שירה יתומה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הַסְכֵּת וּשְׁמָע: מִמַּעֲמַקֵּי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם
כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ.
גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל-הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם
יַגִּידוּ: מַה-נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְעִתּוֹ.
 
הַבִּיטָה! עוֹד טוֹבְעוֹת רַגְלֵינוּ בַּטִּיט וּבָרָפֶשׁ,
הֶעָבִים כְּעֵין הָעוֹפֶרֶת עוֹד תְּלוּאִים בָּאַוֵּר;
הָרוּחוֹת הָרָעוֹת עַד-נֶפֶשׁ תַּחְדֹּרְנָה, עַד-נָפֶשׁ!
הַמַּיִם הָרָעִים עַד-צַוָּאר יַגִּיעוּ, עַד-צַוָּאר!
 
הַיַּעַר? מָה אָבֵל הַיַּעַר! הוּא אִלֵּם, הוּא מַחֲרִישׁ כַּמָּוֶת;
כְּאִלּוּ לֹא-פִלַּח גַּם-שֵׁבֶט אוֹר אֶחָד לְבָבוֹ;
אַלּוֹנָיו וּבְרוֹשָׁיו עֵירֻמִּים יִשְׁתֹּקוּ וַחֲלוֹמָם – צַלְמָוֶת,
כְּמוֹ חָדְלוּ מִקַּוֹּת לָאָבִיב וְקֵיצָם לֹא-יָבֹא.
 
וּרְקַב הַרְבֵּה תְקוּפוֹת שֶׁל-חֹרֶף נֶעֱרָם בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ,
שַׁלֶּכֶת וְקָרְחָה שֶׁל-הַרְבֵּה שָׁבוּעִים וְיוֹבְלִים,
רְקַב פִּגְרֵי אַלּוֹנִים עַתִּיקִים הֲפוּכִים מִשֹּׁרֶשׁ,
רְקַב שִׁכְבוֹת הֲמוֹן עָלִים כְּמוּשִׁים, יְבֵשִׁים וְנֹבְלִים.
 
וּכְאַבְנֵי מַעֲמָסָה כָּל-נִטְלֵי הָרָקָב יָעִיקוּ
עַל-קַרְקַע הַיַּעַר וִיחַנְּקוּ בִכּוּרֵי כָל-פֶּרַח
כָּל-אָבִיב הַפֹּרְצִים לְבַצְבֵּץ, וּבְטֶרֶם יָפִיקוּ
אֶת-נַפְשָׁם – בַּחֹשֶׁךְ יֹאבֵדוּ, יָמוּתוּ בַקֶּרַח –
 
בַּקֶּרַח הָנּוֹרָא הַצָּפוּן בְּחֵיק הָאֲדָמָה,
כָּל-קֶרֶן כָּל-שֶׁמֶשׁ לֹא-תֵדַע, לֹא-תוּכַל תַּמְסֶנּוּ –
אֲהָהּ! כַּמָּה פִרְחֵי עֲדָנִים כְּבָר נִקְבְּרוּ שָׁמָּה!
וְכַמָּה עֲתִידִים – מִי יֵדַע וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ.
 
וְעֶרְיָה עֲגוּמָה מִסָּבִיב: הָעֵצִים עֵירֻמִּים;
גַּם-אַבְנֵי הַשָּׂדֶה זֹעֲפוֹת וְסָרוֹת צוֹפִיּוֹת
מִתּוֹךְ חֲרֻלִּים נָמִים הַנָּדִים יְבֵשִׁים וַעֲגוּמִים,
בֵּין קִמּוֹשׁ הָרֹעֵד מִצִּנָּה, רְצוּץ רוּחוֹת הוֹמִיּוֹת.
 
וּזְמִירוֹת אֲחֵרוֹת הַסְּעָרָה עַל-אֹזֶן תְּזַמֵּר,
זְמִיר חַיִּים נִמְשָׁכִים בְּלֹא-חֶמְדָּה כְּלֵילוֹת שׁוֹמֵמִין,
כְּעַצֶּבֶת יוֹם סַגְרִיר, כִּילֵל סוּפַת חֹשֶךְ הַמְסַמֵּר
בְּשַׂר תֹּעֶה בִישִׁימוֹן לֹא-דֶרֶךְ לְהַשְׂמִאיל וּלְהֵימִין.
 
וּבְעוֹד כֻּלְּךָ רֹעֵד מִצִּנָּה חֹדֶרֶת, יְדִידִי,
כִּי-יִפְגַּע אָזְנֶיךָ שִׁיר זָמִיר הַמְצַפְצֵף וְהוֹמֶה –
הַאֻמְנָם לֹא-תָנוּד לַמְשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד, הַיְחִידִי,
וְלֹא-תִשְׁמַע שִׁירָתוֹ כִּשְׁמֹעַ קוֹל שִׁירָה יְתוֹמָה!
 
תר"ס, ערב פסח.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.