שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השלישי/כה
שאלה כה:
נשאלתי מבודקי הקהל ישצ"ו לבאר להם מהו שיפולי שמוזכר בטרפיות שבריאה כי קצתה אומרי' כי הוא תחתית האונות וקצתם רוצים לומר כי גם שפתי האונות. גם שאלו ממני להודיעם טעמי איסור הסרכא וגם מה שיש בו נפקותא לענין הדין כפי חילוק הטעמים:
תשובה:
הנני משיב תחלה על מה ששאלתם באחרונה להודיעכם טעם איסור הסירכא בזה יש מחלוקת בין הפוסקי' ורבו להה הסברו' וא"א להעלות על ספר כל מה שצריך לכתוב בזה כי צריך להאריך הרבה לכן אכתוב דרך כלל בתכלית הקצור. כי ג' טעמים נאמרו בזה. הראשון הוא דעת רש"י ז"ל והנמשכים אחריו דלעולם לא תהיה סירכא בלא נקב ולכן אע"ג דלא מפקא זיקא אסורה וכלשון הזה כתב ז"ל כל סירכי דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריאה נינהו הילכך אע"ג דלא מפקא זיקא טריפה עכ"ל. ורבו הקושיות על סברא זו בתוספת ז"ל ובהר"ן ז"ל הלא הם כתובי' באורך לא"ז הרשב"ץ ז"ל בס' יבין שמועה הרוצה לעמוד עליהם יבקשם משם. השני הוא דעת בעל התוספות ז"ל והיא דעת כמה פוסקים ז"ל וכן היא הסכמת א"ז הרמב"ן ז"ל שסוברי' כי יש סירכא בלא נקב וטעם איסור הסרכות הוא מפני שעתידה לינקב שהרי היא סרוכה למקום אחר שהוא קשה לגבי הריאה ומושך הסרכא וע"י כך ניתקת מן הריאה ואי אפשר לה להתפרק מן הריאה מבלי שתנקב הריאה וכשהיא סרוכה למקום אחר בריאה עצמה בשלא כסדרן סופה נמי להתפרק ועושה נקב בריאה באותו צד שמתפרקת ממנו. וכל שעתיד לינקב כנקוב דמי וכפי טעם זה נהגו להתיר סירכא תלויה. אע"פ שלדעת רש"י ז"ל ראוי לאוסרה כיון שאין סירכא בלא נקב. אבל לטעם זה השני שכתבנו מותרת שהרי אינה סרוכה למקום אחר הגורם לה להתפרק מן הריאה וסמכו על טעם זה להתירה בכל גלילות ישראל בלי שום בדיקה. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל מצריך בדיקה כל האחרוני' ז"ל הסכימו להתירה בלא בדיקה וכתב עוד שאינה אלא ריר בעלמא שהוא טופח מהריאה ששואבת מכל המשקי' שבגוף. ומ"מ אם ראינו סימן סרכא בדופן יש לחוש ואם אמר הבודק ברי לי שלא היתה הריאה סרוכה שם נאמן ואם לאו וראינו שהסירכא כנגד המקום שהסימן בו יש לבדקה ע"י נפיחה שלא לאבד ממונם של ישראל. וראיתי כתוב בספר המכת' ואם סירכא יוצאת ממקום למקום באונה אחת או באומה נהגו להתיר כדין סירכא תלויה והיינו כפי הטעם הזה שזכרנו וכן כתבו בשם הראב"ד ז"ל ואם היא יוצאת מהבועה מטריפין אותן שתולין הקלקלה במקולקל' וכתב א"ז הרשב"ץ ז"ל כי מעשה בא לידו בריאה שהיה יוצא ממנה חוט עב קצת ולבן כמו השומן וארוך הרבה והיה מדולדל ודבוק בדפנות ואחזתיו בידי בנחת ונפסק והתרתי הבהמ' כי נראה לי שאין זה מחמת נקב כיון שאינו דומה לריר היוצא מן הנקב וגם אין כאן חשש שמא יתפרק מהריאה. ויגרום לה להנקב לפי שהיה ארוך הרבה ומדולדל ולכן התרתיה עכ"ל. ומטעם זה נהגו להתיר אונה סרוכה לעצם ובשר הדופן דמאחר שהוא מקום רביתא אין סופה להתפרק והרמב"ם ז"ל (פי"א מה' שחיטה ה"י) כתב שאביו ז"ל מן האוסרין בזה והוא מן המתירין ע"כ. והמנהג פשוט להתיר ומהטעם שכתבתי. ואע"פ שלפי טעם זה היה ראוי להתיר אפי' כשהאונה סרוכה לעצם לבדו וכן היא דעת רבינו גרשום הראב"ד ז"ל ור"ת וא"ז הרמב"ן ז"ל מ"מ לא פשט המנהג להתיר ואפשר מפני שהוא סרוכה לעצם לבד שהוא קשה גורם לה להתפרק מן הריאה אע"פ שהוא מקום רבותא לכך נהגו לאסור. ודעת השלישית היא דעת הראב"ד ז"ל שהוא סובר שטעם האיסור משום דאין סירכא בלא נקב ואפ"ה מתיר סירכא תלויה לפי שסירכא כשמה כן היא אם נסרכה למקום אחר אבל אם אינה סרוכה למקום אחר אינה קרויה סירכא ועוד אומר דאפילו בסירכא לא אמרו שאין סירכא בלא נקב אלא שלא במקום רבותא אבל במקום רבותא מתהוית הסירכא בלא נקב אלא מחמת דוחק רביצתה שם ומטעם זה מתיר כשסרוכה האונה לדופן. אפילו לעצם לבדו ומפרש מה שאמרו בגמ' (חולין מ"ח ע"א) והוא דסבך בבשרא היינו בריאה שנקבה דבניקבה ודאי דבעינן סתימא חזקה אבל בסירכא במקום רביתא תלינן בדוחק רביצת הריאה נתהוית הסרכא ולא מחמת נקב אלו הן הטעמים שנאמרו באיסור הסירכות ומהבדל הטעמי' יוצא כמה חלוקי דינין אי אפשר להאריך לבארם:
אמנם אבאר מה ששאלתם מהו הנקרא שיפולי ויש מן הבודקי' שרוצים לומר כי השיפולי הוא גם שפת האונה שגם הוא יקרא שיפולי כמו תחתית האונה ונראה שמה שהביאם לזה הוא מה שראו בדברי המפרשי' שכתבו בפי' מלת שיפולי שיפולי וחורה של אונה וחשבו כי שיפולי הוא התחתית וחודה הוא השפה והכל נכלל בשם שיפולי. והנה לא דברו נכונה כי לא כיוונו המפרשים ז"ל בשני השמות על שני מקומות בריא' כי אם על מקום אחד שהוא התחתית פעם יקראוהו שיפולי על שם שהוא בתחתית הריאה וקורין לו ג"כ בשם חוד לפי שאותו שטח הוא חד ורק ולזה לא תמצא בדבריה' בשום מקוה שיאמרו בסירכא מן החוד לשיפולי או מן השיפולי לחודה של אונא משום דהיינו שיפולי היינו חוד מקום אחד בחלוף שמות האחד בשביל מקומו והשני בשביל צורתו אבל השפה איננה בכלל שם זה. ועוד שמלת שיפולי היא על תחתית הדבר באותו שטח עצמו כמו שפרש"י ז"ל על אומרם ז"ל (ברכות י' ע"א) שפיל לסיפי' דקרא כל דבר שהוא בסוף קרוי שיפולו של דבר ע"כ. וכן בתחתית ההר מתרגמינן בשיפולי טורא ובודאי שהוא שטח ההר עצמו. וכן אמרו בנדה (ס"ג ע"א) בשפולי מעיה של אשה אבל השפה אינה משטח הריאה ואינה מתחלת אלא אחר תשלום השטח ואם השטח יקרא מעלה השפה תקרא צד. ועוד זה מוכרח מן הדין לכל הדעות שהרי אנו מתירין אה נסרכו האונות כסדרן ואוסרין כשנסרכו משיפולי לשיפולי וא"כ בין למ"ד אין סירכא בלא נקב ומתיר כסדרו משום דשוכבות זו על זו ומגינות וסותמות סתימה מעלייתא הנה אם השפה תקרא שיפולי אמאי אוסרין אותה והרי השפתים שוכבות זו על זו ומגינות שפיר ובשלמא אם אין פי' שיפוע אלא תחתית שפיר אסרינן משיפולי לשיפולי דאינן לא שוכבות ולא מגינות. וכן נמי למ"ד יש סירכא בלא נקב וטעם האיסור משום שסופה להתפרק ולינקב אם פירוש שיפולי תחתית ודאי שסופה להתפרק שאנו רואים בחוש כשנופחין הריאה השיפולי מרוחקות זו מזו אבל אם גם השפוע יקרא שיפולי אמאי אסרי' הרי אנו רואין כשנופחין הריאה מתאדקות ומדובקות זו לזו וליכא שום חשש לפירוק. וע"ז הדרך ג"כ יש להוכיח ממה שאוסרין הסירכה מהשיפולי לדופן דאם פי' שיפולי הוא השפוע הרי שפתי חיתוכי האונות דינם כגב לפי שעומדת במיצר הדופן ולמ"ד אין סירכא בלא נקב הרי יש כאן סתימה מעלייתא כמו שמועלת סתימת הדופן לסרכת גב האונה ולמ"ד שמא תתפרק הרי אינה מתפרקת וא"כ למה אסרוה אבל אם פי' שיפולי דוקא תחתית שפיר אסרינן שהתחתית עומד בחלל ואין שם הגנה וגם חיישינן לפירוק. ודע שהרשב"א ז"ל כתב טעם איסור הסירכא משיפולי לדופן הוא משום דחיישינן שמא מהפנים באה ר"ל דכיון שהשיפולי הוא תחתית גב האונות לא היתה הסירכא נאסרת ממנו לדופן והיה דינ' כמו מהגב לדופן דכל הגב לגבי דופן היינו רבותא ולא תאסר אלא מחשש שמא באה מצד פנים של האונה ועלתה על השיפולי ולכך אסורה כיון דעיקרא מצד פנים לא הוי דופן מקום רבותא. וא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב בזה נופחין הריאה ואם נראית שהיא מהגב טריפה ודברי אמת הם שבחיי הבהמה הריאה נפוחה וכשהסרכא היא מתחלת מסוף הגב כשרה שהגב כלו כשר לדופן מראש הגב עד סופו. ועוד שאפי' היה הדבר ספק אם השפ' נקראת שיפולי או יהיה דינה כחיתוך. עם היות שכפי האמת אינו ספק כמו שהוכחנו מ"מ ראוי להקל בספק זה ולדון מן השפה לשפה כמו מחתוך לחתוך שהרי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל וכן הרבה מהפוסקי' סוברים דלא אסרו שלא כסדרן אלא מראשונה לשלישית אבל מראשונה לשנייה בכל מקום שנסרכת אפי' מגב לגב ומשיפולי לשיפולי כשרה משום דהוי כסדרן וא"כ כ"ש הוא משפת האונה הראשונה לשפת השנייה ואפי' הרמב"ן ז"ל שאוסר בכסדרן מגב לגב ומחתוך לגב מודה הוא להתיר משיפולי לשיפולי. וגם לדעת האחרונים ז"ל שהחמירו אפי' משיפולי לשיפולי הרי הם מתירי' מחתוך לחתוך ועוד אמרו אפי' אינה נראית מחיתוך לחיתוך אלא אחר נפיחה כשרה ומאחר שלדעת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל כשנסרכה מראשונה לשנייה לעולם כשרה וגם הרמב"ן ז"ל מכשיר במשיפולי לשיפולי ולא נשאר בזה כי אם ספק דוקא לדעת המחמירי' בשיפולי לשיפולי שמא השפה נמי נקראת שיפולי וכיון שלדעת המחמירי' לא הוי אלא ספיקא ראוי להקל בו וכ"ש שכפי האמת ליכא אפי' ספק. ואחר שכתבתי זה מצאתי תשובה מפורשת בענין זה להרשב"א ז"ל וז"ל הצריך לענין זה שאלת ממני להעמידך על דעתי בסירכא היוצאת משיפולי האונה ונכפפת למעלה וסמוכה לדופן כנגד גב האונה וסביך בבשרא ע"כ. בדבר זה אני חוכך להחמיר מן הדין לפי שאפי' האונין לא תכשרנו אלא כשעומדת במצר הדופן וגם בשר סביך בבשרא דהשתא הויא סתימה מעליא ושוב אינה מתפרקת כיון דתנועתה מועטת אבל בפילוש שאינם עומדין במצר אלא פונים הן כנגד החלל ואין כאן סתימת דופן במה תחזור להכשירה הקרום לבד שעלה עליה אינו כלום ע"כ. הרי מבואר שאין השפוע בכלל שם שיפולי שהרי הם עומדות במצר הדופן כמו גב האונות. הרי זכינו להסכים אל האמת ע"י עד בשחק נאמן סלה. ושלום: