שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/כב
שאלה כב:
ראובן היה חייב ללוי מנה לזמן ונתן לו משכון תחת ידו לבטחון החוב אך לא מסר המשכון לידו אלא הניחו תחת יד יהודה והרשהו שבהגיע זמן הפרעון ולא יפרע לו חובו שמעכשיו יש לו רשות ליהודה למכור הסחורה הנז' ויפרע ללוי חובו והלך ראובן למ"ה ובתוך הזמן מצא יהודה ערך טוב לסחורה הנז' ומכרה לשמעון בהמתנה לזמן שהיה חייב לפרוע ללוי ונגמר המקח בק"ס והסחורה נשארה ביד יהודה עד שיגיע הזמן הנז' ויהודה כשמכר הסחורה הנז' לשמעון לא הודיע דבר מזה רק מכרה לו בסתם ושמעון קנה אותה בחזקת שהיא של יהודה. אח"כ בא ראובן ממ"ה והגיד לו יהודה מה שעשה במכירת הסחורה וא"ל ראובן מה לך ולסחורתי למוכרה קודם הזמן שקבעתי לך ואני לא הרשתיך למוכרה רק לזמן הפרעון אך קודם הזמן הנז' אין לך רשות ליגע בה ועל זה נתעצמו בדין ונתחייב יהודה להחזיר הסחורה לראובן אח"כ חזר ראובן ונתפשר עם יהודה ועשה מכר אחר עם יהודה ומכר הסחורה ליהודה לו לעצמו. ובהגיע עת הפקידה עת השילום בא שמעון ליהודה וא"ל תן סחורתי וטול מעותיך ויהודה אומר לו אמת שאני מכרתי לך הסחורה שחשבתי שיש לי רשות למוכרה ולעשות בה הטוב בעיני אך עתה עמדתי לדין עם ראובן ונמצא שמה שמכרתי לך המכר בטל לפי שמכרתי לך דבר שאינו שלי ואין לי רשות למוכרו ומה שהחזרתי וקניתיה מראובן לעצמי קניתי זהו תורף טענותיהם:
תשובה:
נלע"ד שנתקיים המכר ביד שמעון ואין בדברי יהודה ממשות ולא יחרוך רמיה צידו וזה אני אומר אפי' לא חזר יהודה וקנה הסחורה מראובן היה חייב מצד הדין להעמיד המקח ביד שמעון אם היתה הסחורה מהסחורות הנמצאות בכל זמן לימכר מכ"ש עתה שקנה יהודה הסחורה עצמה מראובן פשיטא ודאי שחייב יהודה להעמידה ביד שמעון דאע"ג דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו של אדם הוי כשלב"ל ואין הקנין חל עליו כבר הוכחתי בתשובה סי' י"ג שלדעת כמה אשלי רברבי אם היה דבר שהוא מצוי בכל זמן לימכר אע"פ שבשעת המכר לא הי' ברשות המוכר והקנהו לאחר בק"ס חייב לקנותו ולהעמידו ביד הקונה אותו ודקדקתי שגם הרא"ש ז"ל דמפשט דבריו נראה דלא ס"ל הכי המדייק בדבריו בההיא דפ' המוכר את הבית (ס"ט ע"ב) בדינא דארעא ותרי דיקלי וכו' יראה בעין יפה דלא פליג על האי דינא דכתיבנא ושם הארכתי והשוויתי דעת הרא"ש ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל וכל מה שכתבתי שם היה שלא חזר המוכר וקנה הדבר ההוא אשר מכר תחלה. אמנם בכה"ג דנ"ד שחזר יהודה וקנה הסחור' עצמה שמכר לשמעון לית נגר ובר נגר שיבטל המכר מיד שמעון אע"פ שבשעה שמכרה לא היתה ברשותו למוכרה והוה ליה כאלו היתה בידו מאחר שחזר וקנאה קמה לה ברשות שמעון. וזה מתרי טעמי דלא ימנע מחלוקה או שנאמר שיהודה הוא שליח ראובן ר"ל שעשאו שליח למכור לו סחורתו ודיינינן ליה כשליח אלא ששינה בשליחותו שהוא לא עשאו שליח למוכרה רק לזמן שקבע לו והוא עבר על דעת משלחו ומכרה קודם הזמן ונמצא שינה בשליחותו. או נא' שאין כאן דין שליח אלא דין (הפקר) [נפקד] שכ"ז שלא הגיע הזמן שקבע לו ראובן למכור הסחורה אינו נקרא שליח שלא נעשה שליח אלא מהזמן שקבע לו ואילך וקודם הזמן הנזכר אינה בידו רק בתורת פקדון באופן שיהודה נקרא או שליח או נפקד ובין שיהיה שליח או נפקד כל מה שעשה עם שמעון שריר וקיים שאם נאמר שהוא שליח ושינה מדעת משלחו וקי"ל שליח שעבר ושינה מדעת משלחו אין מעשיו כלום כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א משלוחין וכן הטור ז"ל סי' קפ"ג זהו דוקא אם הודיע יהודה לשמעון כשמכר לו הסחורה ואמר לו שהוא של ראובן והוא אינו נקרא שליח בדבר אז לא היו מעשיו כלום והמכר בטל לגבי שמעון אבל עתה כשמכר לו יהודה לשמעון מכרה לו בסתם ולא הודיע שהוא שליח א"כ המכר קיים בין יהודה ושמעון ואם הוא בטל הוא בין יהודה וראובן כמ"ש הרב ז"ל פ"ב משלוחין וז"ל השליח שקנה או מכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני וכו' ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המכר לגמרי ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין זה ובין מי ששלחו. הרי שכתב הרב בבירור שאם לא הודיע שהוא שליח בדבר כנ"ד שהמקח קיים בין הקונה ובין המוכר והטור ז"ל בסי' קנ"ז כתב שדברי הרא"ש ז"ל נוטים לדברי הרמב"ם ז"ל וצריך אני להבין בדברי הרא"ש ז"ל שמהרי"ק ז"ל כתב על דברי הרא"ש שהוא מפרש ההוא עובדא דגט פשוט (קס"ט ע"ב) דההיא אתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא וכו' שהשליח הודיע למוכר שהוא שליח לקנות השדה לאשה וכיון ששינה בשליחותו שסתם שדה אינה נקנית אלא באחריות והוא קנאה שלא באחריות בטלה שליחות ואין כאן מקח לכן הוצרך לקנותו מן המוכר וכו'. הן אמת דהרא"ש ז"ל הוכרח לפרש בהאי עובדא שמתחלה קנאו בשם האשה משום דא"ל רב נחמן זיל זבנה מני' באחריות ואלו קנאו סתם לעצמו למה א"ל שיקנהו פעם אחרת מן המוכר אלא שמתחלה קנאו בשם האשה ואע"ג דכתב מהרי"ק ז"ל דאין זה הכרח המסתכל בפי' יפה יראה דמהרי"ק ז"ל דחה הכרעת הרא"ש בקש. האמנם יקשה לנו בהאי פירושא דהרא"ש דאילו הוה כן והשליח קנאו בשם האשה והודיע שהוא שלוחא ונמצא שעבר מדעתה א"כ הוה בטל המקח לגמרי בין עם האשה בין עם המוכר דהלכה רווחת היא שליח שעבר ושינה מדעת משלחו אין במעשיו כלום. ואין לומר דמה שקנה בלא אחריות אינו נקרא שינוי דהרי כתב הרא"ש בביאור כיון ששינה בשליחות שסתם שדה אינה נקנית אלא באחריות וכו' הרי שנקרא משנה מדעת משלחו וא"כ המכר בטל בין כולם וא"כ מהו שכתב הרא"ש ז"ל אם אין בידו מעות להחזיר לאשה שיקבל עליו האחריות שמשמע מדבריו שהמקח קיים בין המוכר והקונה ולא נשאר הדבר רק בין האשה והשליח דאם יש לו מעות יחזיר לאשה ונשאר המקח קיים בין הקונה והמוכר ואם אין לו מעות יקבל עליו האחריות ולעולם המקח קיים דאי לא הוה ס"ל הכי מאי האי דקאמר אם יש לו מעות או אין לו מעות אם המכר בטל ילך אל המוכר ויחזיר המעות שקבל ויתנם לאשה נמצא דס"ל להרא"ש שהמכר קיים בין השליח והמוכר. ועוד ראיה אחרת שכן הוא דעת הרא"ש ממ"ש מהרי"ק ז"ל בסמוך בדברי הרשב"א וז"ל והרשב"א כ' בתשו' דהאי עובדא בשם האשה שעשאתו שליח ולפיכך המקח קיים אצלם וכו' וזה כדברי הרא"ש ז"ל הרי כ' הרשב"א שהמקח קיים בין השליח והמוכר וכתב מהרי"ק ז"ל שזה כדברי הרא"ש. הן אמת שלא נעלם ממני שיש מקום לומר שמ"ש מהרי"ק ז"ל וזה בדברי הרא"ש ר"ל לפי שהרשב"א מפרש האי עובדא שקנה השליח בשם האשה ולא בסתם וע"ז כתב כדברי הרא"ש שגם הרא"ש מפרש הכי האי עובדא אבל לענין קיום המקח וביטולו דעת אחרת יש להרא"ש. ויש קצת סיוע לזה ממה שסיים מהרי"ק ז"ל בדברי הרשב"א וכתב ודחה דברי האומרים דהאי עובדא שזה המוכר לא ידע שזה קונה לאחרים דמשמע שלא כתב דברי הרשב"א רק להודיע דעתו בפירושא דהאי עובדא וזה בדברי הרא"ש ואגב שהביא דברי הרשב"א כתב ג"כ דעתו לענין דינא כל זה היה אפשר לומר. אך אין נראה כן שהאמת יורה שמה שכתב וזה כדברי הרא"ש חוזר על כל דברי הרשב"א ור"ל שגם הרא"ש ס"ל שמקח קיים בין השליח והמוכר. ומעתה יקשה לנו על הרא"ש והרשב"א ז"ל מאחר שהם מפרשי' האי עובדא שקנאו השליח בשם [האש'] והמוכר ידע בזה ואנן קי"ל שליח ששינה כל מעשיו בטלים ויכולים לחזור בהם איך ס"ל להני רבאוותא שהמקח קיים בין השליח והמוכר. ואע"ג דהראב"ד ז"ל גם הוא מפרש האי עובדא כוותייהו לא קשיא ליה מידי דס"ל שהדבר תלוי ביד המשלח שאם ירצה לקיים המקח יתקיים ג"כ בין השליח והמוכר ואם עיות עליו לתקן העיות ואם אין המשלח רוצה לקיים המקח יתבטל ג"כ בין השליח והמוכר וההוא עובדא שהאשה רוצה לקיים המקח ולזה א"ל רב נחמן שימכרנה לה באחריות אבל להרא"ש והרשב"א דלא ס"ל כהראב"ד קשה להלום דבריהם. ואין לומר דהרא"ש ז"ל איפשר דאית ליה האי סברא דהראב"ד שהרי הטור ז"ל אחר סמוך שכתב דברי הראב"ד כתב אבל א"א הרא"ש כתב דנראה פשוט דהרא"ש לא ס"ל האי סברא כהראב"ד. והואיל ואתו לידן דברי הראב"ד צריך להבין בהם דכתב בסוף השגתו על הרמב"ם ז"ל ולדבריו איפשר כי מעשה דרב נחמן סתם היה. דלא מיסתבר האי אפשר דכתב לפי שזה מוכרח בדברי הרמב"ם ואינו אפשר כמו שכתב דאי לא אמרת הכי יהיו דברי הרמב"ם סתרי אהדדי דבפ"ב מאלו ההלכות כתב השליח שמכר והודיע שהוא שליח בדבר וכו' ונמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ויחזיר וכו' הרי דעת הרב שהמקח בטל בין כולם ובפ' זה כתב שהמקח קיים בין השליח והמוכר וא"כ מוכרח לומר דהאי עובדא שהוציא ממנו הרב הדין הזה לדעתו הוא בהכרח בסתם ואיך כתב הראב"ד ז"ל ואיפשר שהוא בהכרח. גם בדברי הטור צריך להבין שאחר שכתב דברי הרא"ש כתב וזה נוטה לדברי הרמב"ם שאם כוונתו לומר על מי שלא הודיע שהוא שליח רק שקנה בסתם דבהאי דינא תרוייהו ס"ל שהמקח קיים בין השליח והמוכר למה כתב וזה נוטה והרי הם הם דברי הרמב"ם ולא ה"ל לומר אלא וכן כתב הרמב"ם ואם על מי שהודיע שהוא שליח כיצד דברי הרא"ש נוטי' לדברי הרמב"ם ז"ל והם פליגי אהדדי דלהרא"ש המקח קיים בין הקונה והמוכר ולהרמב"ם ז"ל בטל בין כולם. ונר' לומר שכוונת הטור הוא על מי שקונה בסתם שהמקח קיים ומ"ש וזה נוטה לדברי הרמב"ם ולא כתב וכן כתב הרמב"ם ז"ל לפי שידענו סברת הרמב"ם ז"ל במי שנתן מעות לחבירו לקנות לו איזה דבר והלך ולקח במעות חבירו ואומר שלעצמו קנה אין בדבריו כלום והמקח של המשלח כמ"ש בפ"ז ממכירה והנה בדברי הרא"ש שכתב הטור בשמו נראה שאלו השליח הזה שקנה השדה לאשה קנאו' בסתם במעות שנתנה לו אם היה רוצה ליקחו לעצמו היה נוטלו אע"פ שקנאו במעותיה לפי שקנאו בסתם אמרי' שלעצמו קנאו והכי דייקי דברי הטור שכתב ואילו קנאו בסתם היה המקח קיים דכיון דלא אמר שקונה אותו לפלוני לעצמו קנאו דלמה אצטריך לומר לעצמו קנאו אלא ר"ל שאם ירצה שלא ליתנו (לא) היה השדה שלו משא"כ דעת הרמב"ם ז"ל דמאחר שקנאו במעות האשה אם היא חפצה בו היתה נוטלת השדה על כרחו נמצא שלענין קיום המקח בין השליח והמוכר בקונה סתם והוא קיים לדעת הרא"ש והרמב"ם ז"ל אך לענין נתינת השדה לבעל המעות דעת הרא"ש אם אין השליח רוצה ליתנו לבעל המעות נוטלו לעצמו דיכול לומר לעצמו קנאו מאחר שקנאו בסתם ולדעת הרמב"ם ז"ל יקנהו בעל המעות ולזה כתב הטור וזה נוטה לדעת הרמב"ם ר"ל שקצת דבריו נוטים ולא כולם וזהו ג"כ מה שהאריך הטור בלשונו וכתב דבשלא הודיע השליח שהוא שליח שדינו כשאר כל אדם שלוקח או מוכר. ר"ל שבענין קיום המקח בין השליח והמוכר שוין הם הרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל כשאר כל אדם שלוקח או מוכר אבל לענין כפיית השליח ליתן המקח למשלח בזה הם חולקים. ובזה נ"ל שסרה מעל מהרי"ק תפישת הרב בעל לחם משנה שמהרי"ק ז"ל בב"י סי' קפ"ג אחר שכתב דברי הר"ן ז"ל כתב וכן נראה דעת הרמב"ם שכ' חוזר ומוכרה למשלח הואיל וקנה אותה במעותיו משמע שהכפייה היא לשליח וכו'. והנה הורה לנו דעת הרמב"ם שכופין לשליח ליתנה לבעל המעות והטעם לפי שקנאה במעותיו ובכסף משנה אחר שכתב דברי הר"ן ז"ל כתב ולי נראה דאין הכי נמי דמחייבינן למשלח לקבלה כשיקבל עליו אחריות מפני שהרי קנאה במעותיו ונראה שזו היא כוונת רבינו שכתב חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו ובפ"ז ממכירה נראה כן. וכתב עליו בעל לחם משנה ולא ראיתי שום ראיה לזה בפ"ז ממכירה דאיירי בענינים כאלו. ולעד"נ שיפה כוון מהרי"ק ז"ל שתחלה בב"י הורה לנו דעת הרמב"ם ז"ל שאם המשלח רוצה במקח כופין לשליח ליתנו לו והטעם לפי שקנאו במעותיו ורצה להשוות דעתו לדעת הר"ן ז"ל בדוחק וכן נראה מלשונו שכתב וכן נראה לומר דעת הרמב"ם ז"ל ולא כתב וכן כ' אלא וכן נראה ר"ל בדוחק נראה לומר כן. אבל בפירושו על הרמב"ם ז"ל דייק עוד בדבריו במה שאמר חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו דלמה לו להרמב"ם ז"ל לומר הואיל וקנה אותה במעותיו אלא שהכוונה לומר מאחר שקנה אותה במעותיו לזה אנו כופים אותה ליתנה לו א"כ הוא הטעם בעצמה שיש לשליח לכפות המשלח ליטלה מפני שקנה אותה במעותיו מה תאמר שינה בשליחותו הרי השליח מקבל עליו האחריות א"כ מחייבין המשלח לקבלם מטעם שמחייבין לשליח ליתנה וזהו מ"ש רבינו הואיל וקנה אותה במעותיו ולהיות שמקור דין זה כתבו הרמב"ם ז"ל בה' מכירה פ"ז לזה כ' מהרי"ק ז"ל ובפ"ז ממכירה נראה כן ר"ל ששם נזכר דין הכפייה לשליח מן הטעם שקנה במעותיו המשלח ומשם נלמוד ג"כ כפיית המשלח לקבל המקח וזהו שכ' ונראה כן ולא אמר כתב כן ובזה עלו דברי הטור ומהרי"ק ז"ל כהוגן:
באופן שהיוצא לנו מדברי הרמב"ם והרא"ש והטור והר"ן ז"ל לנ"ד מאחר שיהודה כשמכר הסחורה לשמעון היה בסתם ולא הודיעו שהוא שליח בדבר ושמעון קנאה בחזקת שהיא של יהודה אע"פ שאח"כ נודע שהיה שליח בדבר המקח קיים בינו ובין שמעון וכמו שכתב הר"ן ז"ל וז"ל י"ל דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ואע"פ שהוא אומר עתה שלצורך האשה קנאו ואין למוכר בכך כלום. ואע"פ שלא כתב הר"ן דברי' אלו אלא בשליח לקנות נראה פשוט שה"ה בעושה שליח למכור והלך ומכר בסתם ושינה מדעת המשלח אע"פ שאח"כ נודע שהוא שליח אין לקונה בכך כלום וחייב המוכר להעמיד המקח ביד הקונה. ואם נדון יהודה כדין נפקד והלך ומכרו שלא ברשות בעליו נראה פשוט ג"כ שחייב להעמיד המקח ביד הקונה מאחר שחזר בו וקנאו מבעליו וזה אני אומר אם היו הדברים כנים ומכוונים כמו שכתוב בשאלה שטען ראובן על יהודה וא"ל אני עשיתי עמך שקודם הזמן הקבוע שאין לך לשלוח ידך בסחורה וליגע בה וא"כ מאחר שלא היה רשות לשלוח יד בה והוא שלח ידו בה ומכרה אע"פ שעדיין היא מונחת ברשותו אי אפשר בשעת המכירה ששקלוה שלא הגביה' ושלח ידו בה או הוא או שלוחו ומאחר ששלח ידו בה ולא היה לו רשות לשלוח יד וליגע בה הוה עלה גזלן כמ"ש הרב ז"ל בפ"ג מגזילה ובפ"ז מפקדון וז"ל המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה לא לא יגע בהן וכו' וזה אפילו על הסתם שלא התנה עליו ואפ"ה כתב הרב ז"ל הרי זה לא יגע בהן מכ"ש במי שהתנה על הנפקד שלא יגע בפקדונו והלך הוא ושלח ידו בו ונגע בו דנקרא גזלן וכן כתב הטור סימן רצ"ב ומאחר שנקרא עליה גזלן הרי זה כמי שגזלה מראובן ומכרה ואח"כ נודע שהיא גזולה בידו ומאחר שחזר וקנאה מבעליה חייב להעמיד ביד הקונה כדמוכח מההיא שמעתא דפ"ק דמציעא (ט"ו ע"ב) בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים ראשונים מהו אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לו מ"ט מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא לקרייה גזלנא ורב אשי אמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה וקא שקיל וטרי תלמודא אליבא דרב אשי והרי"ף פסק כרב אשי וכן פסק הרא"ש ז"ל וכתבו התוספות בהך שמעתא דוקא בשלא הכיר בה הלוקח שאינה שלו אבל אם הכיר בה הלוקח שאינה שלו כשלקחה ממנו וחזר הגזלן ולקח מהבעלים ראשונים המקח בטל וכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל בפכ"ט מגזילה המוכר שדה שאינה שלו וכו' וחזר ולקחה הגזלן מבעליה אחר שמכרה נתקיימה ביד הלוקח וכו' שמפני זה טרח הגזלן עד שלקחה כדי לעמוד בנאמנותו. הן אמת שאילו מכר יהודה הסחורה לאחר תיכף ומיד כשחזר ולקחה מראובן היתה מכירתו לשני קיימת ולא נשאר בה שום זכות לשמעון כמ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל לקחה הגזלן מן הבעלים אחר שמכרה כשהיא גזולה וחזר ומכרה לאחר וכו' הרי גילה דעתו שאינו רוצה להעמידה ביד זה שלקחה ממנו כשהיתה גזולה ואע"פ שהטור חולק על הרמב"ם ז"ל בדין זה כבר הסכימו האחרונים לדעתו:
ויש לי מקום עיון בדברי מהרי"ק ז"ל בתירוץ שני שתירץ על הרמב"ם ז"ל וז"ל ועוד י"ל דלא אמרינן דלקחה כי היכי דליקום בהימנותיה אלא כל היכא דלא זבנה או אורתה בתר הכי דהא דאמרינן דניחא ליה דליקום בהימנותיה אומדן דעתא בעלמא הוא וכו' ולפ"ז אפי' לא זבנה אלא שהוא בעצמו בא לערער להוציא' מיד הלוקח וטען שלעצמו קנאה כי היכי דליקום בהימנותיה רשאי. ובאמת שדברי הרב שגבו ממני דמהיכן למד זה שהבעיא דשמואל ששאל מרב על מונח שהגזלן הוא מערער על הלוקח וטוען שלעצמו קנאה מהנגזל דאילו לא הוה אמר ורצה להעמידה ביד הקונה מה היה צריך שמואל לשאול מרב הדבר ברור שזכה בה הלוקח דאפילו לא היתה שלו ורצה להעמידה ביד הלוקח או ליתנו לו מה בכך והלא הוא רשאי לעשות בה מה שלבו חפץ אלא בודאי שלא שאל שמואל מרב אלא במקום שהגזלן אינו רוצה להעמידה ביד הלוקח ומערער ואומר שלעצמו קנאה וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל מהו להיות במקום בעלים כאלו לקחה מיד ויוצאה מיד הלוקח. הנה הורה בפי' שהגזלן מערער ורוצה להוציאה מיד הלוקח ועל זה השיב לו רב מה מכר ראשון לשני וכו' ובטעמא דהאי דינא אפליגו מר זוטרא ורב אשי ואתוקם טעמא דרב אשי ואע"ג דטעמא דרב אשי הוא אומדן (דאיתא) [דעת'] בעלי הגמ' ירדו לסוף דעתו דודאי לזה טרח וקנה כי היכי דליקום בהמנותיה ואע"פ שהוא אומר עתה שלעצמו קנאה לא משגחינן ביה וא"כ מהיכן יצא למהרי"ק ז"ל שאם הוא עצמו בא לערער ולומר שלעצמו קנאה שהדין עמו. ונ"ל שלא כתב כן אלא כדי להשיב על הרמב"ם ז"ל על מה שחלק עליו הטור ולא לענין דינא ס"ל הכי ובספרו הקצר לא פסק כן אלא כדינא דגמרא. ודין זה של גזלן שחזר וקנאה מהנגזל דאמרי' שתעמוד ביד הלוקח אע"ג דלא איתמר בגמרא כ"א בקרקע ה"ה במטלטלין נמי דינא הכי הוי דלא מצינן הפרש בין גזל קרקע לגזל מטלטלין רק לענין יאוש דבמטלטלין אם נתיאשו הבעלי' מהם נקנו לגזלן ואינו צריך להחזיר אלא דמים משא"כ בקרקע דאפי' נתיאשו הבעלי' לעולם בחזקת בעליה עומדת וכן ג"כ במטלטלין אם נשתנית הגזלה שינוי שאינו חוזר נקנית לגזלן משא"כ בקרקעי אמנם אם הגזלה עומד' כמות שהיא ולא נתיאשו הבעלים ממנה בין קרקע בין מטלטלין דינם שוה באופן דבהא סלקי' ובהא נחתינן שהמכר קיים ביד שמעון הנלע"ד כתבתי מעפר דל שלמה צרור ס"ט: