נ"ל מדאינו מפורש שיעורו בקרא, לא ילפינן מנה]:

וקיימו חכמים:    ר"ל שמאי והלל מודו להן. ולהכי רק הכא נקט תנא הכי ולא לעיל בהנך דלא הודו להאומרים איפכא ועלה קאי לפ"ז שפיר משנה ד':

משנה ד

ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו:    להיות [רעכנוהאבריש], שהוא חסרון גדול בנפש האדם ומניעה גדולה מלבוא אל האמת:

לא עמדו על דבריהם:    דהרי הודו בית שמאי וב"ה להגרדיים:

משנה ה

שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו:    כדאשכחן שנראה לפעמים להאמוראם דברי היחיד שבמשנה, ופסקו כוותיה. או נ"ל דר"ל לסמוך על היחיד לפעמים בשעת הדחק, כדאמרינן כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [גיטין די"ט]:

שאין:    נ"ל דר"ל כמו ואין ב"ד וכו'. כמו שאפר כירה מוכן, דר"ל ואין וכו' [ביצה פ"א מ"א]. [אב"י לפירש ע"ר נ"י לקמן סי' ל"ב, דמניין היינו מניין התלמידים, נוכל לומר דמלת שאין הוא נ"ט למ"ש תחלה שאם יראה ב"ד דברי היחיד, דקשה דאם כל כך יחכמו הדור האחרון יותר יול הראשונים שימצאו סברא לנטות אחר הדעת שדחוה הראשונים א"כ למה לנו להזכיר דברי היחיד. גם בל"ז יוציאוה בחכמתם. ע"ז קאמר שאין וכו' גיד שגדול גם במניין מספר התלמידים, ויוכלו לצרף גם דברי היחיד הזה למניינם. עכ"ל בני הרב שליט"א]. ואפשר שזהו דעת הראב"ד שהביא רתוי"ט]:

בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו:    שגזרו בדור הקדום:

עד שיהיה גדול ממנו בחכמה:    שיהיה ראש ב"ד האחרון מופלג בחכמה יותר מהקדום:

ובמנין:    שיהיה מניין התלמידים של ב"ד האחרון והם חכמי הדור, מרובים משל ב"ד הקדום. וי"א דר"ל במניין השנים, ר"ל שיהיה ראש ב"ד האחרון זקן מהראשון:

אינו יכול לבטל דבריו:    כפל תנא דבריו, דלא תימא או או קתני בחכמה או במניין:

עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:    חזר תנא ושילש, למימרא שיהא מפורסם מאד גדלו של אחרון משל ראשון. ואפשר דלעיל שהזכיר הב"ד הראשון, קאי מלת ממנו אב"ד קמא, אבל בבא זו שלא נזכר בה מלת ב"ד חבירו קאי מלת ממנו על עצמו, כמו ממנו פנה ממנו יתד, ור"ל לא לבד שנגד הב"ד הראשון יהיה גדול שאפשר שמעצמו היה קטן בערך, ויהיה זה הב"ד האחרון כננס הגדול מננס חבירו. אבל צריך שיהיה הב"ד האחרון ניכר גדלו ותפארתו מתוך עצמו:

משנה ו

אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה:    ר"ל א"כ, למה הזכירו דברי היחיד היכא דהוי לבטלה לגמרי, דהיינו בדבר שפשט איסורו כבר על כל ישראל, שאז אפילו יהיה הדור האחרון גדול בחכמה ובמניין, אין הב"ד אחרון מבטל דברי הקודמין [ראב"ד. ולרמב"ם דוקא כשהוא ג"כ סיג וגדר]. אלא ה"ט שמזכירין דברי היחיד, שאם וכו':

משנה ז

בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים:    ר"ל רובע קב עצמות מת שמטמאין באוהל, [דבפחות מכן אמ"ט רק במגע ומשא] אותו רובע קב סגי אם הוא מב' עצמות. וא"צ רוב מניין דהיינו קכ"ה עצמות ממת, או רוב בניין, דהיינו ב' שוקים וירך א' [כבכורות דמ"ה א'], דבחדא סגי, או רובע קב או רוב מניין או רוב בניין [ועי' מ"ש אהלות פ"ב סי' י']:

בין משנים בין משלשה:    ר"ל אפילו אין הרובע קב רק ממתים הרבה:

ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה:    ר"ל ממת א':

או מרוב המנין:    ר"ל דכמו כן רוב בניין או מניין שג"כ מטמא באוהל, נמי צריך שיהיה מן גויה אחת [ועי' לקמן פ"ו סי' ל'] ולרש"י ותוס' [נזיר נ"ב ב'] ה"ק מב' או ג' עצמות. ור"ל אם ב' או ג' עצמות נשבר מכל א' קצת, ויהיה השברים ההם מן הקטנים או מהגדולים, אם כל חתיכת העצמות ההם מחזיקים רובע מטמאים באהל ולב"ה צריך שיהיו רוב מניין אי רוב בניין ומכל א' נשבר קצת, אם הרוב בניין או רוב מניין שנשבר מכל עצם קצת מחזיק רובע מטמא באהל. וי"א דה"ק ב"ה דתרתי בעי רובע הקב, מרוב בניין או רוב מניין ור"ל דלב"ש סגי הרובע מעצמות מעורבים גדולים וקטנים ולב"ה צריך שיהיה הרובע או מהגדולים אפילו הם מעטים, או מהקטנים שרבים מהן מחזיקים רובע:

שמאי אומר אפילו מעצם אחד:    כשממלא עצם א' רובע הקב, מטמא באוהל:

משנה ח

כרשיני תרומה:    משנה היא במסכת מעשר שני, [פ"ג מ"ד]. ור"ל מין צמח מאכל בהמה, ומדחזי ע"י הדחק גם לאדם לפיכך חייבת בתרומה. מיהו מדעיקרו לבהמה להכי מותר לטמאותו:

בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה:    דדרך לשרותן כדי להאכילן לבהמה או לשפשפן על בשרו להתנקות, ואמר ב"ש דקודם שיגע בהן לשרותן, יטול ידיו תחלה, כבכל תרומה, שלא יטמאן בסתם ידים מדחזי עדיין לאדם, וכ"כ במשפשף יטול ידיו גזירה שמא יאכלן בלי נט"י:

ומאכילין בטומאה:    לבהמה:

בית הלל אומרים שורין בטהרה:    מדהוכשר במים, הרי יטמאן בידים שהן שניות לטומאה ודלמא ממלך עלה לאדם:

צריד:    ביובש לבהמה, שלא ישרה אותן, כדי שלא יוכשרו להטמאות מיד ומחמיר טפי דאפילו בנט"י לא ישרה אותן אפילו בשירצה להאכילן לבהמה, אף דבשאר תרומה שרי בכה"ג בכרשינים גזר שיקילו בהן:

רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה:    אפילו השרייה:

משנה ט

הפורט סלע ממעות מעשר שני:    גם זאת משנה היא שם [מ"ח]. ור"ל מי שרוצה להחליף מעות נחושת של מעשר שני על מעות כסף מפני משא הדרך. דחוץ לירושלים מחליפין רק פירות על מעות. וא"כ ה"ה נחושת על כסף ולא איפכא, משום דנחושת מחשב פירא וכספא מחשב מטבע. אבל בירושלים הדין בהיפך. אבל כסף על כסף כאן וכאן אסור להחליף:

בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות:    ר"ל דמותר לו להחליף אפילו כל הפרוטות של מעשר שני שהן בשוויי סלע. בעד מעות כסף, כדי שלא יתעפשו לו הפרוטות בדרך ויפסיד המעשר:

ובית הלל אומרים בשקל:    הוא חצי סלע:

ובשקל מעות:    שכשיבואו הכל עם סלעים לירושלים, וירצו להחליפם על פרוטות כדי לקנות על יד על יד מאכלים, יתיקרו הפרוטות ויפסיד המעשר:

על הכסף:    ר"ל ביש לו בחצי דינר פירות ובחצי דינר מעות כסף, לא יחללם בביתו על דינר שלם:

וחכמים מתירין:    דמשום דהפירות מועטים, אינן כדי פדיון לבדן. אבל ביש לו בדינר פירות, שיש בהן כדי פדיון, לכ"ע אין מצטרפין עם מעות לחללן על כסף:

משנה י

הפורט סלע של מעשר שני בירושלם:    גם זה משנה [שם]. ור"ל שמחליף סלע כסף על פרועות נחושת, כדי לקנות בעדן שם מאכלים:

בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות:    ר"ל שיחליף דוקא הכל בפעם א', דאל"כ כל פעם שיחליף יצטרך ליתן קולבן לשולחנין [אזשיא], א) ויפסיד המעשר [תוס' ב"מ דמ"ה א', ד"ה בכל]:

ובשקל מעות:    דשמא לא ישהה כל כך בירושלים עד שיוציא כל הפרוטות ויתעפשו עד רגל הבא. ואת"ל כשיצא מהעיר יחליפם במעבע כסף. אי אפשר שעי"ז שוב יפסיד קולבן שיתן לשולחני בטבור זה:

הדנים לפני חכמים:    הן שמעון בן עזאי, ובן זומא, ובן ננס, וחנן המצרי וחנניא בן חכנאי [כסנהדרין י"ז ב']. [ולא ידענא למה השמיט הר"ב מלמנות כולם]:

אומרים בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות:    ר"ל חלק הד' ממעות כסף שיש לו יחליף בפרוטות:

רבי עקיבא אומר בשלשה דינרים כסף וברביעית כסף ברביעית מעות:    ר"ל רביעית מדינר כסף. דהיינו חלק ט"ז מסלע יחליף בפרוטות:

ורבי טרפון אומר ארבעה אספרי כסף:    הדינר הוא ה' אספרים. ור"ל חלק הכ' מסלע יחליף בפרוטות:

שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה:    ולא יחליף כלל, שמא ישכח ויוציאן לחולין:

משנה יא

כסא של כלה:    משנה היא [כלים פכ"ב מ"ד]. וכך הוא תמונת כל כסא, ד' מסגרות כמרובע קבועין על ד' רגלי הכסא. והמרובע הזה נקרא מלבן. ועל המרובע הזה מחובר דף לישיבה. והדף הזה נקרא חפוי האמצעי. אמנם לכלה בימי חופתה עושין כעין ג' דפנות על הדף הנ"ל סביב, כדי שתשב דרך כבוד שתסמוך זרועותיה וגבה עליהן, ואלו הדפנות נקראו סתם חפויין:

שנטלו חפויו:    ר"ל שניטלו ג' הדפנות הנ"ל:

בית שמאי מטמאין:    דמדחזי עדיין לישיבה מקבל טומאה:

ובית הלל מטהרין:    דמדלא חזי לפי מה שהוא מיוחד לכבוד הכלה, הוה כנשבר אף דחזו עדיין צריך ליחדם מחדש לישיבת כל אדם ויעשה בה מעשה, כחכמים [כלים פ"כ מ"ד]:

שמאי אומר אף מלבן של כסא:    ר"ל אפילו לא נשתייר מהכסא רק הרגלים עם ד' מסגרות הנ"ל:

טמא:    אפילו ניטל גם דף המושב, מדחזי לישב עליו גם בלא אותו דף:

כסא שקבעו בעריבה:    דעריבה אינה נעשה מדרס הזב, מדאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו ללוש, דאינו מיוחד לישיבה. אבל זה קבע בתוכה כסא ממקום אחר:

בית שמאי מטמאין:    ר"ל כשישב עליו הזב, נטמא במדרס, דלא בטל כסא לגבי עריבה:

ובית הלל מטהרין:    דאינו נטמא במדרס, משום דבעריבה אמרינן עמוד ונעשה מלאכתינו:

שמאי אומר אף העשוי בה:    אף שייחד גוף העריבה למושב ועשה בה תקון מה לשם כך, מתטמא במדרס:

משנה יב

אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:    קמ"ל שלא יתבייש אדם מלהודות האמת אף שכח בידו להעמיד דבריו. דהרי ב"ה רבו מב"ש, ואפ"ה הודו:

האשה שבאה ממדינת הים:    משנה היא [ביבמות פט"ו מ"ב]:

מת בעלי תתיבם:    אף שאין לה עדים, והרי הוחזקה בא"א, ואין דבר שבערוה פחות משנים [כיבמות דפ"ח א'], אפ"ה נאמנת, דמשום עגונה הקילו גבה ואמרינן דדייקא ומנסבא:

ובית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד:    שיהיה דוגמת מעשה שהיה, שבאה מהקציר ואמרה מת בעלי, ושלחו ומצאו כדבריה והתירוה [וביבמות גרס במתניתין, ובאותה מדינה, ור"ל לאפוקי בבאה ממדה"י]:

לא דברו בקציר אלא בהווה:    מדהיה כך, ורגיל להתחלש ולמות מהחום או מנשיכת נחשים:

בית שמאי אומרים תינשא ותטול כתובתה:    משנה היא [שם מ"ג]:

אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה:    דלממונא לא מהימנא.

משנה יג

מי שחציו עבד וחציו בן חורין:    [גיטין פ"ד מ"ה], דהיינו עבד של כמה שותפין ושחררו א' מהן. וחציו דנקט לאו דוקא:

לישא שפחה אינו יכול:    מצד חירות שבו, שאסור בשפחה

בת חורין אינו יכול:    מצד עבדות שבו שאסור בבת חורין:

משנה יד

כלי חרס מציל על הכל:    ר"ל כלי חרס. שצמיד פתיל עליו, ועומד באוהל המת ומציל על כל מה שבתוכו בין אוכלין או משקין או כלים, דכל שבתוכו תחת הכסוי הממורח סביב להכלי, טהור. א"נ הכי פירושא, המת בבית וטהרות בעלייה וארובה פתוחה מהבית להעלייה, ותחב כלי חרס בנקב הארובה ונסתם עי"ז הארובה, אז הכ"ח שאינו מטמא מגבו חוצץ בפני הטומאה, ומציל על כל הטהרות שבעלייה:

ועל כלי חרס:    ולא על שאר כלים:

אמרו להם בית שמאי מפני שהוא טמא על גב עם הארץ:    דכל מה שביד ע"ה טמא הוא, נמצא שהכלי חרס שיחצוץ בפני הטומאה, טמא הוא:

לעצמו טהרנו:    דהרי האוכלין שלו לא יאכל החבר, מדהן טמאין, וגם בכלי חרס שלו לא ישתמש החבר, דאין טבילה לכלי חרס הטמא:

אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו:    שישאילן החבר ממנו, ויטבילן מחשש טומאת ע"ה, וישתמש בהן, והרי מדלא חצץ הכלי חרס עליו, טמא טומאת מת וצריך הזאה ג' וז'. אמנם כדי שישמע לנו הע"ה, משו"ה אמרנו שגם כלי חרס של חבר אינו מציל על שאר כלים באהל המת. וי"א דרק בבלי חרס של ע"ה גזרו, ומסתבר כפירש קמא מדנקט סתמא:

חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:    כשהודיעו ב"ש טעמן: