שיחות לחג הפסח (צמח מורי)/ב
ארבעים שנה במדבר – בדיוק!
א. בני ישראל במדבר – ארבעים שנה[עריכה]
העונש על חטא המרגלים
"ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה
ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר.
במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה
תשאו את עונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי"
(י"ד, לג-לד)
דברי משה לשבט ראובן וגד
"ויחר אף ה' בישראל וינעם במדבר ארבעים שנה
עד תם כל הדור העשה הרע בעיני ה'"
(במדבר ל"ב, יג)
דברי משה לעם – תחילת ספר דברים
"כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדל הזה
זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר"
(דברים ב', ז)
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר
למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא.
ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם
כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה"
(דברים ח', ב-ד)
דברי משה לעם – סוף ספר דברים
"ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר
לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך"
(דברים כ"ט, ד)
עם ישראל נענש בעקבות חטא המרגלים ונגזר עליו להיות במדבר ארבעים שנה. התורה מציינת מס' פעמים שעם ישראל אכן שהה במדבר ארבעים שנה כנ"ל. באפשרותנו לדייק ביחס לארבעים שנה, מאחר שאנו יודעים את תאריך היציאה ממצרים ואת תאריך הכניסה לארץ.
- יום היציאה ממצרים – ט"ו ניסן.
- ספר דברים מציין כי השנה האחרונה במדבר הייתה שנת הארבעים .
- בספר יהושע כתוב כי חציית הירדן והכניסה לארץ הייתה ב י' בניסן .
לפי הנתונים האלה, הרי שישראל שהו במדבר מאז יציאת מצרים ועד הכניסה לארץ ארבעים שנה פחות חמישה ימים.
ידוע כי תהליך הגלות והגאולה הינו עניין מדויק, כפי שנסביר להלן. אם כן, לפי הבנה זו, שתהליך הגאולה חייב להיות מדויק – חסרים לנו חמישה ימים?! במאמר זה ננסה להראות שאכן תהליך הגאולה נמשך בדיוק ארבעים שנה. לצורך כך נחלק את המאמר לשלושה חלקים:
א. נציג את השיטה של המהר"ל, שהגלות והגאולה הם במספרים מדוייקים.
ב. נסביר שארבעים שנות המדבר הם חלק מהגאולה.
ג. ננסה לראות ולהסביר שהארבעים שנה במדבר אכן היו בדיוק ארבעים שנה.
ב. הגלות והגאולה – תהליך מדויק[עריכה]
ידוע ומפורסם הקושי במספר בני יעקב שירדו למצרים. הפסוק מעיד שהם היו שבעים נפש.
"כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב
כל נפש ששים ושש.
ובני יוסף אשר ילד לו במצרים נפש שנים
כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה, שבעים"
(בראשית מ"ו, כו-כז)
בתיאור הירידה למצרים התורה מציינת, כי בסך הכל ירדו למצרים שישים ושש נפש: "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש". הכתוב ממשיך ומציין שיוסף ובניו כבר היו במצרים, והם אינם נמנים עם שישים ושישה היורדים: "ובני יוסף אשר ילדו לו במצרים נפש שנים..". לאחר מכן התורה מסכמת, כמה נפשות היו בסך הכל כאשר באו למצרים: "וכל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים...".
מי הוא השבעים ביורדי מצרים?
התורה סופרת שישים ושש נפש, ומוסיפה את יוסף ושני בניו, כלומר בסך הכל שישים ותשעה. אולם הפסוק מסכם ואומר כי סך הכל בית יעקב מונים שבעים נפש. נשאלת השאלה, מי הוא אותו אחד שהשלים לשבעים?
יעקב הוא השבעים?!
נראה לאמר, כי לפי פשט הכתובים יעקב אבינו בעצמו הוא המשלים למניין שבעים. כאשר הפסוק מונה שישים ושש, הוא ציין: "כל הנפש.. יצאי ירכו..." ויעקב אינו נמנה עם יוצאי ירכו. אולם כאשר הפסוק מסכם ואומר סך הכל: "כל הנפש לבית יעקב..." הוא בודאי מצרף את יעקב אבינו. הרי יעקב הוא בודאי חלק מבית יעקב .
חז"ל: יוכבד אמו של משה היא השבעים
"...דכתיב 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי' .
אפשר בת מאה ושלושים שנה וקרא לה 'בת'? דאמר רבי חמא בר חנינא:
זו יוכבד שהורתה בדרך ונולדה בין החומות.
דכתיב 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים' .
לידתה במצרים והורתה שלא במצרים.
ואמאי קרו לה 'בת'? א"ר יהודה בר זבידא: מלמד שנולדו בה סימני נערות..."
(ב"ב קי"ט, ע"ב; ק"כ, ע"א)
לפי גמרא זו יוכבד בת לוי בן יעקב נולדה בדיוק בכניסה למצרים. והיא המשלימה את מניין בית יעקב לשבעים נפש. כלומר, חז"ל מסברים כי יוכבד לא נספרה בין היורדים כי היא טרם נולדה. אולם כאשר נכנסו לחומות מצרים, מיד בכניסה, נולדה יוכבד. משום כך היא נספרת בין הבאים למצרים.
הסבר זה מעלה שלושה קשיים:
1. נכדות לא נספרו: התורה מונה את בני יעקב ולא את נשותיהם, כמו כן היא מונה את הנכדים ולא את הנכדות. סביר מאוד שהיו גם נכדות, אולם התורה מנתה רק זכרים ולא נקבות ואכן התורה מציינת זאת במפורש: "...כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב..." . לפיכך אם סופרים גם נכדות, הרי שיש יותר משבעים נפש. ואם אין סופרים נכדות, אם כן מדוע יוכבד כן נספרת?!
2. יוכבד ילדה את משה כשהיא בת 130: משה היה בן שמונים שנה ביציאת מצרים. כפי שכתוב: "ומשה בן שמונים שנה ואהרון בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה" . מאידך חז"ל אומרים כי בני ישראל שהו במצרים 210 שנה (כמנין רד"ו): מאז הכניסה למצרים בשבעים נפש ועד ליציאת מצרים בשישים ריבוא .
לפיכך אם נאמר שיוכבד נולדה מיד בכניסת בני ישראל למצרים, הרי שהיא ילדה את משה כאשר היתה בת 130 שנה. הרי זהו נס גדול?! שרה ילדה בת 90 שנה, והתורה מציינת את הנס שבדבר . מפתיע אם כן שיוכבד ילדה בת 130 והתורה לא התייחסה לנס זה?! .
3. מה פירוש "בין החומות": הגמרא כותבת כי יוכבד נולדה "בין החומות". ביטוי זה קצת קשה, וכי יש שתי חומות לעיר? מן הראוי היה להיכתב שיוכבד נולדה בתוך החומות, או לאחר הכניסה לחומות.
מהר"ל: תהליך הגלות והגאולה- תהליך מדוייק
המהר"ל מתייחס לשאלה מדוע יוכבד היא השבעים, ומדוע היא נולדה דווקא בין החומות . לדבריו, גזירת הגלות על בית יעקב אמורה להתחיל בדיוק כאשר הם ימנו 70 נפש. גזירה זו היא חלק מתהליך הגלות והגאולה, שנאמרו בברית בין הבתרים. לדעת המהר"ל, התהליך של הגלות והגאולה הוא עניין מדוייק ביותר. כלומר, כאשר בני ישראל ימנו שבעים נפש בדיוק תחל גלות מצרים, זאת אומרת בית יעקב יכנסו למצרים. ואילו כאשר בני ישראל ימנו בדיוק שישים ריבוא תחל הגאולה, כלומר בני ישראל יצאו ממצרים.
מאחר והתהליך הינו עניין מדוייק, הרי שלא יתכן שבני ישראל יהיו שבעים נפש לפני הכניסה למצרים. מפני שאם כך התהליך כולו מתעכב לחינם. כמו כן לא יתכן שבני ישראל יכנסו למצרים כשהם מונים שישים ותשע נפש והשבעים יוָלד במצרים. כי אז התהליך מואץ, ובני ישראל מתחילים את הגלות לפני הזמן.
זאת אומרת הגלות תחל רק כאשר בני ישראל ימנו בדיוק שבעים נפש. לפיכך הגלות תחל בדיוק כאשר יוָלד השבעים לבית יעקב. משום כך הגמרא אומרת כי השבעים לבית יעקב נולד בדיוק ברגע הכניסה למצרים. וזהו הפירוש של הביטוי "בין החומות". כביכול מצרים מוקפת בשתי חומות. ויוכבד שהיא השבעים לבית יעקב נולדה כאשר בני ישראל היו בין החומה הראשונה לבין החומה השניה.
לפי ההבנה שהגלות והגאולה זהו תהליך מדוייק מאוד, הרי יוכבד לא תיוָלד לפני הכניסה לחומה הראשונה ואפילו שעה אחת. שאם כן בני ישראל כבר מונים שבעים ועדיין הם מחוץ למצרים. מאידך לא יתכן שהיא תיוָלד אחרי החומה אפילו שעה אחת. שאם כן יצא שהגלות התחילה כשבני ישראל מונים רק שישים ותשע אלא חובה לאמר שהיא נולדה, כאשר בני ישראל היו בין החומה הראשונה לשניה, וזהו הזמן בדיוק שבו הגלות מתחילה.
לסיכום, המדרש אומר כי יוכבד נולדה בדיוק, בו ברגע שהתחילה גלות מצרים. המדרש כותב זאת בדרכו שלו: "יוכבד נולדה בין החומות" .
ג. הקושי לפי שיטת מהר"ל[עריכה]
הנה כי כן לפי שיטת המהר"ל, הגלות והגאולה הם תהליכים מדוייקים מאוד! אם כן לפי שיטה זו, אנו מצפים שארבעים שנות המדבר יהיו בדיוק ארבעים שנה, לא יום אחד יותר ולא יום אחד פחות. והנה- חסרים חמישה ימים?!
לפני שנציע את התשובה, נבאר כי ארבעים שנות המדבר הם חלק חשוב בתהליך הגאולה. תהליך הגאולה מורכב ממס' עניינים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ארבעים שנות מדבר, הכניסה לארץ ועוד. מתברר אם כן כי ארבעים שנות המדבר ממלאים תפקיד חשוב מאוד בגאולה.
ד. ארבעים שנות מדבר הם חלק מתהליך הגאולה[עריכה]
כידוע, בני ישראל נענשו בעקבות חטא המרגלים. עם ישראל מאס בארץ חמדה, והקב"ה העניש אותם על כך "יום לשנה" כדברי הכתוב: "במספר ימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה" כנגד ארבעים יום שהמרגלים תרו את הארץ, בני ישראל התעכבו במדבר ארבעים שנה.
הגם שהשהות במדבר היא עונש, אך אין הדבר סותר שבסופו של דבר ארבעים השנים במדבר בנו את עם ישראל כעם מיוחד – עם של מאמינים – לדורי דורות. צופה הדורות מראש, המשגיח על בריותיו מסובב הסיבות ועילת העילות, נתן לעם ישראל ארבעים שנים של אימון באמונה. הדבר נעשה על ידי הניסים הרבים שהעם חוה יום יום במשך כל ארבעים השנים.
במשך ארבעים שנה עם ישראל זכה לראות ולחוות את המשכו של מעמד הר סיני באמצעות המשכן . במשך היום הם ראו את הענן – כבוד ה' ששכן מעל המשכן. ובלילה הם ראו "כמראה אש". כדברי הכתוב:
"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"
נס זה לא היה היחיד, בנוסף לנס המשכן וגילוי השכינה העם זכה לנס המן. כל יום ירד מן. אם הותירו ממנו למחרת הוא התקלקל, כפי שהכתוב מעיד: "ויותירו ממנו אנשים עד בוקר ויָרֻם תולעים ויבאש..." . אולם ביום שישי העם לקטו כפלים, "לחם משנה", גם עבור יום השבת. בשבת לא ירד מן, "כי שבת הוא לה' לא תמצאהו בשדה" . והנה זה פלא, מה שנשאר מיום שישי ליום השבת לא התקלקל "ולא הבאיש ורמה לא היתה בו" . נס זה נמשך ארבעים שנה, המן הנותר ביום חול למחרת היה מתקלקל, אולם הנותר מיום שישי לשבת – לא התקלקל!
נס נוסף היה המלחמות נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. הנצחונות היו נס אחד גדול!
נס אחר היה בארה של מרים, הבאר נדדה עם בני ישראל ארבעים שנה בכל מסעיהם.
בנוסף לכך התורה מציינת ניסים נוספים:
- "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדל הזה, זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר"
- "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה"
- "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלקיכם"
לסיכום נראה לומר, כי ההנהגה הניסית במדבר במשך ארבעים שנה מדגישה כי כל שנות המדבר הם חלק חשוב מתהליך הגאולה. תהליך שהחל ביציאת מצרים, המשיך במעמד הר סיני, והסתיים בכניסה לארץ ישראל. לפי שיטת המהר"ל הנ"ל, תהליך הגאולה הינו מדויק מאוד. אשר על כן חוזרת השאלה, מדוע תהליך הגאולה של ארבעים שנות מדבר אינו מדוייק. מדוע חסרים חמישה ימים לאותם ארבעים שנה?!
ה. תחילת הגאולה י' בניסן[עריכה]
כאמור, בני ישראל בהנהגת יהושע נכנסו לארץ ב- י' בניסן. כלומר סוף ארבעים השנה היה בי' בניסן. כדי שתהליך הארבעים שנה יהיה מדוייק עלינו לחזור ארבעים שנה אחורה לי' בניסן. אמנם כן בי' בניסן ערב היציאה ממצרים בני ישראל קיימו את הצעד הראשון במצות קרבן פסח. בני ישראל נצטוו לקחת את השה לקרבן בי' בניסן. כדברי הכתוב: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שמות י"ב, ג)
בעקבות דבר ה' משה מצוה את בני ישראל: "משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח" . ובני ישראל מקיימים את דבר ה': "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" .
נמצאנו למדים שהגאולה התחילה בי' בניסן, ולא בט"ו. הגאולה התחילה בפעולה שבני ישראל עשו, לקיחת השה, עוד לפני שיצאו ממצרים. י' בניסן הינו נקודת תפנית. בני ישראל מכניסים את עצמם לעבדות ה'. הם לוקחים את האליל המצרי, את השה, ומייעדים אותו לקורבן לה'.
הנה כי כן תהליך הגאולה הינו בדיוק מפליא ארבעים שנה. והדברים תואמים את שיטתו של המהר"ל הנ"ל כי תהליך הגלות והגאולה הוא עניין מדוייק מאוד.
ו. עם ישראל פועל למען גאולתו[עריכה]
לגאולת ישראל יש שני פנים: התערותא דלעילא והתערותא דלתתא. התערותא דלעילא זוהי גאולה ע"י הקב"ה בלבד. הקב"ה מכה במצרים את עשר המכות. הקב"ה בעצמו מכה בבכורות מצרים כדברי חז"ל בהגדה של פסח:
"ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח. אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' "
הקב"ה קורע את ים סוף ומטביע את המצרים. עם ישראל אוכל לחם שמים ושותה מבאר של נס. העם אינו עושה מאומה בחלק זה של הגאולה. העם נפעל לחלוטין.
אולם מתברר שלגאולה יש עוד פן – התערותא דלתתא. זהו החלק שבו עם ישראל פועל למען גאולתו. בכל שלב לפי כוחותיו ויכולותיו. לפעמים זוהי צעקה לה' מפני נוגשיו ולפעמים זו מלחמה נגד אוייביו. כל מהלך הגאולה מתחיל בהתערותא דלתתא. עם ישראל צועק לה': "ויהי בימים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה" . רק מפני שהם צעקו אל ה', התחיל ה' לפעול למען גאולתם. כפי שהכתוב מעיד במפורש בהקדמה למעמד הסנה: "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו..." . כביכול, הקב"ה מתעורר לזכור את בריתו ולפעול רק לאחר ש "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, אילו ישראל לא היו צועקים אל ה', עדיין הגאולה הייתה מתעכבת. וכדי להדגיש זאת, הדבר נכתב שוב במעמד הסנה בצורה מפורשת: "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו... ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי..."
פועלו של עם ישראל למען גאולתו התחילה בצעקתו לה'. זו המשיכה בלקיחת השה בעשור לחודש. לאחר מכן בערב הגאולה, בי"ד בניסן, עם ישראל היה עסוק במצוות קורבן פסח. חז"ל מדגישים כי גאולת ישראל נעשתה בזכות פועלם של ישראל. בזכות בשתי מצוות שבני ישראל עשו: דם המילה ודם הפסח. ואלו דברים חז"ל:
" 'וטבלתם בדם אשר בסף' מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם? כדי לזכור להם דם מילת אברהם. ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה. שנאמר: 'ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי' בדם פסח ובדם מילה"
כלומר, דווקא בזמן שבני ישראל היו עסוקים בקיום מצוות, או אז הם זכו לגאולה.
הנה כי כן תוך כדי התעסקותם של בני ישראל בקורבן פסח, ה' היכה כל בכור בארץ מצרים, שערי מצרים נפתחו, ובני ישראל נגאלו.
גם במהלך הארבעים שנה במדבר עם ישראל היה פעיל בגאולתו. בתחילה עם ישראל נלחם נגד עמלק, בהמשך העם נלחם נגד מדיין ולבסוף עם ישראל נלחם נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן.
ז. לחשיבותו של הצעד הראשון[עריכה]
כאמור הצעד הראשון שעם ישראל עשה למען גאולתו היה לקיחת השה בי' בניסן. אומנם לקיחת השה אינה אלא הכשר מצווה, זו רק הכנה לקורבן פסח. אף על פי כן זהו צעד חשוב מאוד. מכמה וכמה סיבות, בראש ובראשונה מפני שזוהי הפעולה הראשונה שעם ישראל עושה למען גאולתו. מתברר כי לעשייה הראשונה, לצעד הראשון, יש משקל רב! זאת מפני שכל מהלך גדול מתחיל בצעד קטן. צעד המהווה שינוי ותפנית. וכל מהלך גדול מתחיל בתפנית. ואפילו שהתפנית תהיה מזערית, אבל היא מאפשרת את המשך הדרך.
אולם יתר על כן אותו צעד ראשון של לקיחת השה, יש לו משקל וחשיבות עצומה. זאת מפני שהוא מעיד על הצהרת כוונות, על נכונות לפעול. עם ישראל מצהיר כי הוא מוכן לפעול למען גאולתו.
בנוסף לכך ללקיחת השה יש חשיבות וערך בפני עצמו. השה היה אליל מצרי. עם ישראל גילה דעתו שהוא עוזב את העבודה זרה ועובר לעבודת ה'.
ח. סיום ופתיחה בהתערותא דלתתא[עריכה]
כאמור, ארבעים שנה במדבר הם תהליך של גאולת ישראל. תהליך שהצטיין גם בעשייה של עם ישראל, כלומר בהתערותא דלתתא. מתברר שהצעד הראשון של הארבעים שנה היה בפעילותם של בני ישראל – לקיחת השה בי' בניסן.
הנה כי כן גם בסוף שנת הארבעים עם ישראל מצטיין בפעילות למען גאולתו. עם ישראל פעיל והגאולה עוברת לפסים של התערותא דלתתא. העם לחם נגד מדיין ולבסוף נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. יתר על כן חלק מן העם יוזם להתנחל בעבר הירדן המזרחי. יש לראות בצעד זה כחלק מהמעורבות והפעילות של העם למען גאולתו.
נראה לאמר אם כן שתהליך הגאולה של הארבעים שנה פותח ומסיים בהתערותא דלתתא. זאת כדי ללמדך על המשקל העצום והחשוב של הדבר בגאולה.