תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תפארת ישראל (מהר"ל) · פרק כה· >>

ספר תפארת ישראל - פרק כה

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שמות י"ט). במדרש (קהלת רבה פ"ג) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. זמן היה לאדם הראשון שנכנס לגן עדן, שנאמר ויניחהו בגן. וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר ויגרשהו מגן עדן. זמן היה לנח לבא אל התיבה, שנאמר בא אתה וגו' אל התיבה. וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר צא אתה וגו'. זמן היה לאברהם שיהיה נמול, שנאמר ואתה את בריתי תשמור. וזמן היה לבניו שימולו בשני מקומות אחת במצרים ואחת במדבר, שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים. ועת לכל חפץ. זמן היה שתנתן תורה לישראל. אמר רבי ברכיה זמן היה לאותו חפץ שהוא נתן למעלה מן השמים שתנתן למטה מן השמים, ואיזה זה תורה, שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ע"כ. הדבר שהוא מוסכם שלא היה בריאת עולם במקרה קרה, שכאשר האדם מתבונן בבריאה הזאת ימצא אותה שהיא מסודרת בחכמה בתכלית הסדר, ודבר כזה אי אפשר שיהיה קרה במקרה, דבר שהוא מסודר בתכלית הסדר, וכבר נתבאר זה למעלה. וכן דבר שהוא שלמות העולם והוא כמו צורה לעולם, כמו שהתבאר כי התורה צורה אל העולם אי אפשר שתהיה במקרה קרה, ודבר זה באו חכמים לגלות ואמרו לכל זמן וגו', כלומר כאשר נכנס האדם לגן עדן שזהו תכלית שלמות האדם, אל תאמר כי היה הענין הזה במקרה, דבר שהוא עיקר העולם, שדבר זה לא יתכן שאילו היה במקרה אין זמן מיוחד לו, אבל לא היה הדבר כך רק היה בזמן מיוחד שלא היה הדבר במקרה. ולא בלבד כניסתו לגן עדן שלא היה במקרה, שזהו היה שלמות העולם ולא שייך זה במקרה, רק אף יציאתו משם לא היה במקרה, שלא תאמר כי בשביל שחטא האדם במקרה גורש מגן עדן, שדבר זה אינו גם כן, שמאחר שעל ידי שחטא האדם היה בעולם דבר חדש שהגיע המיתה לבני אדם, ודבר זה לא יתכן שיהיה במקרה כמו שהתבאר, ולכך אף היציאה מגן עדן לא היה במקרה רק מוכן היה האדם לחטוא, וכן מה שבא המבול והגיע הפסד לעולם בכללו, אין לומר שהיה במקרה ולא היה זמן לדבר זה, שדבר זה אינו, שכשם שאי אפשר שיהיה הוית העולם במקרה כי אם בסדר מסודר, כן הפסד העולם אי אפשר במקרה. וזה שאמר זמן היה שיכנס נח אל התיבה ויבא המבול לעולם, כי אף שבודאי המבול היה בשביל החטא, מכל מקום היה הכנה לנבראים שיחטאו ויקבלו הפסד, לכך היה זמן לדבר הזה ולא היה במקרה. וכן זמן היה לנח שיצא מן התיבה, ולא תאמר כי כאשר גמר העונש יצא מן התיבה, דבר זה אינו כי יציאתו מן התיבה הוא קיום העולם וישוב שלו, ואין ראוי שיהיה ישוב העולם במקרה. וכן המילה שנתנה לאברהם, כאילו היה בריאה אחרת ממה שהיה קודם, כי קודם זה היה האדם בעל ערלה ואחר כך נמול, אל תאמר שהיה זה במקרה, בשביל שאברהם היה אוהבו של השם יתברך לכך נתנה לו המילה, כי דבר זה אינו, כי אף בודאי שאברהם היה אוהב השם יתברך, מכל מקום מוכן היה הזמן אל בני אדם שיקבלו המילה באותו זמן ולא יהיו הבריות עוד ערלים כמו שהיו עד אברהם, ודבר זה גם כן כמו בריאה אחרת, ולכך אמר שזמן היה שנתנה המילה לאברהם ולא קודם ולא אחר כך. וכן בניו היה זמן להם שיקבלו המילה ולא היה הדבר במקרה קרה. וכן התורה כאשר נתנה לעולם הנה זה סדר חדש שלא היה עד עתה, אין ראוי שתהיה התורה שהיא צורת כל הנבראים במקרה, שדבר זה התבאר פעמים הרבה כי התורה היא צורת כל הנבראים, ולפיכך עת מיוחד היה לדבר זה שתנתן התורה לאדם:

והבן מה שאמר לכל זמן ועת לכל חפץ, כי הדברים שהם גופניים כמו כניסת אדם לגן עדן ויציאתו משם, וכן הפסד העולם וחורבן העולם, והמילה שהם דברים גופניים, והגוף נופל תחת הזמן שייך לומר לכל זמן, אבל דבר שהוא שכל בלבד והוא קבלת התורה שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן, על זה אמר עת לכל חפץ. כי העתה שהוא המחבר העבר והעתיד אינו זמן, ורצה לומר כי הדבר שהוא מושכל שאינו נופל תחת הזמן הוא נעשה בעתה. ומה שנתנה דווקא באותו זמן ולא קודם זה ולא אחר זה, דבר זה נתבאר למעלה כי לא היה ראוי שתנתן התורה קודם שיצאו ממצרים וכבר הארכנו בזה, אך מה שנתנה בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ולא קודם צריך לתת טעם לזה. אמנם הסבה מבוארת גם כן למעלה, כי מפני שהתורה שכלית ואינה תחת הזמן ראוי לה השלישי, כי כבר אמרנו כי העתה שאינו זמן הוא שייך דוקא לתורה, ומפני כי העתה הוא שלישי, כי העתה מחבר הזמן והוא שלישי, ולכך בחדש השלישי נתנה התורה, כי השלישי בשביל שהוא שלישי הוא כמו העתה שאינו זמן נחשב, לכך הוא שייך לתורה, כדכתיב ועת לכל חפץ. ומפני כך החדש הזה בפרט מזלו תאומים, כי השלישי אשר הוא בין שנים והוא מחבר השנים, הרי בכח השלישי יש שנים, כי הוא מתחבר לזה ולזה כאשר הוא ביניהם ולכך השלישי מזלו תאומים, וראוי שתנתן בו התורה שהם נחשבים אחים כמו תאומים. ודברים אלו עמוקים וברורים מאד כאשר תבין, כי התורה מוכן לה השלישי כמו שהיה כל ענין התורה על ידי שלישי, כמו שדרש ההוא גלילאי כמו שהתבאר למעלה, ובשביל זה הובחר השלישי לתורה עיין שם, וכאשר יצאו ממצרים הזמן הזה תחלת מנין ישראל ואין זמן מוכן רק השלישי:

אבל במדרש אמרו בדרך אחר. וזה אמרם במד' (ילק"ש יתרו) בחדש השלישי. ולמה בחדש השלישי ולא בחדש השני ולא בחדש הרביעי, אמר ר' הושעיא שנה לי ר' חייא הגדול גיורת שפחה ומשוחררת לא ינשאו ולא יתארסו עד ג' חדשים, כך ישראל נקראו גרים, שנאמר כי גרים הייתם בארץ מצרים, שבוים היו שנאמר והיו שובים לשוביהם. משוחררים היו שנאמר אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים. אמר הקדוש ברוך הוא אמתין להם ג' חדשים ואחר כך אתן להם התורה ע"כ. מענין זה משמע כי צריך ג' חדשים להרחיק ממה שהיו תחלה משועבדים תחת רשות מצרים, ולפי מדרגת ומעלת התורה אין ראוי שתנתן לישראל רק בהרחקה מן הזמן אשר היו משועבדים תחת רשות מצרים, כמו שאין ראוי שתנשא הגיורת לישראל רק בהרחקת שלשה חדשים. ואף כי נתן להם תורה תוך שלשה חדשים והגיורת לא תתארס עד אחר ג' חדשים, דבר זה ענין אחר כי תכף שהיה חדש הג' נחשב שעברו ג' חדשים דמקצת ככולו, וזה שייך דוקא כאשר יצאו ממצרים, שבחדש הראשון יצאו ותכף שהיה חדש שני נקרא חדש שני, והחדש ג' נקרא חדש ג' דמקצת ככולו, אבל גבי גיורת דלא תלה מידי בחדש לא שייך לומר רק חדש שלם ולא אמרינן מקצת ככולו. ואף על גב דהתם טעמא הוי משום הבחנה דלא שייך הך טעמא בכאן, מכל מקום יש לומר כי מצינו שזמן ג' חדשים הוא מחולק לעצמו ומותרת להנשא אחר ג' חדשים שהיתה שפחה וגויה, יהיה הטעם מה שיהיה סוף סוף זמן ג' חדשים מחולק לעצמו, וכמו שמחולק השלשה לעצמו לענין הבחנה, כך אצל ישראל זמן שלשה חדשים זמן מחולק לעצמו שיהיו נכנסים לרשות שכינה, כאשר היו ג' חדשים אחר שהיו תחת רשות מצרים, ואין ראוי להם הדבקות בו יתברך עד ג' חדשים. כי הזמן הוא מדובק ומחובר, ועד ג' חדשים נחשב הזמן אחד, אבל יותר משלשה חדשים לא נחשב אחד רק מחולק לעצמו, והטעם כי כל דבר שהוא מחובר יש בו ראשון ואמצע וסוף, ולפיכך הזמן שהוא מחובר חבור שלו הוא בשלשה דהיינו ראש ואמצע וסוף, ולפיכך היה צריך ג' חדשים מיום שיצאו בו עד זה הזמן נחשב הזמן אחד מדובק, ואין ראוי שתנתן התורה רק בזמן שאין לו חבור ודבוק אל זמן השעבוד שיהיו עתה דבקים בו יתברך ודבר זה מבואר מאד, הנה נתבאר לך הזמן אשר ראוי להנתן התורה:

אמנם ממצות הספירה נראה שלא היה אפשר להנתן התורה עד אותו היום, וזה שכאשר יצאו ממצרים היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו שנולד בגופו, כמו שהתבאר בחבור גבורת ה' באריכות עיין שם, ואין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף רק הוא נבדל מן הגוף, ולפיכך צריך הספירה עד חמשים, כי אז בא הוא למדרגת התורה שהיא שכל נבדל, כי התורה היא משער החמשים שהוא נבדל מן האדם, ולפיכך מספר החמשים ראוי אל המעלה הנבדלת השכלית, כי מספר זה שהוא חמשים נבדל מן המספר הקודם, וראוי לקבל אז התורה השכלית שהוא נבדל מן הגוף, ודבר זה ברור אין ספק למי שמבין דברים אלו. ולפיכך צריך לספור עד החמשים ואין החמשים בכלל הספירה, כי אם היה גם כן בכלל הספירה היה משותף עם התשע והארבעים, ודבר זה אינו כי לא היה בכלל תשע וארבעים רק הוא נבדל לעצמו כמו השכל שהוא נבדל. לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין, שהשעורין הם גופניים כי הם מאכל בהמה, וקרבן זה ביום ראשון של ספירה, כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל, וכמו שהתבאר לפני זה כי אי אפשר לתורה רק שיהיה לה מקבל גשמי, ומעלת השכל שא"א שלא יהיה בלא מקבל כלל רק צריך לו מקבל גשמי, ולכך היום הראשון מן חמשים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה שהוא התחלה לתורה, וביום חמשים שהוא עצרת ואז הקרבת שתי הלחם מן החטים, ומאכל חטים הוא ראוי לאדם השכלי בפרט, כמו שאמרו במסכת הוריות (י"ג ע"ב) חמשה דברים יפים לתלמוד, האוכל פת חטין, ואין צריך לומר חטים עצמם. ושתי הלחם היו של חמץ, ודבר זה להורות על מעלת ומדרגת התורה, שהכל תחת מדרגת ה' ומסודר ממנה, אף החמץ הוא היצר הרע, וכבר בארנו זה למעלה בפרק שלפני זה במה שאמרנו אף מלאך המות מציאתו מסודר מן התורה, והשטן מלאך המות הוא יצר הרע, וזה שיש להקריב שתי הלחם מן החמץ:

ובמסכת קידושין (ל' ע"ב) ושמתם. סם תם, נמשלה תורה בסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה ומניח רטיה על גבה, ואמר לו בני כל זמן שרטייה זו על גבי המכה אכול מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין ובין בצונן, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקדוש ברוך הוא בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, כל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים ביד יצר הרע, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו ע"כ. ופירוש זה כי לא יכול יצר הרע לשלוט על התורה שהוא סדר הנמצאים אשר הם נבראים עליו, ולפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי שזה אינו יכול, ומפני זה מעלת התורה שאין יצר הרע שולט עם התורה, ואם לא היתה התורה שהיא רטייה ליצר הרע שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר לא היה נברא היצר הרע שלא היה יכול האדם לעמוד נגדו, אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע, ולכך ביום מתן תורה היו מביאים ב' הלחם שהיו של חמץ, כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה, ומצד התורה נמצא יצר הרע, ואם לא כן לא היה נמצא מפני שאין יכול לעמוד נגדו. עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה, ולכך המצוה להקריב החמץ ביום מתן תורה. ועוד רמז בזה מה שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כדאיתא במס' סוכה (נ"ב ע"א). ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ, וזהו עיקר הטעם, אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאד בענין זה, ולא כמו שאר קרבנות שאסור להקריב חמץ אל המזבח, כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השם יתברך, אבל ביום מתן תורה שהתורה שומרת מן יצר הרע עד שאינו מושל באדם אין הרחקה אליו, ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא. וקצת רמזנו למעלה כי משה השיב למלאכים כי מפני הקנאה והשנאה שיש בתחתונים ולכך ראוי להם התורה כמו שמבואר למעלה, לכך היו שתי הלחם של חמץ, כי דבר זה הוא הגורם שיבא התורה לתחתונים, אמנם יש עוד טעם למה שהיו שתי הלחם חמץ, רמזוהו חכמים (בפרק ב' דביצה) (פסחים ס"ח ע"ב) הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. שהוא יום שנתן תורה לישראל, וזה כי היום הזה התחתונים הם עיקר במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים, והנה שאר הימים התחתונים פונים אל העליונים כמו שראוי, ויום הזה היו פונים העליונים לתחתונים, כדכתיב וירד ה' על הר סיני (שמות י"ט). ולפיכך ביום הזה נבחר החמץ שהאדם שבו החמץ עיקר ביום הזה. והיו שתים ועמהם שני כבשי עצרת וזבח שלמים, מפני כי יום הזה הקדוש ברוך הוא היה פונה אל עולם הזה, ולא נמצא בכל הקרבנות שלמי צבור כי אם בעצרת, וזה מפני כי יום הזה יש שלום וחבור לעליונים עם התחתונים, ויש אכילה למזבח וזהו לגבוה, ואכילה לאדם כי ביום הזה בעינן לכם, ופרושים הראשונים ברורים. וצריך לספור יום אחר יום, כי כל יום ויום הוא קירוב יותר, וכאשר יצאו ממצרים ביום ט"ו וקנו מדרגתם ולא היה להם מעלת השכל שהיא התורה, ולכך מיד למחרת היה התחלה להגיע אל מדרגת התורה שהוא שכל לגמרי, וכל יום קירוב יותר עד יום חמשים, והנה היום שנתנה תורה אין לאחר ולא להקדים. ומכל מקום גם הטעם הראשון צריך לומר כי כך מוכח מן הכתוב, שהרי אמר בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. תלה זמן הנתינה בחדש השלישי, מוכח בפירוש שגם נתינת התורה תלוי בחדש שלישי כמו שאמרנו למעלה: