תפארת ישראל על מקוואות ד

משנה מקוואות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מקוואות · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המניח כלים תחת הצנור:    ואף על גב דבכל סתם צנור עשוי בתוכו בית קבול לקבל צרורות. וכדמוכח במשנה ג' בפרקן. אפילו הכי אין מי גשמים שירדו לתוכו ומקלחין בו נעשו שאובין. מדמיירי שקבעו ואח"כ חקקו. דאז אפי' יש לו בית קבול. אין שם כלי עליו לעשות המים שמקלחין בו למקוה שיהי' דינן כשאובין. ורק הכא שהניח כלי בקצה פה הצנור לקבל הקלוח מהצנור. המים שזבו מהצנור להכלי מחשבו שאובין:

אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים:    ר"ל בין שהכלים גדולים מחזיקים מ' סאה. או שהן קטנים ואינן מחזיקין כדי סיכת קטן. דבין כך או כך אינן מקבלין טומאה:

אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה:    ר"ל לא מבעי גדולים וקטנים. שעכ"פ הן ממין המקבל טומאה. אלא אפי' הן מאבנים ואדמה שגם מינן אין מקבל טומאה:

פוסלין את המקוה:    מים שבכלים הנ"ל פוסלין מקוה החסירה ממ' סאה. כשירדו מהכלים למקוה. דאע"ג דהכלים הנ"ל אין מקבלין טומאה. עכ"פ כלים הן. ומים שבתוכן מחשבו שאובין בתוך הכלי. ולפיכך אפי' שבירה לא מהני להו. דלא דמי לקנקנים ששכחן דמהני להו אפי' כפיי' [כפ"ב מ"ז]. דהכא שאני שהניחן לקבל המים. וה"ה בהניחן בחצר לקבל מי גשמים שנוטפין לתוכן משמים כך דינן. רק נקט צנור מדאורח' הכי. א"נ מדבעי לאשמעינן דלב"ש בצנור גזרי' שוכח אטו מניח. אבל בחצר שוכח לכ"ע טהור וכדמסיק:

אחד המניח ואחד השוכח:    אי משום דאורח' הכי להניח כלי תחת פה הצנור. או משום דמוכח טפי דבכוונה לקבל המים הניחו שם. להכי גזרי שוכח אטו מניח:

ובית הלל מטהרין בשוכח:    דאפי' בצנור לא גזרי' שוכח אטו מניח. מיהו בהניחן בשעת פיזור העבים. כ"ע לא פליגי דאפי' הניחן שם בכוונה. אין דינן כשאובין. ובהניחן בשעת קישור עבים. ויצא למלאכתו ושכחן. ונתמלאו אח"כ מים. כ"ע לא פליגי דאפי' בשכחן גזרי' אטו הניחן והו"ל שאובין. כי פליגי בהניחן בשעת קישור ונתפזרו העבים ושכח מליטלן. וחזרו ונתקשרו דב"ה סברי דכשנתפזרו עבים בטלה מחשבתו [כשבת ט"ז ב']. מיהו אפי' בהניחן בשעת פיזור העבים. פשוט דצריך לשברן או לכפותן [כפ"ב מ"ז ועי' ביו"ד ר"א סמ"א]:

ומודים בשוכח בחצר:    שלא תחת הצנור:

שהוא טהור:    כיון דגם מעיקרא לא הוה מוכח דלשיתמלאו העמידן שם. להכי מודו ב"ש דנתבטלה מחשבתו כשנתפזרו העבים:

אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת:    ארישא קאי וס"ל דלא רבו:

משנה ב

אם יש לה:    להטבלא:

לבזבז:    שפה מד' רוחות. וי"א דסגי בשפה רק מג' רוחות:

פוסלת את המקוה:    בירדו ג' לוגין מים מהסילון על גבה להמקוה גשמים שאין בה מ' סאה:

ואם לאו אינה פוסלת את המקוה:    ובלבד שיסלק ידו מהדף בשעה שהמים מקלחין עליו דהיד מקבל טומאה. ונמצא שע"י תמיכת דבר המקבל טומאה נעשת המקוה:

לידוח:    שתודח הטבלא תחת הצנור ממימי הצנור. ושתודח דנקט לאו דוקא. אלא דקמ"ל אף שהתכוון שיבואו המים לתוך חללה. אפ"ה לא מחשבו שאובין:

אינה פוסלת את המקוה:    דהרי כשעומדת בזקיפה לא באו מימי הסילון לתוך הכלי דרך קבלה ולא נעשו שאובין. מיהו מיירי דגם בלא הטבלא היו המים יורדים להמקוה. דאל"כ אף שלא נתקבל המים בכלי. עכ"פ מדיש להטבלא שפה יהי' הוויית המקוה ע"י כלי המקבל טומאה. ומ"ש זו מתומכה ביד לעיל ולהכי פסולים [ר"א סל"ה]. ומה"ט אפי' כשבאו המים דרך אחורי הטבלא שאין שם ב"ק כלל. עכ"פ כיון שהטבלא בת קבלת טומאה היא. וא"א להמים לבוא לתוך המקוה רק דרך הטבלא נפסלו. רק כשעיקר פסול המים רק מדנתהווה הוויית המקוה ע"י כלי המקבל טומאה. לפיכך אם קבע הטבלא בארץ הרי אפי' היתה של מתכות לא היתה מק"ט. ולפיכך לא נפסלו המים שבאו ע"ג להמקוה. אפי' א"א למים לבוא למקוה רק דרך גבי הטבלא. אבל בבאו להמקוה דרך בית קבול כשיושבת על מכונה. אפי' קבעה בקרקע פסולה. משום שאובין ככל חקקה ולבסוף קבעה. ואם אין הטבלא קבוע בקרקע. אף שא"א שירדו המים לתוך המקוה רק דרך אחורי הטבלא. רק שאין המים באים מאחורי הטבלא לתוך המקוה להדיא. אלא מקלחין מאחורי הטבלא על הארץ בשפת המקוה. ומשם מקלחין להמקוה כשרים [ר"א סמ"ח]. וי"א דכל שפסול המים מדמקלחין על ידי כלי המקבל טומאה. עכ"פ אם המים שירדו על גבי הכלי הם בבת אחת ארבעים סאה מי גשמים. או שהן מי מעין אפי' פחות מארבעים סאה כשרים ויש שאין מחלקין בכך [ר"א סמ"ט]:

משנה ג

החוטט בצנור לקבל צרורות:    שעשה צנור כדי להזחיל בתוכו מי גשמים שבחוץ. לתוך גומות המקוה. וקודם שקבע הצנור בארץ. חטט גומא באמצעית שטחה בתחתיה בפנים. כדי שיפלו לתוכה הצרורות שיבואו עם המים ועי"ז יבואו המים מהצנור נקיים לתוך המקוה:

ובשל חרס רביעית:    ר"ל מחשב בית קבול. ולפיכך אפי' ירדו רק ג' לוגין דרך שם למקוה חסירה נפסלו. דאע"ג שגומא זו אינה מחזקת ג' לוגין. עכ"פ כל מימי הסילון ע"ג הגומא עוברין ונעשו כולן שאובין. ואי"ל הרי גם השאובין נטהרו בהמשכה ע"ג הרווח שיש בהסילון בין הגומא שבסילון לגומת המקוה ואע"ג דהמשכה צריך שתהי' ע"ג מקום הראוי לבלוע המים. הרי זה רק לכתחלה [כיו"ד ר"א פמ"ו]. י"ל כיון שעשה גומא באמצעית שטח הסילון וחקקו ולבסוף קבעו. הו"ל כל הסילון ככלי. והרי לא מהני המשכה ע"ג כלי. ותו הרי באו המים למקוה ע"י דבר המקבל טומאה. מיהו באין גומא בסילון אין המים שבתוכה נחשבין שאובין. דהצנור עצמו לא חשוב בית קבול מדהוא כקנה חלול מפולש [ככלים פ"ב מ"ג]:

לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס:    לענין כלי חרס שנשבר שפתו סביב. אם מקבל עדיין רביעית מחשב כלי [כפ"ב דכלים מ"ב]. וקיי"ל כת"ק [ר"א סל"ז]:

היו צרורות מתחלחלים בתוכו:    מלת חלחול לשון רפוי הוא כמו מגופת החבית שהיא מחולחלת [כלים פ"י מ"ג]. וה"נ ר"ל אם היו הצרורות מונחי' רפויין בתוך הגומא שבסילון הנ"ל. אע"ג שכל הגומא מלאה מהצרורות:

פוסלים את המקוה:    ר"ל המים שירדו מהצנור. אפ"ה פוסלין המקוה החסירה. דהרי יש בהצנור בית קבול והנך הצרורות הרפויים לא מחשבו סתימה:

ירד לתוכו עפר ונכבש:    נתהדק בהגומא שבצנור. ונמצא שאין כאן בית קבול עוד:

כשר:    דנתבטל עי"ז הבית קבול [כספ"ב דעוקצין]. ואע"ג דהכא ממילא נתהוו' סתום. אפ"ה כל עפר סתם כבטלי' בפירוש דמי [עי' אהלות פט"ו מ"ז]. והכי קיי"ל [שם]:

ורחב מן האמצע:    כזה [ציור] שיש לו כמין בטן באמצע:

מפני שלא נעשה לקבלה:    אלא כדי שיצאו המים בשטף קלוח עב ובחוזק:

משנה ד

מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר:    מיירי שהמי גשמים היו פחותים ממ' סאה. דאילו היו מ' סאה. הרי כבר הוכשרו השאובין משהושק' להן הכשרים [כפ"ג סי' י"ב]. ואפי' היו הפסולים מרובים מהכשרים מותר לטבול גם תוך השאובין. אפי' כשהושקו יחד רק כרוחב שערה. וזה דוקא כשהשאובין ג"כ מ' סאה. אבל כשהשאובין חסרים ממ' סאה. אע"ג שהוכשרו בהשקה. אפ"ה אסור לטבול בהשאובין רק כשמחוברין ברוחב שפופרת הנוד [ר"א סט"ו וש"ך שם ס"ק קי"ד]. אבל הכא מיירי שהשאובין נתערבו עם כשרים שאינן מ' סאה. ולהכי נפסל כל התערובת. וחזר והמשיכן לגומות המקוה:

ובעוקה:    ר"ל או שנתערבו בעוקה והוא גומא קצרה. ומשם קלחו לגומת המקוה:

ועל מעלות המערה:    ר"ל או שנזלו כל אחד לבד על מקום שאינו ראוי להמשכה עד מעלת גומת המקוה שבמערה. ושם על המעלה נתערבו יחד ושתתו מעורבין על קומת מעלת המערה שהיתה גבוה ג' טפחים כשיעור המשכה. וירדו לגומת המקוה:

אם רוב מן הכשר:    דהיינו שהמים הכשרים היו כ' סאה ומשהו שהוא הרוב ממ' סאה שצריך למקוה. וכ' סאה חסר משהו הנשארים היו מהשאובין:

כשר:    ומותר לטבול בהנך מ' סאה. ואע"ג דכולן נפסלו. עכ"פ כיון שאחר שנפסלו הומשכו ע"ג קרקע קודם שקלחו להמקוה שוב הוכשרו:

פסול:    דברוב מקוה משאובין לא מהני המשכה. ואם המשיך תחלה מים שאובין למקוה. ואח"כ באו לשם רוב המ' סאה או אפילו כל המ' סאה מים כשרים. נפסלו כולן [ר"א סכ"ב ומ"ד]:

אימתי:    ר"ל אימתי כשר בשיש רוב כשרים:

בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה:    נ"ל דהתנא קיצר בהלשון. וה"ק אימתי כשר בשיש רוב כשרים בזמן שנתערבו בחצר או וכו' עד שלא הגיעו למקוה. דאז הרי הומשכו קודם שבאו להמקוה. והא דנקט שנתערבו. נ"ל דלרבותא נקט' והיינו לפמ"ש בי"ד [הנ"ל] דבקדמו פסולין ואפי' הומשכו. אז אפי' ירדו אח"כ לתוכן רוב כשרין נפסל הכל [וכמש"ל]. א"כ קמ"ל שפיר נתערבו לרבותא דאף שכשנתערבו בחצר. לא קדמו הכשרים לפול לתוך המקוה. עכ"פ כיון דגם הפסולים לא קדמו מהני להו המשכה למיעוט הפסולין שמעורב בהכשרים [ועי' רתוי"ט שנתקשה בזה]:

היו מקלחין בתוך המים:    הפסולים והכשרים כל א' לבד. קלחו בשעה א' לגומת המקוה ובלי המשכה. אבל אי"ל דהך בבא מיירי שקלחו מעורבין בלי המשכה לתוך המקוה. והא דקאמר אם ידוע שנפלו להמקוה מ' סאה כשרים קודם הג' לוגין שאובין היינו שידוע שנתערבו ג' לוגין מצומצמין תוך יותר ממ' סאה כשרים. דאז כשכבר נפלו מ' סאה כשרים עדיין לא נפלו ג' לוגין שאובין לשם. ליתא דהיכי קאמר תנא אם קדמו המ' סאה להג' לוגין כשרים. מה ארי' קדמו כשרים. אפי' לא קדמו וכגון שנתערבו יותר מג' לוגין תוך המ' סאה כשרים נמי כשר. דהרי כבר הוכשרו בהחצר קודם שירדו להמקוה. דג' לוגין שנפלו למ' סאה לא פסלום וא"צ המשכה כלל [ועי' רכ"מ פ"ד ממקואות ה"י]:

ואם לאו פסול:    מיהו בהמשיכן אח"כ כשרים. וכדמוכח מרישא בנתערבו בחצר. אבל אם הי' המיעוט כשרים אפי' הומשכו כולן לתוך המקוה. והם יחד מ' סאה פסולין. ואפי' ריבה אח"כ כשרים על הפסולים לא מהני. דצריך שיהיו הכשרים תחלה בהמקוה [ר"א סמ"ד וש"ך שם סקצ"ט ושם סכ"א]:

משנה ה

השוקת שבסלע:    טרענק רעננע שעשוי להשקות בתוכה בהמות. ומיירי שחצב השוקת הזה בסלע. והוא צור המחובר מששת ימי בראשית. והפן לתוכו מי מעין הסמוך לו. בין שהשוקת עומד קרוב מאד להמעין או מופסק ממנו הרבה. וכבר שנוי קצת ממשנה זו במסכת פרה [פ"ה מ"ז]. ותני לה התם משום אין ממלאין וכו'. וחזר תו ושנאה כאן משום דין מקואות [ושם הארכנו בפירושה בס"ד]. מיהו ה"ה בקבע אבן על שפת המעין ואח"כ חקקו דינו כצור דהכא שהוא קרקע עולם [כב"ב ס"ו א']. רק אורחא דמלתא נקט:

אין ממלאין ממנה:    אי גרסינן אין ממלאין ממנה. ע"כ ר"ל שאסור לשאוב מתוכה בכלי למי חטאת מהמים שזחלו לתוכה. וא"כ ע"כ דאיירי שהשוקת מופסק מקלוח המעין. דאי הקלוח יורד לתוך השוקת. למה לא ישאבו מתוכה כלי לחטאת. הרי באינו מופסק מהמעין. אפי' זב מותר לטבול בתוכה דמים חיים מקרי [כפרה פ"ו מ"ה]. אע"כ דבמופסק ממעין מיירי. ובכה"ג מלבד שפסול מדאינו כלי. ג"כ פסול מדאינו מים חיים. וא"כ קשה למה לא תני נמי דפסול לטבילת זבים. אע"כ דגרסי' הכא אין ממלאין בה. ור"ל אינה נחשבת ככלי למלא אותה מהמעין. ולשאוב מתוכה כלי אחר ולקדש בכלי ההוא. ואע"ג דמותר לשאוב בכלי ממעין. ולחזור לשפכו לכלי אחר ולקדש בכלי שני [כרמב"ם רפ"י דפרה ודלא כרש"י סוטה ד' ט"ז ב']. אפ"ה שוקת זה אינו כלי. והו"ל כאילו נשפכו מהמעין לארץ וחזר ושאב מהארץ בכלי דפסול. ולפ"ז י"ל דמיירי הכא בין במחובר השוקת עם קלוח המעין או לא. ושפיר לא תני הכא דפסיל לטבילת זבין. דהרי במחובר לקלוח המעין נמי מיירי. ובכה"ג באמת כשר לטבילת זבין מדלא הופסק מהמעין. ואפ"ה פסול למלוי ולקידוש וכו' מדאינו כלי:

ואין מקדשין בה:    אם שאב ומילא מי מעין בכלי ושפכן מהכלי להשוקת. אסור לשום על מים שבשוקת אפר פרה. דאף שהמלוי מהמעין בכלי' היה. עכ"פ גם הקידוש צריך שיהי' בכלי:

ואין מזין ממנה:    ר"ל ואפי' שאב וקידש בכלי. לא ישפוך המים המקודשים לתוך השוקת כדי להזות מתוכו דגם ההזאה צריך שיהי' מתוך כלי:

ואינה צריכה צמיד פתיל:    אם שוקת כזאת קבוע באהל המת. מצלת על מה שבתוכה בכסוי לבד. ואפי' אין הכסוי מחובר בה בצמ"פ. וכבור ודות המכוסים [אהלות פ"ה מ"ו]:

ואינה פוסלת את המקוה:    אם ירדו לתוכה מי מעין או מי גשמים. ונפלו מתוכה למקוה חסירה. לא פסלוה משום ג' לוגין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול במי' הנ"ל. ואפ"ה לא נקט הכי מדסתם שוקת קטנה ואינה מחזקת מ' סאה:

היתה כלי וחברה בסיד:    שחקק חלול באבן תלוש. אע"ג שאח"כ חברה בסיד בקרקע עולם:

ופוסלת את המקוה:    דלכולה מילי כתלושה דיינינן לה בין לקולא בין לחומרא:

ניקבה מלמטה:    השוקת הנ"ל שדינה ככלי תלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו בכונס משקה [ועי' פרה פ"ה מ"ז]:

או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם:    נ"ל דרק בנקב מן הצד צריך תנא לפרש שאינו מקבל מים כ"ש. דהיינו שהנקב בדופן סמוך מאד לשולי הכלי שאינה מקבלת מים כ"ש תחת נקב שבדופן [וערתוי"ט בד"ה וכמה מה שהניח בתימה. שכפי הנראה לא פי' כן]:

וכמה יהיה בנקב:    נ"ל דמדלא הזכיר שאלה זו כמה יהא בנקב לעיל במסכת פרה [פ"ה מ"ז] וכ"כ לא תני התם כי הכא ניקב' למטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כ"ש. אלא וודאי דהא דקתני הכא ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל. עד סוף משנתינו. לא קאי אהנך כולהו דלעיל. אלא רק לענין מקוה קאמר. דאילו לענין חטאת והצלת צמ"פ. א"צ שיהי' אינו יכול לקבל כ"ש למטה מהנקב. דאפי' מקבלת למטה מן הנקב לענין מי חטאת היינו שולי כלי שפסולי' לחטאת. ולענין צמ"פ אם נשאר הנקב פתוח שיעורו בכזית למיוחד לאוכלין. ובכונס משקה במיוחד למשקין אז אינו מציל. ואם סתם הנקב אז דוקא אם הנקב כמוציא רימון אינו מציל. וכל זה אפי' במקבל למטה מהנקב. ורק דכל הנך לא הוה נקט להו תנא הכא רק אגב גררא במה דשוו דינייהו למקוה לענין חשיבות כלי. ולהכי לבתר דסיים הדר לענין דמכילתן לענין מים שבתוכה שלא יפסול למקוה. וקאמר' ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה וכו' כשירה [מלת כשירה ודאי רק לענין מקוה משמע]. ועל זה חוזר התנא ושואל כמה יהא בנקב. בין כשהנקב בשולי הכלי או בדופנו סמוך לשולים ולא יפסלו מים שבתוכה משום שאובין. דאע"ג דכבר יהבינן לעיל שיעורא להנקב שאין מקבל מים. היינו בדופנו של כלי. שלא ישאר בהדופן למטה מהנקב כדי לקבל מים כ"ש. אבל כמה יהי' גודל חלל הנקב ומשיב כשפופרת הנוד. והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכים לאגודל כשהן חוזרות ברווח סביב תוך הנקב. דכשהנקב גדול כל כך תיכף כשיתן לתוכו מים. יזובו מיד לחוץ בשטף מים רבים. ושוב אינה נחשבר בית קבול בין שהנקב בשולי הכלי או בדופן הכלי סמוך לשוליו. אבל כשהנקב קטן מזה אף שאפשר שנתבטל ממנו שם כלי כשהוא כזית או בכונס משקה. אפ"ה לא נתבטל שם בית קבול מינה. א"נ נ"ל דלעולם לענין מקוה נמי בשניקבה בשולי הכלי או סמוך לשולים נמי סגי בשניקב בכונס משקה. מיהו זהו דוקא בשנתנקב הכלי כשהוא תלוש. ובהא לא איירי תנא הכא. אלא בבא דניקבה מלמטה או מן הצד דקתני הכא קאי ארישא בהיתה כלי וחיברה בסיד דקאמר ממלאין בה וכו'. ועלה הדר קתני ניקבה מלמטה. ר"ל ואם לאחר שחיברה בסיד דחשבית לה ככלי חזר וניקבה למטה בשולי' או מן הצד סמוך לשולים באופן שאינה יכולה לקבל מים מתחת לנקב כשיר' ועלה הדר תו ושואל וכמה שיעור בנקב ומשיב כשפופרת הנוד. דדוקא כשנתנקב הכלי בשעה שהיא תלושה סגי בשנתנקבה בכונס משקה. שתחשב שנתבטלה שם כלי ממנה. אבל הכא שבשעה שקבעה וחיברה בארץ הי' עליה שם כלי ורק כשכבר היתה מחוברת בארץ ניקבה. הרי גם עתה כשניקבה מקבלת מים יפה שהעפר סותם הנקב. להכי לא נתבטל ממנה שם כלי עד שתתנקב כשפופרת הנוד [וזהו כעין החילוק שכ' הש"ך [ר"א סקכ"ג] בשם רב"י ליישב דברי הרמב"ם בזה. וזהו כוונת פירושי שכתבתי בחבורי הקדום בס"ד]. אולם בש"ע [ר"א ס"מ] פסקינן דבניקב כשפופרת הנוד. אז אפי' לכתחלה תו לא מחשבו מים שבתוכה שאובין לפסול מקוה חסירה. ובניקבה רק בכונס משקה. אז רק בדיעבד מהני טבילה בשנתערב מים שבה במקוה החסירה:

והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה:    שהטבילו בה כלים להשתמש בהן טהרות:

ושלחו בית שמאי ופחתוה:    ששברו משפתה רוב אורך גובה השוקת:

שבית שמאי אומרים עד שיפחתו רובה:    בסוגיא דיבמות [ד' ט"ו א'] אמרי' להדיא. דרק לענין עירוב מקואות הי' פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשוקת יהוא. וכגון שהי' בהשוקת רק פחות ממ' סאה. והיתה מחוברת למקוה שלימה של מ' סאה דלב"ה סגי במחוברים יחד כשפופרת הנוד. ולב"ש צריך שיהיו מחוברים ע"י פחת רוב אורך ורוחב הדופן שביניהן: