שירה (דוד פרישמן)/דניאל בגוב האריות

דָּנִיאֵל בְּגוֹב הָאֲרָיוֹת
 
מִן-הָאָדָם אָנֹכִי נִמְלָט, מִן-הַחַיָּה
הָרָעָה מִכָּל-הַחַיּוֹת,
וַאֲלֵיכֶם אָנֹכִי נִמְלָט,
פְּרִיצֵי-הַחַיּוֹת בַּגּוֹב הַזֶּה;
פֹּה הִנֵּה יוּנַח-לִי...
פֹּה, יָדַעְתִּי, מָעוֹן לַחַיָּה
וְאָדָם אֵין בּוֹ –
בְּרוּכָה לִי תִהְיֶה הַחַיָּה בַיָּעַר!
 
וּבְהָנִיק הַכְּפִירָה גוּרֶיהָ,
עֵת דִּמְדּוּמֵי-עֶרֶב עוֹטֶה כָל-הַסְּבָךְ
וְנִרְדָּם הַיָּעַר, –
וְהֶחֱלִיקָה הַכְּפִירָה רַעֲמָתָם
וְסִפְּרָה לְגוּרֶיהָ כָּל-הַנּוֹרָאוֹת וְהַבַּלָּהוֹת
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לָאָדָם,
וַאֲשֶׁר רַק הָאָדָם יַעֲשֶׂה כְמוֹהֶן,
וַאֲשֶׁר לֹא תַעֲשֶׂה כְמוֹהֶן כָּל-חַיָּה –
 
וְשָׁמְעוּ הַגּוּרִים וּפָעֲרוּ אֶת-לוֹעָם
וְנִשְׁמְטוּ שְׁדֵי הַכְּפִירָה מִבֵּין-שִׁנֵּיהֶם
וְנוֹתַר הֶחָלָב עַל-לְשׁוֹנָם –
וְהַאֲמֵן לֹא יַאֲמִינוּ.
 
כִּי יֶלֶד הָיִיתִי עִם-אֲבוֹתַי –
אֵי עַתָּה אֲבוֹתַי? אֵי אָבִי? אֵי אִמִּי?
וְהַמַּרְאוֹת, אֲשֶׁר רָאִיתִי
בַּיָּמִים הָהֵם הַנּוֹרָאִים,
כַּעוֹפֶרֶת צָלְלוּ בְנִשְׁמָתִי,
וְהֵם נִצָּבִים לְפָנַי,
נִצָּבִים תָּמִיד תָּמִיד,
וַאֲנִי לֹא קְרָאתִים.
הַיְדַעְתֶּם אֵי אָבִי? הַיְדַעְתֶּם אֵי אִמִּי?
בִּרְאוֹתִים בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה,
רָאִיתִי רַק קָדְקֹד
מָעוּךְ וְכָתוּת וְנִקָּב וּמְרֻסָּק,
וּרְצוּצָה הָרַקָּה הָאַחַת,
וִיתֵדוֹת תְּקוּעוֹת בְּתוֹךְ הָרַקָּה,
וּמְדֻבָּק הַקָּדְקֹד לְמַפְּלֵי בָשָׂר
אֲשֶׁר לוֹ יֵאָמֵר גּוּף –
זֶה הָיָה אָבִי;
וְאִמִּי רָאִיתִי:
צְרוֹר בָּשָׂר מוּבָס טוֹבֵל בַּדָּם
עַל-יָרֵךְ נוֹפֶלֶת וּבֶטֶן שְׁסוּעָה,
אֲשֶׁר לֹא-יֻכַּר מַרְאֵהוּ,
וְלֹא יֻכַּר מַה-מַּעֲלָה וְלֹא יֻכַּר מַה-מַּטָּה,
וּמָשְׁלָךְ בֵּין שִׁבְרֵי בַיִת אֲשֶׁר הָרוּס –
וַיֹּאמְרוּ לִי: אִמֶּךָ!
וְאָחִי רָאִיתִי, אַךְ הוּא לֹא רָאָנִי:
שְׁתֵּי עֵינָיו נִקָּרוֹת!
וְאֵלָיו הָלַכְתִּי, אַךְ הוּא לֹא לִקְרָאתִי:
שְׁתֵּי רַגְלָיו כְּרוּתוֹת;
וְאוֹתוֹ חִבַּקְתִּי, אַךְ הוּא לֹא חִבְּקָנִי:
שְׁתֵּי יָדָיו קְצוּצוֹת;
וְאֵלָיו דִּבַּרְתִּי, וְהוּא לֹא עָנָנִי:
לְשׁוֹנוֹ כְרוּתָה –
אַךְ הוּא עוֹדוֹ חָי!
וְאָחוֹת לִי הָיְתָה – אַל-נָא לַאֲחוֹתִי
אַל אוֹתִי תִשְׁאָלוּ –
כִּי דָבָר לֹא אַגִּיד.
לוּ כֻבְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּמָּרוֹם
וּמָשַׁל הַחשֶׁךְ לְעוֹלָם,
וְלֹא רָאָה אִישׁ
בְּהַאְדִּים פָּנַי עַל-חֶרְפַּת בֵּית-אָבִי!
 
וּבְהָנִיק הַכְּפִירָה לְגוּרֶיהָ
בֵּין-הָעַרְבַּיִם,
וְסִפְּרָה לַיּוֹנְקִים הַקְּטַנִּים
הַנּוֹרָאוֹת וְהַבַּלָּהוֹת –
וְשָׁמְעוּ וְלֹא יַאֲמִינוּ:
 
כִּי לָקְחוּ הֶהָרוֹת, זוּ אוֹצַר הַבְּרָכָה,
הַחֵיק אֲשֶׁר יִשָּׂא הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים
וְרוֹקֵם צִיץ עָנֹג בַּמִּסְתָּר וָרַךְ,
וּמוֹרָא הוֹד עָלָיו כְּהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ
מֵאָז וְלַכֹּל –
וּבְמוֹטוֹת עֵץ נִגְּפוּ אֶת-בְּשָׂרָן בְּנֵי-אָדָם
יְלוּדֵי אִשָּׁה גַם-הֵם,
עַד-כִּי-הִתְבַּקְּעוּ וַתֵּצֵא שִׁלְיָתָן;
כִּי לָקְחוּ יְלָדִים, זוּ תָכְנִית כָּל-תֻּמָּה,
שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לָמָּה
וּבְשֶׁלְמָה אֵינָם יוֹדְעִים
וְהַנַּעֲשָׂה אֵינָם יוֹדְעִים. –
זֶה פֶּרַח הַתִּקְוָה לְעָתִיד לֹא-נוֹלָד
מֵאָז וְלַכֹּל –
וּמֵעַל-פְּנֵי גַגּוֹת, וְיָדָם לֹא רָגְזָה,
הִשְׁלִיכוּם וַיְנַפְּצוּם חַיִּים לָאָרֶץ;
כִּי לָקְחוּ הַמֵּתִים, זוּ גַם בַּמִּדְבָּר,
פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר,
עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם בִּרְעָדָה
וְלִפְנֵי הוֹד מוֹרָאָם,
וַיְנַבְּלוּם וַיִּתְעַלְלוּ בָם וַיְחַלְלוּם
עַד-בִּלְתִּי הַגִּיד –
אֶת-זֶה עָשָׂה אָדָם לָאָדָם כָּמוֹהוּ!
 
וַאֲנִי אֲלֵיכֶם בָּאתִי, פְּרִיצֵי הַחַיּוֹת,
פָּלִיט מְעֻנֶּה וּמֻרְדָּף וְנִגָּף
וְכָל-עוֹד בִּי נְשָׁמָה;
פֹּה אוּלַי יוּנַח לִי...
וְלוּ בַכָּף הָאַחַת יִהְיוּ רַחֲמֵי אָדָם
וְלוּ בַכָּף הַשֵּׁנִית אַכְזְרִיּוּת חַיְתוֹ-טֶרֶף:
אֶפְּלָה-נָא בְיַד אַכְזְרִיּוּתְכֶן, הַחַיּוֹת,
וּבְיַד רַחֲמֵי-אָדָם אַל-נָא אֶפֹּלָה!
וּבְהִתְאַכְזֶרְכֶן לִי אַתֶּן,
וְיָדַעְתִּי לְכָל-הַמְּעָט:
אֶת-זֹאת עָשְׂתָה חַיָּה רָעָה בַיָּעַר!