שלום חבר (ביל קלינטון)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף שלום חבר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לאה, ילדיו של רבין, נכדים ובני משפחה אחרים, הנשיא ויצמן, ממלא מקום ראש הממשלה פרס, חברי ממשלת ישראל והכנסת, מנהיגים דגולים מן המזרח התיכון וברחבי העולם, במיוחד הוד מלכותו המלך חוסיין, הביקורות הניכרות והמדהימות , הנשיא מובארק שמשתתף במסע ההיסטורי הזה כאן, לכל עם ישראל, העם האמריקני מתאבל איתכם על הפסד המנהיג שלכם וגם אני מתאבל איתכם, בעבור זה שהיה שותף שלי וחבר שלי. בכל רגע שחלקנו היתה שמחה כי הוא היה אדם טוב וכל רגע היה מעורר השראה כי הוא היה אדם גדול.

לאה, אני יודע כי פעמים רבות מדי בחייה של מדינה זו, נקראת לנחם אימהות ואבות, בעלים ונשים, בנים ובנות אשר איבדו את יקיריהן באלימות ובנקמה. נתת להם כוח. עכשיו, אנחנו כאן מיליוני אנשים בכל רחבי העולם, בענווה ובכבוד, מציעים לך את כוחנו. יתן ואלוהים ינחם אותך יחד עם אבלי ציון וירושלים.

יצחק רבין חי את ההיסטוריה של ישראל. במהלך כל צרה וכל ניצחון, המאבק לעצמאות, מלחמות ההישרדות ורדיפת השלום ובכל אלו הוא שירת בחזית, הבן הזה של דוד (בן גוריון) ושל (יואל משה) סלומון לקח את הנשק כדי להגן על החופש של ישראל וויתר על חייו כדי להבטיח את העתיד של ישראל. הוא היה אדם ללא יומרנות לחלוטין, כפי שחבריו ידעו. קראתי כי בשנת 1949 לאחר מלחמת העצמאות, שלח אותו דוד בן גוריון כדי לייצג את ישראל בשיחות שביתת הנשק ברודוס, והוא מעולם לא לבש עניבה על צווארו, ולא ידע איך לקשור את הקשר. אז, הבעיה נפתרה על ידי חבר אשר קשר לו את העניבה לפני שהוא עזב והראה לו איך לשמר את הקשר, פשוט על ידי שחרור עניבה ומשיכתה אל מעל ראשו. ובכן, הפעם האחרונה שהיינו יחד, לא לפני כשבועיים, הוא הופיע לאירוע עניבה שחורה, בזמן, אבל בלי עניבה שחורה. וכך הוא לוה עניבה ואני זכיתי ליישר אותה בשבילו. זהו רגע אותו אוקיר כל עוד אני חי.

עבורו, טקסים ומלים היו חשובים פחות מאשר פעולות ומעשים. לפני שישה שבועות, כמו שהמלך והנשיא מובארק זוכרים, היינו בבית הלבן לחתימת ההסכם בין ישראל והפלסטינים והרבה אנשים דיברו.אני דיברתי, המלך דיבר, יושב הראש ערפאת דיבר, הנשיא מובארק דיבר, כל שרי החוץ דיברו, לבסוף ראש הממשלה רבין קם לדבר והוא אמר, "קודם כל, החדשות הטובות -. אני הנואם האחרון" אבל הוא גם הבין את כוחן של מילים וסמלים. "הסתכלו על הבמה", אמר בוושינגטון. "מלך ירדן, נשיא מצרים, היו"ר ערפאת, וגם אנחנו, ראש הממשלה ושר החוץ של ישראל, על במה אחת. בבקשה, הסתכלו היטב.רק לפני שלוש שנים, המראה שאתם רואים לפניכם היה בלתי אפשרי ולא יאומן. רק משוררים חלמו עליו ולצערנו הרב, חיילים ואזרחים נהרגו כדי להפוך את הרגע הזה אפשרי". אלה היו המילים שלו. כיום, אזרחי ברחבי העולם, אני מבקש מכם להביט היטב בתמונה הזאת. הביטו במנהיגים מכל המזרח התיכון וברחבי העולם שנסעו הנה היום למען יצחק רבין, ובעד השלום. למרות שלא מזמן עוד שמענו את קולו העמוק והרועם, הוא הוא זה שהביא אותנו יחד שוב לכאן, במילים ובמעשים, למען השלום.

עכשיו, נופל על כל מי שאוהב שלום ועל כל מי שאהב אותו, להמשיך במאבק אשר נותן את החיים ואשר הוא נתן את חייו עבורו. הוא פינה את הנתיב ורוחו ממשיכה להאיר את הדרך. רוחו ממשיכה לחיות על ידי השלום הגובר בין ישראל לשכנותיה. היא חיה דרך עיניהם של הילדים, היהודים והערבים, אשר משאירים מאחוריהם עבר של פחד למען עתיד של תקווה. היא ממשיכה לחיות על ידי ההבטחה לביטחון אמיתי. לכן, הרשו לי לומר לעם הישראלי, אפילו בשעה חשוכה זו,רוחו ממשיכה לפעום ולכם אסור לאבד את רוחכם. תראו מה שהשגתם, בהפרחת המדבר הצחיח פעם, בבניית דמוקרטיה פורחת באזור עוין, לנצח קרבות ומלחמות, ועכשיו הזכייה בשלום, המהווה את הניצחון המיוחל.

ראש הממשלה שלכם היה שוחר שלום, אבל הוא היה קורבן של שנאה. אין ספק, אנחנו חייבים ללמוד ממות הקדושים שלו שאם אנשים אינם יכולים להשתחרר מהשנאה לאויביהם, הם מסתכנים בזריעת זרעי השנאה בתוכם. אני מבקש מכם, בני ישראל, בשם העם שלי, שיודע מסכת ארוכה משלו של אובדן, מאברהם לינקולן לנשיא קנדי ומרטין לותר קינג, לא לתת לזה לשבור אתכם. בכנסת, בבתים שלכם, במקומות הפולחן שלכם, צריך להמשיך במסלול הישר. כפי שאמר משה אל בני ישראל כאשר הוא ידע שהוא לא ייכנס אל הארץ המובטחת, "חזקו ואִמצו, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תערצו מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אלוקיך, הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ".

הנשיא ויצמן, ממלא מקום ראש הממשלה שמעון פרס, כל העם הישראלי, בזמן שאתם ממשיכים בתהליכי השלום אני מתחייב לכך – שאמריקה לא תִטוֹש אתכם. האגדה מספרת כי בכל דור של יהודים, מאז ומעולם, קם מנהיג כדי להגן על עמו ולהראות להם את הדרך למקום מבטחים. ראש הממשלה רבין היה מנהיג מעין זה. הוא ידע, כפי שהכריז לעולם על מדשאת הבית הלבן לפני כשנתיים, כי הגיע הזמן, לדבריו, "כדי לפתוח דף חדש ביחסים בין אנשים, בין ההורים העייפים ממלחמות, ובין הילדים אשר לא יֵדְעוּ מלחמה". כאן בירושלים, אני מאמין, באמונה שלמה שהוא הוביל את עמו אל הארץ המובטחת.

השבוע, יהודים בכל רחבי העולם לומדים את פרשת השבוע שבה אלוהים בנסה את אמונתו של אברהם, אביהם של היהודים והערבים. הוא מצווה את אברהם להעלות את יצחק כקורבן. "קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק". כפי שכולנו יודעים, בעוד אברהם, בנאמנותו לאל, היה מוכן להרוג את בנו, חסך אלוקים את יצחק. עכשיו אלוקים מנסה את אמונתנו בצורה אפילו יותר נוראה, כי הוא לקח את יצחק שלנו. אבל הברית של ישראל עם אלוקים לחירות, לסובלנות, לביטחון, לשלום - הברית הזו חייבת להחזיק. ברית זו היתה עבודת חייו של ראש הממשלה רבין. עכשיו אנחנו חייבים להפוך את זה למורשת הממשיכה שלו. רוחו חייבת להמשיך לחיות בתוכנו.

הקדיש, תפילת האבל היהודית, אף פעם לא מדברת על מוות, אלא מדברת על שלום. במילות הסיום שלה, ייתכן שליבנו ימצא מידה של נחמה, ונשמותינו במגע הנצחי של התקווה. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל,ואִמרו אמן.

שלום, חבר.


4.11.1995