תורה אור (חב"ד)/נח
פרשת נח[עריכה]
מים רבים[עריכה]
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.
הנה מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עוה״ז כו׳, ועם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה שהוא בחינת האהבה המוסתרת[1] שיש בכל נפש מישראל בטבע מבחינת נפש האלקית שטבעה לעלות וליכלל תמיד למעלה כשלהבת העולה מאליה כמ״ש לעיל מיניה, רשפיה רשפי אש שלהבת יה, שהוא בחינת שלהבת הבאה מלמעלה, שהיא הנפש האלקית שקודם התלבשותה בגוף הגשמי היתה נהנית מזיו השכינה והיתה מיוחדת בתכלית היחוד בא״ס ב״ה. ולזאת גם אחר התלבשותה בגוף הגשמי לעסוק בענינים גשמיים שהן הנקראים מים רבים, עם כל זה לא יוכלו לכבותה מלהיות תמיד בבחינת אהבה ותשוקה נפלאה לעלות וליכלל למעלה, ואדרבה על ידי התלבשותה במים רבים הנ״ל יכולה להגיע למדרגה היותר גבוה מקודם שירדה לעוה״ז כאשר יתבאר:
והנה בחינת מים רבים הנ״ל נקראת מי נח, וכמ״ש (ישעיהו נד) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך (עיין בספר עיר גבורים), כי הנה נח הוא נייחא דרוחא, שהוא בחינת שביתה כאדם השובת ממלאכתו. וכמ״ש וישבת ביום השביעי ותרגומו ונח ביומא שביעאה כו׳. ומ״ש נח נח ב' פעמים, הם נייחא דעילאי ונייחא דתתאי, שהוא בחינות שבת תתאה ושבת עילאה שיהיה לעתיד שנקרא יום שכולו שבת, מה שא״כ שבת תתאה אינו כולו שבת כאשר יתבאר.
כי הנה לכאורה אינו מובן ענין המבול, שאם היה רק להעביר ולשחת האנשים החוטאים, למה הוצרך לבחינת רעש גדול כזה, הלא ברגע אחד היה ביכולת ה׳ להעבירם אף בלא המבול.
אך באמת היה המבול בא לטהר את הארץ, שנאמר כי מלאה הארץ חמס, ונתקלקלה מאד והיה נצרך לטהרה, ולזאת בא המבול דוקא שהוא בחינת מים בכדי לטהר את הטמאים, שהוא כדוגמת המקוה מ׳ סאה שהיא מטהרת את הטמא, כמו כן היה המבול בא בכדי לטהר את כל הארץ, וכמ״ש (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו׳, ולזאת נקראים מי נח שנעשה מזה נייחא דרוחא כו׳.
והנה שעבוד הפרנסה נקרא ג״כ מי נח, וכמארז״ל שבחר לו אברהם אבינו שעבוד נגד גיהנם. שכמו שאי אפשר להנשמה לבא בג״ע ליהנות מזיו השכינה עד שתרד קודם לכן בגיהנם, וכמו שאמרו גבי אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, וגם לטבול בנהר דינור כמ״ש במ״א. כמו כן ע״י שעבוד יכולים לעלות למעלה מעלה למדרגה היותר גבוה.
והנה שעבוד אין הפירוש מה שיש עלינו עתה מלך ושנוטל מאתנו מס, שגם בזמן בהמ״ק היה עלינו מלך ישראל והמס היה ביותר, כידוע שחלק עשירי הוצרך כל אחד ליתן. אלא הכוונה היא שבזמן שבהמ״ק היה קיים היה נמשך ברכה והשפעה עצומה, עד שא״י היתה ארץ זבת חלב ודבש כו׳ שלא על פי הטבע כלל, כמ״ש בגמ׳ סוף מסכת כתובות, ולא היה כלל דאגות וטרדת הפרנסה.
ועתה יש לכל אחד ואחד יגיעות וטרדת הפרנסה לעסוק בענייני עוה״ז הגשמי, והוא בחינת מים רבים הנ״ל שנקראים מי נח שהוא בחינת נייחא דרוחא, לפי שע״י בחינת מים רבים הנ״ל מתעלית הנשמה למדרגה היותר גבוה מקודם התלבשותה כו׳ שהיתה רק נהנית מזיו השכינה כו׳, וכמאמר רבותינו ז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב, לפי שהוא בחינת יתרון האור מתוך החושך דוקא, שהוא בחינת אתכפייא סט״א ואתהפכא חשוכא כו׳, שכשעוסק כל היום בענינים גשמיים בטרדת הפרנסה שהם הנקראים חשך, ומתבונן אח״כ בתפלה איך שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו׳, שהם המזלות שהם המשפיעים חיות כל עוה״ז וכמ״ש (דברים לג) וממגד תבואות שמש וממגד גרש כו׳, והמזלות הם מקבלים מע׳ שרים, והשרים מקבלים משמרי[2] אופנים, והם מקבלים מהמלאכים, וגבוה מעל גבוה, עד שכולם מקבלים מבחינת מלכותו ית׳, וכמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים, שמהווה את כל העולמות מאין ליש ממש, והוא רק בחינת זיו השכינה בלבד, שאינו אלא בחינת זיו והארה בעלמא בלבד לגבי מהותו ועצמותו יתברך כביכול, שהוא בבחינת א״ס ממש היה הוה ויהיה בלי שינוי ממש, וכמאמר אתה הוא קודם שנברא ואתה הוא לאחר שנברא כו׳.
ואחרי התבוננות כל הנ״ל בעומק הדעת, תתעורר נפשו בבחינת אהבה ותשוקה נפלאה כרשפי אש, לצאת מתוך החשך והעלם הגשמי הזה, ורק לדבקה בו ית׳ וכמ״ש (תהלים עג) "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי" כו׳, שלא יחפוץ כלל לא בג״ע התחתון ולא בג״ע העליון שהם רק בחינות זיו והארה בלבד, וכמאמר רבותינו ז״ל צדיקים יושבים וכו׳ ונהנין מזיו השכינה, כי אם לדבקה בו ית׳ ליכלל בבחינת מהותו ועצמותו ית׳, ונקרא בזה״ק לאשתאבא בגופא דמלכא כו׳.
ונקראת בחינת אהבה זו בחינת תשובה שהוא בחילא יתיר, שבאה דוקא מתוך החשך, שהיה עוסק רק בענינים גשמיים והבלי עולם. לפי שיתרון האור הוא מתוך החשך דוקא.
ונקראת אהבה זו בחינת בכל מאדך, שהוא בלי גבול ממש, שבאה דוקא מן ההפוך שהוא החשך, וכמ״ש טוב זה מלאך חיים, (טוב) מאד זה מה״מ[3], שע״י ההפוך והחשך דוקא שהוא בחינת נה״ב[4], יכולים לבא לבחינת אהבת בכל מאדך שהוא בלי גבול ממש. והיינו לפי שבשרשה למעלה מעלה שורש נה״ב גבוה יותר מבחינת נפש האלקית, וכמ״ש (בראשי׳ לו) "ואלה המלכים אשר מלכו כו׳ לפני מלך מלך לבני ישראל", שהוא בחינת נפש האלקית, רק שע״י שבירת הכלים נפלו למטה מטה כמ״ש וימלך וימת כו׳, אבל בשרשם הם למעלה מעלה מבחינת נפש האלקית. ולזאת גם כמו שנפלו למטה, יש להם תגבורת על נפש האלקית, מפני ששרשם הוא מבחינת מלוכה שהוא בחינת התנשאות כו׳. וגם האדם מקבל חיות מבחינת בהמות ומאכלים, ובלעדם אינו יכול לחיות, מה שאין כן המאכלים אינם צריכים אל האדם.
וכל זה מפני שבשרש שרשם למעלה הם גבוהים הרבה מבחינת הנשמות, ולזאת ע״י ירידת והתלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית דוקא, לעסוק בטרדות ומחשבות הפרנסה בענינים גשמיים שהם הנקראים מים רבים הנ״ל, יכולה לבא לבחינת אהבת בכל מאדך. שהוא בלי גבול כנ״ל, שהיא מדרגה היותר גבוה מהיותה קודם ירידתה בגוף שהיתה רק נהנית מזיו השכינה כו׳. והיינו ע״י אתכפייא ואתהפכא חשוכא דוקא, שהוא בחינת יתרון האור שמתוך החשך כנ״ל. לפי ששרשם למעלה גבוה ממדרגת נפש האלקית כנ״ל, רק שנפלו למטה כמ״ש וימלך וימת כו׳, וע״י אתכפייא נעשה תחה״מ[5]:
וזהו מאמר רז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כנ״ל. ולזאת נקראו מים רבים הנ״ל מי נח, לפי שנעשה ע״י נייחא דרוחא, שנעשה מהם תבת נח שהוא בחינת תיבות התפלה, וכמ״ש בא אתה וכל ביתך אל התבה כו׳. וזהו "ויגברו המים מאד כו׳ חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים" כו׳, שהוא בחינת תגבורת נפש הבהמית על בחינת נפש האלקית בעסק הפרנסה ועניינים הגשמיים, אך עי״ז נעשה אח״כ יתרון אור כו׳ כנ״ל.
וזהו "ותלך התבה על פני המים" דוקא, "ותרם התבה" כו׳, שע״י המים דוקא מתעלות תיבות התפילה ועולה למעלה מעלה כנ״ל. וזהו טעות הבעלי עסקים, שבדעתם שאין יכולים להתפלל כ״כ כמו היושבי אוהלים, כי אדרבה נהפוך הוא שהם יכולים להתפלל יותר, כי יתרון האור הוא מתוך החשך דוקא כו׳.
וזהו שנקרא מי נח נייחא דרוחא, שהוא בחינת השבת, כמ״ש כי בו שבת מכל מלאכתו כו׳. שבו׳ ימי המעשה הוא בחינת התפשטות והמשכת מלכותו ית׳ למטה, כמו ביום הראשון נאמר "ויאמר אלקים יהי אור כו׳, יהי רקיע, תדשא הארץ דשא" כו׳, שנקראים ימי המעשה, ובשבת הוא בחינת שביתה ממלאכה ונייחא דרוחא, שהוא עליית העולמות למעלה כאדם השובת ונח ממלאכתו. כמו כן הוא בחינת טרדת ועסק הפרנסה בענינים גשמיים שנקרא מים רבים, כשמתהפכים ועולים אח״כ בבחינת אלקות ע״י התפלה כנ״ל, נקראת בחינה זו בחינת נייחא דרוחא, שהוא בחינת שבת כנ״ל, כידוע שכל תפילה מו׳ ימי המעשה היא הארה מבחי׳ שבת כנ״ל. אך כל זה הוא שבת תתאה.
ויש עוד בחינת שבת עילאה, שהוא מה שיהיה לעתיד שנקרא יום שכולו שבת. וזהו "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ". כי הנה אף שהם באו לטהר, אך לא בכל זמן צריך טהרה כל כך. "כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך". כי הנה אף שמבואר למעלה שע״י בחינת מים רבים הנ״ל נעשה יתרון אור כו׳, שהוא בחינת אהבת בכל מאדך כנ״ל, עם כל זה יש עוד בחינת אהבה רבה הבאה מלמעלה, שהיא למעלה מעלה אף מבחינת האהבה שבאה ע״י מים רבים הנ״ל. והוא מ״ש "וימינו תחבקני" כו׳. ובחינת האהבה זו יתגלה לעתיד, וכמ״ש (ישעיהו נד, י) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט" כו׳, שהוא בחינת חסד עליון ואהבה רבה הבאה מלמעלה להיות וימינו תחבקני, (וזהו (שם נב, יג) "וגבה מאד", שבחינת בכל מאדך יהיה מבחינה גבוה יותר כו׳):
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כי הנה מבואר למעלה איך שמים רבים שהם טרדות הפרנסה, ונהרות שהם המחשבות בענינים גשמיים שנקראו בשם נהרות דניידי ואזלי משא״כ מים הם מכונסים ועומדים, וכל זה לא יוכלו לכבות את האהבה ואדרבה בהם וע״י דוקא תבא לבחי׳ האהבה היותר גדולה היינו בחי׳ בכל מאדך הנ״ל. ולזה אומר אח״כ אם יתן איש את כל הון ביתו כו׳. הון ביתו נק׳ חכמת התורה שהן פירוש וטעמי המצות שנמשך מבחי׳ חכמתו ית׳. וכמ״ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי מעדן שהוא בחי׳ חכמה שנק׳ עדן יוצא נהר לשון המשכה להשקות את הגן שהם ג״ן סדרים דאורייתא שהן פירוש וטעמי המצות ונעשה מהם בחי׳ ג״ע עליון וג״ע תחתון עד שנשתלשל מטה מטה ששרשם מבחי׳ חכמתו ית׳ שנק׳ ראשית ההשתלשלות ואינו ערוך כלל לגבי מהותו ועצמותו יתברך שהוא למעלה מההשתלשלות:
וזהו אם יתן איש שהוא לשון גבורות וצמצומים כמ״ש (שמות טו) ה׳ איש מלחמה כו׳ שכדי שיומשך מעצמותו ית׳ להתהוות בחי׳ חכמה שאינו אלא זיו והארה בלבד א״א להיות כ״א ע״י צמצומים וגבורות רבים. וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שהוא אהבת בכל מאדך המבואר למעלה שהוא לאשתאבא בגופא דמלכא. וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳ שלא יחפוץ לא בג״ע כו׳ שהם אינם רק זיו והארה בלבד רק לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא מהותו ועצמותו ית׳. ואי לזאת בוז יבוזו לו הון ביתו הנ״ל שאינו אלא זיו והארה כו׳ וד״ל. אכן כ״ז הוא הפי׳ וטעמי המצות שהוא בחי' חכמת התורה שנמשך מחכמתו ית׳ כנ״ל. אבל גופי המצות מעשיות כמו תפלין וסוכה ומצות צדקה שנא׳ (ישעיהו לב) והי׳ מעשה הצדקה וכדומה שהן הם רצונו ית׳ שלמעלה מהטעם והדעת הנמשך בבחי׳ חכמה. ולהיות ששרש׳ גבוה מאד ממדרגת התורה כו׳ ע״כ נתלבשו בדברים גשמיים דוקא שא״א לבא לבחי׳ השגה כו׳. וכמו שאמרו ז״ל לחכימא ברמיזא שדבר העמוק מאד א״א לגלותו בדבור כ״א ברמיזא שמראה לו באצבע כו׳. כמו״כ מצות מעשיות מפני ששרשם מאד נעלה שהן פנימיות רצונו ית׳ כביכול שלמעלה מהשגה. לזאת א״א לבא לידי גילוי למטה כ״א בהתלבשותם בדברי׳ גשמיים דוקא כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא. וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוה היום כו׳. כי הנה כל פ׳ ק״ש שמע ישראל הוא רק התבוננות מבחי׳ שמותיו כו׳. ועי״ז ואהבת בכל לבבך כו׳ עד שיגיע לבחי׳ אהבת בכל מאדך הנ״ל שהוא ליכלל ולדבקה בו במהותו ועצמותו ית׳ ממש. ואי אפשר זאת כי אם ע״י קיום מצותיו ית׳ דוקא שהן פנימיות רצונו ית׳ ונעוץ סופן בתחלתן וזהו אשר אנכי מי שאנכי שהוא מהותו ועצמותו ממש ולא בבחי׳ אור וזיו בלבד מצוך ע״י קיום מצות מעשיות דוקא כנ״ל. היום כו׳ שהיום דוקא שהנשמה מלובשת בתוך הגוף משא״כ קודם התלבשותה בגוף היתה רק נהנית מזיו השכינה כו׳. וזהו ודברת בם שהוא מצות הדבור של התורה. וכמ״ש והגית בו כו׳. ועקימת שפתיו הוי מעשה כו׳. וזהו אחות לנו קטנה שנעשה בחי׳ אחות והוא לשון אחת שמתאחדת בתכלית עם מהותו ועצמותו ית׳ כביכול ממש ע״י קיום המצות מעשיות כנ״ל. וכמ״ש וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו מכל צדדיו כו׳ וזהו מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה וד״ל:
ביאור על הנ"ל (מים רבים)[עריכה]
להבין הענין שתפילת הבעל עסק יהיה במדרגה גבוה כו׳. צלה״ב ענין ירידת הנשמה שהיא הניצוץ אלקות בעוה״ז בגוף ונפש הבהמית להיות טרוד תמיד במחשבות ודאגות הפרנסה בהבלי עוה״ז. וזהו ירידה גדולה. מההכרח לומר שירידה זו היא צורך עלי׳. שלאחר שירדה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית תוכל לעלות למעלה מעלה ע״י אהבת בכל מאדך שהוא בלי גבול. כמארז״ל טוב זה מלאך חיים מאד זה מה״מ כו׳. וזהו דוקא ע״י האהבה הבאה מנפש הבהמית כמו שאנו רואים למטה שכח הבהמה גדול מכח האדם כמו״כ למעלה ארז״ל במקום שבע״ת עומדין צדיקים כו׳. והיינו מפני שבחי׳ בע״ת הוא בחילא יתיר ובכח והתגברות גדול. והיינו מפני שבחי׳ נפש הבהמית הוא מבחי׳ עולם התהו. ואלה המלכים אשר מלכו וכו׳. ובחי׳ התהו הוא למעלה מבחי׳ תקון כמ״ש אשר מלכו לפני מלך מלך לבנ״י שהוא בחי׳ התיקון.
ולהבין כ״ז הנה איתא במדרש בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה״ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה״ר כו׳. ואין הפי׳ כמו שהעולם סוברין שמדה״ד הוא בחי׳ צמצום ומניעת ההשפעה. כי הרי בחי׳ גבורה היא אחת ממדותיו ית׳. כמ״ש (דברי הימים א כט) לך ה׳ הגדולה והגבורה שהם עשר ספי׳ דאצי׳ המחיי׳ ומהוים מאין ליש. ועוד הנה כתיב (דברים יב) כי הדם הוא הנפש שעיקר חיות האדם הוא הדם. ודם נמשך מבחי׳ גבורה מדה״ד. אלא הפי׳ מדה״ד הוא בחי׳ גבורה לשון תגבורת שכח החיות מאור א״ס בא בהתגברות יותר מבחי׳ החסד שהוא נמשך למטה מטה אבל הוא בא בבחי׳ קרירות. משא״כ בחי׳ גבורה שבא החיות מאור א״ס בהתגברות רב למאוד. ע״כ ממילא כשבא בדרך השתלשלות למטה נעשה בחי׳ דין מי שאינו ראוי לקבל ההשפעה אינו יכול לקבל מפני שהחיות נמשך בהתגברות רב. משא״כ בחי׳ חסד שבא החיות בקרירות יוכל למשוך ולהתפשט למטה מטה אבל בחי׳ גבורה הוא החיות בהתגברות בחי׳ ז׳ מלכים והוא עולם התהו שלכן נק׳ י״ס בעולם[6] התהו בשם מלכים:
ועפ״י הקבלה מבואר שבחי׳ התהו הוא רבוי האור ומיעוט כלים. ובחי׳ התקון הוא בהיפוך. פירוש רבוי אור שהאור והחיות בא בהתגברות רב כי כל הי״ס היו בתגבורת רב כמו בחי׳ חסד הי׳ מדת חסד בהתגברות רב וכן כל הי״ס וגם לכן לא היה התכללות המדות להיות כלול חו״ג מפני שכל בחי׳ ומדה היה בכח והתגברות רב. לכן לא היה יכול להתכלל עם הפוכו והיה כל מדה בפני עצמה. וזהו שראה שאין העולם מתקיים כי מזה אינו יכול להיות תקון עולם ולצורך תקון עולם הוצרך להיות בחי׳ תיקון היינו בחי׳ קוין התכללות המדות זה בזה והוא בחי׳ רבוי כלים ומיעוט האור שהאור וחיות אינו בא בהתגברות רק בחי׳ חסד בקרירות ולזה יוכל להיות התכללות חו״ג שני הפכים וכמארז״ל (בפרק ה דאבות) להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו כו׳. שמחמת שאין המדה בא בהתגברות נמשך להיות א״א וסבלנות. ואדרבה יכול להיות שני הפכים בתכלית כמו שמצינו בבנין בהמ״ק שהיתה השמחה גדולה עד מאד כשאמר שלמה שיר השירים שלא היתה מיום בריאת העולם. וכמ״ש (מלכים א ח, יא) כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳. שבא האש מלמעלה היינו בחי׳ גילוי השכינה למטה נמצא שהי׳ השמחה רבה מאד ועל אותו הפרק נאמר (ירמיהו לב, לא) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה. ממה שלקח בת פרעה כו׳. נמצא שהיו ב׳ הפכים יחד בעת ובזמן אחד והיינו ע״י ששיתף מדת הרחמים ונעשה עולם התקון יכול להיות התכללות המדות זב״ז שמאחר שאין המדה והתגלותה הולך ברבוי ובתגבורת האור א״כ הכלי היתה יכולה להכיל גם ב׳ הבחי׳ יחד.
והנה נשמת האדם הוא מבחי׳ אצילות עולם התקון ולכן הנשמה כלולה מכל המדות כמבואר בתניא משא״כ המלאכים שרשם מבחי׳ עולם התהו מחנה מיכאל מחנה גבריאל כל א׳ קו בפ״ע. מחנה מיכאל הוא רק בחי׳ אהבה בהתגברות מאד. ומחנה גבריאל הוא רק בחי׳ יראה בהתגברות רב שר של מים שר של אש. ומזה נמשך בחי׳ מרכבה פני אריה אל הימין פני שור וכו׳.
והנה בנשמת האדם ארז״ל ג׳ שותפין באדם הקב״ה נותן בו נשמה. וחיות נפש הבהמות ועופות הם מבחי׳ פני ארי׳ פני שור כו׳ ומקורם מעולם התהו ולזה נאמר על האדם אחור וקדם צרתני שמצד בחי׳ התקון בהשתלשלות בחי׳ אדם הוא במדרגה גבוה יותר. שבחי׳ הבהמות נפלו למטה מטה מאד מאד משא״כ במקורם הם במדרגה גבוה יותר שהם מבחי׳ עולם התהו לפני מלך מלך כו׳ כנודע.
ואי לזאת האהבה הבאה מצד נפש הבהמית הוא למעלה מעלה בחי׳ בכל מאדך שלמעלה מהכלי מפני שהוא בחילא יתיר שבאה בהתגברות רב ששרש נפש הבהמית הוא מבחי׳ התהו כנ״ל. רק שנפלה בשבירת הכלים למטה מטה מאד בעבודה גשמית להיות נפרדים אבל כשנברר ועולה למעלה בתפילה אזי הוא בהתגברות רב אהבת בכל מאדך. וכמארז״ל והאי דלא אמינא לך באורתא דלא אכלי בישרא דתורא כו׳ נמצא שמאכל הבשר נותן כח ותוספ׳ מוחין באדם וכמ״ש ויין ישמח לבב אנוש. ועכ״ז למטה האדם במדרגה גבוה יותר מהם ואין ערוך כו׳ אבל בשרשם הם למעלה מבחי׳ האדם שהם מעולם התהו.
ועפ״י הקבלה נק׳ יתרון האור מתוך החשך דוקא. והיינו ע״י ההתבוננות בתפלה איך שטרוד כל היום ורודף אחר פרנסתו מזון ולחם שחיותן הוא מהמזלות כמארז״ל אין לך עשב למטה שאין לו מזל כו׳ והמזלות נמשכים מבחי׳ הע׳ שרים והשרים מקבלים משמרי האופנים והאופנים מקבלים מבחי׳ מלכות כמ״ש מלכותך מכ״ע. אבל לגבי מהותו ועצמותו אין ערוך שהוא רק בחי׳ זיו והארה בלבד וזהו ענין מאמר ר׳ עקיבא אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ. ששם הוא התענוג עד אין קץ וכמ״ש הודו על ארץ ושמים שבחי׳ ארץ ושמים ממלא וסובב הם רק בחי׳ הוד וזיו משא״כ לבני ישראל עם קרובו לבחי׳ מהותו ועצמותו ית׳. מזה תתלהב נפשו בהתגברות בחילא יתיר בתשוקה וחפיצה לדבקה בו ית׳ וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳. וזהו ברוך אתה מלך העולם אשר קדשנו במצותיו כו׳ שמה שנשפע ונמשך למטה להיות ממלא וסובב הוא בחי׳ מלך העולם ומלכותו בכל משלה. אבל אהבת ותשוקת נש״י לדבקה בו ית׳ במהותו ועצמותו אשר קדשנו אשר הוא בחי׳ תענוג העליון עד אין קץ, לשון באשרי כו׳. קדשנו במצותיו כו׳, שע״י המצות הם ממשיכים מענג העליון כמו טלית וכו׳. וזהו "כי מי נח זאת לי", כי שעבוד הפרנסה כנז״ל הוא בחי׳ מי נח כמו שהי׳ במבול, שאין הפי׳ שהי׳ המבול להעביר הרשעים מן העולם. כי לזה לא הי׳ נצרך המבול מים כי ברגע אחת הי׳ נעשה. וכמ״ש בפרעה ותכחד כו׳. רק המבול הי׳ כדי לטהר העולם כי בתחילה ותמלא הארץ חמס כו׳. שהם המשיכו קליפות כו׳. שלזה הי׳ צריך לטהר העולם ע״י בחי׳ מים המטהרים והוא בחי׳ גשם גבורות גשמים שהוא מבחי׳ התהו שכשנמשך הגשמים בסדר והדרג׳ הוא בחי׳ חסד ומצמיח זרעים כו׳. משא״כ המבול שהיו יורדים בגבורה היינו בהתגברות רב ובכח גדול שהוא מבחי׳ עולם התהו חסד דתהו לטהר הארץ הוצרך להיות הארה מבחי׳ עולם התהו שלמעלה מבחי׳ תקון רק שהי׳ הארה רבה ועצומה בהתגברות רב מבחי׳ התהו. ולזה וימח את כל היקום שלא היו ראויים לקבל. וזהו ויכסו ההרים חמש עשרה אמה כו׳ פי׳ הרים הוא בחי׳ תקון התכללות המדות כאברהם שקראו הר כו׳. והטרדות ומחשבות עוה״ז מנפש הבהמית הם ג״כ מבחי׳ עולם התהו ונק׳ מי נח כו׳. וזהו ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה. תבה הוא בחי׳ צירופי אותיות כי נח הוא בחי׳ שבת כתרגומו וישבת ונח כו׳. ואין הפי׳ שביתה בעצם רק כאדם ששובת ממלאכתו. וכמ״ש ונוח בחמשה עשר כו׳ שביתה אחר מלחמה כו׳ בחי׳ נח נייחא דרוחא.
ויש ב׳ בחינות נח ב׳ בחי׳ שבת שבת תתאה ושבת עלאה יום שכולו שבת. ובחי׳ תפילה נק׳ ג״כ בחי׳ נח בחי׳ שבת. וכל תפילות החול מתעלים בשבת כי בשבת הוא עליות העולמות שכל ששת ימי המעשה הוא בירורי רפ״ח נצוצין בחי׳ מל׳ שיורדת בבי״ע ורגלי׳ יורדות כו׳. ויש בזה עתים שונים כמו חצות לילה. וכל ו׳ ימי המעשה הוא בחי׳ השפעות ויאמר אלקים יהי אור כו׳ יהי רקיע. ובשבת מתעלים בי״ע בבחי׳ אצי׳ בחי׳ תקון כי איהו וחיוהי חד [איהו] וגרמוהי חד פי׳ חיוהי אורות וגרמוהי כלים הכל חד בהון וכמ״ש לך ה׳ הגדולה והגבורה שבבחי׳ אצי׳ בחי׳ גדולה וגבורה הם בבחי׳ לך ומיוחדים בתכלית בחי׳ תקון. וכמו״כ בתפלה ג״כ כל המעשה אשר יעשה בכל יום במזון או אפי׳ ת״ת מתעלה בתפלה ע״י אהבת בכל מאדך. וזהו שבת תתאה שמתעלים בי״ע בבחי׳ אצי׳. אך לע״ל יהיה יום שכולו שבת פי׳ שיתעלה בחי׳ אצי׳ למעלה מעלה ולא כמו עתה שאחר שבת נצרך להיות חול היינו שבחי׳ אצי׳ מברר בי״ע ולע״ל יתעלה בחי׳ אצי׳ ולא יהי׳ נצרך עוד לברר בי״ע כי רוח הטומאה אעביר ויבולע המות כו׳ אשת חיל עט״ב ונקבה תסובב גבר וכמבואר במ״א וד״ל:
וזהו פי׳ הפסוק מים רבים הם טרדות עוה״ז שהם מבחי׳ עולם התהו ונהרות הם המחשבות שנמשכו כמי נהר דניידי ואזלי כי בבחי׳ התהו יש ג״כ ב׳ בחי׳ מים ונהרות לא יוכלו לכבות את האהבה הבאה מכח נפש האלקית בהתגברות ועמך לא חפצתי וכו׳:
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. פירוש, ביתו הוא בחינת חכמה, בחכמה יבנה בית. הון ביתו הוא פנימיות כמ"ש בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים והוא בחינת טעמי התורה והוא בחינת ג"ע העליון ותחתון ואורייתא מחכמה נפקת. ואם יתן איש בחי' איש מלחמה שלהיות בחינת חכמה להיות נהנין מזיו השכינה בבחי' השגה הוא רק בחי' זיו והארה בלבד והוא ע"י בחי' איש מלחמה הוא רבוי הצמצומים עד שיוכל להיות בחינת חכמה זיו השכינה. אבל בחי' אהבה הנ"ל ועמך לא חפצתי כו'. שלא ע"מ לקבל פרס היינו עוה"ב ג"ע העליון וכו' כ"א ועמך למהותו ועצמותו ית' אליו ולא למדותיו. ואיך יוכל למשוך בחי' מהותו ועצמותו. הוא ע"י המצוות. כי תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור גימט' כתר. שכמו שהעמוד הוא מלמעלה למטה כמו"כ המצות הם מבחי' גלגלתא בחי' כתר הממוצע בין מאציל לנאצלים. כי איך יכול למשוך ממהותו ועצמותו ית' למטה הוא ע"י המצות רמ"ח אברין דמלכא וכמ"ש וימינו תחבקני כמשל החובק את האדם מחמת אהבת פנימיותו שהוא חכם ביותר וכדומה רק שאינו יכול לתפוס אותו כ"א ע"י הגוף ואבריו כמו כן כביכול ע"י המצות רמ"ח פקודין יכולים להמשיך מהו"ע שהם רצונו ית'. וזהו לאשתאבא בגופא דמלכא הוא בחי' המצות. וזהו שאנו אומרים בק"ש שמע ישראל הוי"ה אלקינו יחוד או"א תרין ריעין כו' ה' אחד יחוד זו"נ. בשכמל"ו יחודא תתאה וזהו הכל בחי' יחוד היינו כשנמשך למטה והיו לאחדים משא"כ מעשה המצות והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום. אנכי הוא בחי' כתר ע"י ודברת בם כי בחי' הדבור בתורה הוא ג"כ מ"ע. וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו בחינת ג"ע העליון ותחתון בחי' חכמה טעמי התורה בוז יבוזו לו שהוא רק בחי' זיו והארה בלבד אבל באהבה ועמך לא חפצתי כו'. שהוא אליו ולא למדותיו למהותו ועצמותו ית':
וזהו אחות לנו קטנה. פי' כי עתה נקרא זה דודי כו' אבל כשמתעלה למעלה מעלה ע"י המצות במהותו ועצמותו נק' אחותי לשון ולא מאחין איחוי אלכסנדרי. שהיו לאחדים ממש אשת חיל עט"ב ושם נק' בחי' קטנה נקודה חדא. כי כשמקבלת מבחינת חכמה נק' רבה אמונתך וכמארז"ל אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו היינו שיש השפעות והמשכות רבים משא"כ כשיתעלה בחי' מל' למעלה מעלה להיות עט"ב אז היא בחי' נקודה חדא (וע' ברע"מ פ' תרומה דף קנ"ח ע"א ואיהי עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא). וכידוע שנקודה אחת עליונה כולל כל בחי' התחתונה כמארז"ל רגלי החיות כנגד כולם שוקי החיות כו':
ושדים אין לה. פי' שעתה נמשך ונשפע למטה בהיכלות דבי"ע ומלכותו בכל משלה משא"כ למעלה איידי דטריד למיבלע לא פליט אינו נמשך ונשפע כלל:
מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה. פי' כי למטה וידבר ה' כו' דבר מלך שלטון היינו שבחי' הדבור פרצוף בפ"ע מנהיג וממשיך לזולתו משא"כ למעלה שידובר בה בחי' נפעל שהדבור אינו בפ"ע רק בה שאינו נמשך למטה:
הן עם אחד[עריכה]
ויאמר ה' הן עם אחד ושפה א' לכלם כו' ועתה לא יבצר מהם וגו'. ולכאורה תמוה איך לא יבצר מהם נגד רצונו ית' ומי זה אמר ותהי אם ה' לא צוה. גם מה הי' מחשבותם לעשות מגדל וראשו בשמים שכל זה תמוה. אך הנה בלק"ת להרח"ו ז"ל כתב בענין דור הפלגה שכוונתם הי' להמשיך להם השפעת טובה בהכרח בכח שמוש השמות אף אם לא היו טובים כו' ע"ש. וביאור הענין יובן במ"ש בכתבי האריז"ל ובפרדס בענין ז' שמות שאינן נמחקין שם אל בחסד שם אלקים בגבורה ושם הוי"ה בתפארת. ופי' דהיינו בהכלים דחג"ת כי האור הוא בכולם משם הוי"ה ורק בהכלים הוא בחסד שם אל כו'. ובתפארת אפי' בהכלי מאיר שם הוי"ה (ועמ"ש בפ' בא בפסוק בעצם היום הזה).
ולהבין זה מפני מה בתפארת הוא הכלי ג"כ מבחי' שם הוי"ה משא"כ בשארי הספי'. ויש להבין מ"ש במאמר דפתח אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן. חסד דרועא ימינא כו' חכמה מוחא בינה לבא כו'. וכל ספירה אית לה שם ידיעא כו' ואנת לית לך שם ידיעא אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא. דהנה תחלה הזכיר חו"ב חכמה מוחא ובינה לבא ומהו שאמר אח"כ אנת הוא חכים דאין ר"ל אנת הוא חכים שמתלבש באותו בחי' חכמה שהזכיר תחלה שהוא מהע"ס. דמדקאמר וכל ספירה אית לה שם ידיעא ואנת לית לך שם ידיעא אנת הוא חכים. זה מורה דפי' אנת הוא חכים הוא ג"כ בבחי' דלית לך שם ידיעא. ואלו בהתלבשות אור א"ס ב"ה בע"ס דאצי' אזי נקרא הוא ית' בשם לפי הספי' שמתלבש בה כמ"ש בפרדס שער השמות באריכות וכנ"ל שם אל בחסד כו'. וא"כ איך יתכן בחי' אנת הוא חכים וגם לית לך שם ידיעא?
אלא הפי', דמתחלה אמר אנת הוא חד ולא בחושבן, ואע"ג דאפיקת עשר תקונין שהם ע"ס דתקון דאצי' אשר כל ספירה היא בחינה מיוחדת מזולתה חכמה חסד כו', וא"כ הוה ס"ד שגם בהעצמות יש ח"ו ג"כ בחינות מיוחדות, חכמה חסד כו'. לזה אומר שאינו כן, כי בחי' אנת הוא חכים הוא ולא בחכמה ידיעא. ר"ל כי חכמה דאצי' נק' חכמה ידיעא, אע"פ שהיא ג"כ באמת למעלה מעלה ממהות חכמה דבי"ע מ"מ כיון שהיא מקור ושרש להן נקראת חכמה ידיעא, והיינו ששם הוא בחי' כלים ממש, חכמה יש לה כלי בפ"ע בינה בפ"ע. וזהו דייקא בע"ס דאצילו'. אבל מה דאנת הוא חכים הוא לא בחכמה ידיעא כלל, עד שהתהוות חכמה דאצי' מבחי' אנת הוא חכים הוא ע"ד התהוות יש מאין, ולא בחי' עילה ועלול כלל, ולא ע"ד התהוות חכמה דבי"ע מחכמה דאצי', שזה נק' ג"כ השתלשלות, שלכך נק' חכמה דאצי' חכמה ידיעא. ואיך היא ידיעא? אלא שלפי שחכמה דבי"ע נתהווה ממנה ע"י השתלשלו' והיא גלויה וידועה, לכך גם החכמה דאצי' נק' חכמה ידיעא. וכמו ע"ד שנק' אדם דאצי' אדם דעשייה. משא"כ בחי' אנת הוא חכים הוא לא בחכמה ידיעא. וזהו הנק' בלשון הפרדס עשר ספירות הגנוזות במאצילן, שע"ז אמר אנת הוא חכים כו'.
וענין זה עולה בקנה אחד עם מ"ש בע"ח שיש עקודים נקודים וברודים. והיינו שבעקודים כל הע"ס הם עקודים בכלי א' ואין שם שום התחלקות כלל לע"ס, ובנקודים הוא שנחלקו לעשר נקודות, וברודים הוא עולם התקון, בחי' פרצופים כו'. וז"ש אליהו: אנת הוא דאפיקת עשר תקונין שהם ע"ס דברודים. אמנם שרשם ומקורם שהם בחי' עקודים הרי הם בכלי א' ממש כל הבחי' חו"ב כו', והיינו לפי שהם למעלה מעלה ממהות בחי' חכמה ובינה הידועים דאצילות (והתהוות חכמה ובינה דאצילות הוא יש מאין, היינו ע"י צמצום א"ק וצמצום הדיקנא עד דאו"א יונקים רק מבחי' שערות כו', משא"כ מאצי' לבריאה אינו רק ע"י פרסא שאינו מערך הצמצומים אלו שבין א"ק לאצילות ולכן נק' השתלשלות). ולכן נקראים בשם ע"ס הגנוזות.
ויובן עד"מ, כי הנה כחות הנפש המתלבשים באברי הגוף הרי הם מתחלקים כל כח מהות בפ"ע ובאבר מיוחד בפ"ע, כח הראיה בעין וכח השמיעה באוזן וכח המעשה בידים. וכן בכחות עליונים מהן, כח השכל במוח וכח המדות בלב. והנה כל כחות אלו נמשכים ומתפשטים מן הנפש האחת שהיא עצם א', וא"כ החילוקי כחות הנ"ל כשהיו עדיין כלולים בהנפש ודאי היו כולם בהתכללות אחת ממש בלי שום התחלקות, וכמו שהנפש היא עצם א'. ואיך הוא זה? והלא אנו רואים ראיה ושמיעה הם שני בחינות שונות זו מזו. אלא ודאי משום כשהיו בחי' כחות אלו בנפש הם בבחי' דקה ורוחני' יותר לאין שיעור מכשהם אח"כ בגוף החומרי, עד ששם הם כולם מיוחדים כאלו הם רק דבר א' ממש.
ועד"ז יובן הנמשל, שענין ע"ס דאצי' שהם כל בחי' בכלי בפ"ע, חכמה בחי' בפ"ע וחסד בפ"ע כו'. אבל בשרשן בבחי' ע"ס הגנוזות הם בעילוי יותר דק ונעלה לאין קץ עד ששם הם כולם רק דבר א' ממש. וזהו שהן עקודים בכלי א' ממש. וזה שבאצי' חכמה וחסד הם שני דברים שונים זמ"ז היינו לפי שחכמה דאצי' אינה בערך כלל מהות החכמה דעקודים וכנ"ל, שהיא הנק' חכמה ידיעא. והנה אח"כ נמשך בחי' עולם הנקודים, ושם כל ספי' בפ"ע, והן עשר נקודות. והיינו שכבר ירדו בירידה גדולה ממדרגת ע"ס דעקודים שהן כולם דבר א' כנ"ל, משא"כ בע"ס דנקודים, וזהו כמו בחי' חכמה ידיעא כו'. (והרי מובן גודל הצמצום והירידה, כי מלבד זה שבעקודים וע"ס הגנוזות היו בעילוי רב יותר עד שנק' חכים ולא בחכמה ידיעא כנ"ל, הרי עוד זאת, כי התם כיון שכולן בכלי א' ואין בהם שום התחלקות א"כ בהמשכת בחי' חכמה עד"מ הרי יש בזה כל הע"ס הגנוזות יחד ולא בחי' חכמה בפ"ע, כיון דהתם אין חכמה בחי' בפ"ע כלל לבדה, כ"א כל הע"ס הגנוזות הם דבר א' ממש. א"כ אין שייך כלל לומר המשכת חכמה בפ"ע, כ"א המשכת דבר הנק' ע"ס הגנוזות כו' יחד. משא"כ בבחי' ע"ס דנקודים נתצמצם להיות חכמה נמשכת בחי' א' לבדה ממש וכן חסד כו'. והרי מובן שאין ערוך כלל בחי' חכמה כשהיא בפ"ע לבחי' הכוללת כל הע"ס יחד ממש, וכמו שאין ערוך אות אחת הנפרדת מתיבת למשפחותיכם עד"מ לגבי התיבה כולה כשהיו כל האותיות יחד. מלבד מה שבחי' החכמה זו כשהיא בפ"ע נק' חכמה ידיעא, משא"כ החכמה דע"ס דעקודים נק' חכים ולא בחכמה ידיעא. וגם ע"ז שייך אנת הוא חד ולא בחושבן, כיון שאין שם בחי' התחלקות עשר ספירות כנ"ל. ומ"מ אור א"ס ב"ה עצמו הוא למעלה מעלה מבחי' עקודים, כי גם עקודים נק' אדם דבריאה לגבי א"ס ב"ה. ועמ"ש ע"פ את שבתותי תשמרו בענין שבת תתאה ושבת עלאה). ועד"ז ההפרש בין הארת הקו להרשימו שנשאר אחר הצמצום ומקום פנוי. דהנה הארת הקו מאיר בכל עולם לפי ערכו, אך הרשימו היא בחי' הכוללת לכל העולמות. (וצ"ע דמבואר בכמה מקומות דהקו גבוה הרבה מהרשימו. וע' באגה"ק מאמר איהו וחיוהי הארת הקו והארה דהארה והארה דהארה דהארה כו'):
והנה בעולם הנקודים הי' שבה"כ, שזהו ענין עולם התהו. והיינו לפי שהיו רק בבחי' נקודות כל א' בחי' בפ"ע. ואח"כ עולם הברודים הוא עולם התקון שנעשו בבחי' פרצופים שהוא להיות בחי' התכללות, שלא יהיה חכמה בפ"ע, כ"א תהיה כלולה ג"כ מכל הע"ס, ונק' פרצוף אבא, וכן פרצוף ז"א שעיקרו בחי' המדות. אך כולן היו כלולים יחד, וגם המוחי' דאו"א מאירים בהם. וה"ז מעלה יתירה מבבחי' נקודים שהי' רק כל בחי' בפ"ע חסד לבדו וגבורה לבדו. אבל בתקון יש בחי' התכללות והתחברות (כמו עד"מ חבור האותיות שנפרדו להיות מצטרפין יחד לתיבות. ומ"מ אין זה כמו בחי' עקודים שהיו כולן דבר א' ממש עד שהיו רק בכלי א', משא"כ בברודים שכל ספירה יש לה כלי בפ"ע רק שמתכללים מכל הע"ס וכו'. ומ"מ ע"י התכללות זו מאיר בהן הארה עליונה מא"ס ב"ה, כי אור א"ס ב"ה מאיר ונמשך דוקא במקום שיש חבור והתכללות. וכמו למטה זכר ונקבה בראם ועי"ז ויברך אותם ע"י ההתכללות כו'. וכמו בצירוף עשרה אומרים דבר שבקדושה דאכל בי עשרה שכינתא שריא, משא"כ אם היו אלו העשרה כ"א בפ"ע כו'). וזהו ע"י שם מ"ה המאיר בעולם התקון ששרשו למעלה מבחי' נקודים, כי הוא שם מ"ה דא"ק שהוא בחי' האור הכללי ע"ד הנ"ל בעקודים, ע"כ ממנו נמשך התקון שיהיה נעשה ההתכללות בברודים. והיינו כי שם מ"ה הוא בחי' בטול, מלשון ונחנו מה, וההתכללות נמשך מחמת הבטול לאור א"ס ב"ה. ולכן ע"י שם מ"ה נעשה ג"כ ההתכללות בע"ס דתיקון כו':
ומעתה יובן מה דבתפארת, בהכלי ג"כ הוא מבחי' שם הוי"ה, משא"כ בכלים דחו"ג. כי הנה עיקר ההתכללות הנעשה בעולם התקון הוא ע"י קו האמצעי שהוא בחי' תפארת, מדתו של יעקב שלימו דאבהן ישב אוהלים שמחבר בחי' חו"ג, ולכן יעקב המשיך בחי' עקודים נקודים וברודים, שהמשיך מבחי' עקודים גם בברודים ע"י שם מ"ה להיות התכללות כו'. ולכן תפארת נק' אות אמת (עי' בזוהר ר"פ ויקרא), מפני שמחבר ועושה התכללות שלא יהיו המדות חו"ג נגדיים זה לזה. והנה הגדול הגבור הוא בחי' חו"ג, והנורא הוא בחי' תפארת, ויש בו תוספת וי"ו, והנורא, שנמשך המשכה עליונה שעי"ז נעשה ההתכללות, וכענין הנ"ל דהתקון וההתכללות הוא ע"י המשכת שם מ"ה. וכן ביעקב נאמר מה נורא המקום הזה. וזהו דבכלי הת"ת הוא מאיר שם הוי"ה שהוא הארה גדולה ונעלית יותר מבכלים דחו"ג, והיינו כי ע"י שם הוי"ה נמשך בחי' ההתכללות, וז"ש הוי"ה אחד (ועמ"ש ע"פ לתת נקמת הוי"ה במדין). והנה התורה נק' תורת הוי"ה, כי בתורה כתיב וכל נתיבותיה שלום וכמ"ש או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי וגו', שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שיהי' בחי' ההתכללות ויחוד הספירות וההיכלות ועי"ז יומשך גילוי אור א"ס ב"ה. והתכללות זו הוא ע"י הבטול. וזהו יסוד כל התורה להיות בטול היש לאין, וכל השלשה דברים שעליהם העולם עומד היינו תורה ועבודה וגמ"ח כולם ענינם בטול היש לאין, וע"י הבטול נעשה ההתכללות, משא"כ בבחי' יש כו'.
והנה דור הפלגה אמרו ונעשה לנו שם פן נפוץ כו', פי' שרצו ג"כ שיקבלו השפע מבחי' שם הוי"ה שהוא המשכה עליונה. וזהו ונעשה לנו שם פן נפוץ, פי' שלא רצו שיומשך להם ההשפעה מבחי' שלמטה במדרגה שמשם יניקת החיצונים שיניקתם מאחוריים דשם אלקים ונק' לכך אלקים אחרים כו', כי זהו כל עיקר מעלת עולם התקון שהוא בחי' ההתכללות. ולכן נאמר גבי יעקב שבעים נפש לשון יחיד. משא"כ בעולם התהו, מחמת שלא היה התכללות נמשך שבה"כ. ואמנם הם ידעו אשר לקבל מעולם התקון הוא ע"י בטול היש, כנ"ל בענין התקון ע"י שם מ"ה, והם לא רצו בזה. וכמ"ש בלק"ת להרח"ו ז"ל שרצו לילך בשרירות לבם ושאעפ"כ יומשך להם השפעת טובה כו'. ע"כ נתחכמו לעשות המגדל והעיר. והוא שנתייעצו שע"י האחדות שיהיה ביניהם להיות חבור עצבים ע"כ עי"ז ימשיכו להם טובה והשפעה גשמית עכ"פ אף אם לא יהיה להם הבטול ועבודת השי"ת. והיינו כי ידעו בכח שמוש השמות עליונים שבבחי' התכללות מאיר אור עליון ביותר, וכמש"ל בענין עקודים בכלי א', שהוא בחי' ומדרגה גבוה מאד שהוא למעלה מעולם התהו ומעולם התקון. וע"כ אמרו ונעשה לנו שם, שימשיכו ג"כ משם הוי"ה, דהיינו ממקום הכולל לכל ההשתלשלות בשוה שהוא אור כללי כנ"ל, ולא יצטרכו להיות נכנעים תח"י הקדושה דעולם התקון דאצי', שמשם א"א להם לקבל, רק מבחי' חיצוניות כו'. והיינו ע"י האחדות וההתכללות שיהיה ביניהם. ולכן עשו העיר ומגדל, דהיינו שהיה סימן להם שלא יתפרדו איש מעל אחיו, כי רועי צאן היו זה הולך אנה וזה אנה ע"כ עשו עיר ומגדל גבוה כדי שיתקבצו כולם שם ולא יפרדו איש מעל אחיו וכמ"ש הראב"ע. וגם ע"פ רוחניות ג"כ ענין העיר והמגדל היה לתועלת החבור והיחוד (ע' בזוהר פ' נח דף ע"ד ע"ה).
וזהו מה שאמר הקב"ה: הן עם אחד ושפה אחת לכולם כו' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. פי' כי לפי שבאמת ע"י ההתכללות והחבור נמשך ממקום עליון ביותר וכמ"ש חבור עצבים וגו' וא"כ לא יבצר מהם כו', וא"כ הרי ח"ו ימשיכו המים היוצאים מבית ה' לבית הכסא כו' אשת הזמה כו', כיון שהם היו הולכים בשרירות לבם כו' ולא רצו לקבל הבטול והעול (וזהו כעין מ"ש פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ואין זה ראוי כיון שכבר נפגם ע"י עץ הדעת, א"כ ימשיך תוקף זה דעץ החיים בסטרא אוחרא ויגביר הרע וכמ"ש במ"א, וכך הוא כאן). ועל כן הבה ונבלה שפתם כו', פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. וכנוס לצדיקים שיש בהם הבטול להש"י, הנאה להם והנאה לעולם, כי ע"י ההתכללות נמשך ממקום עליון כנ"ל, ולכן השלום הוא הכלי המחזיק ברכה: