שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השלישי/כד
שאלה כד:
מעשה שאירע כשנלכד' עיר בגאיה ביד הנוצרים בעונות הרבים וכל היאודים שנמצאו שם היו לבז ואין מציל וגם הם עצמם הלכו שבי לפני צר זולתי קצתם שברחו ונמלטו והיתה נפשם להם לשלל ולאחר שנתיישבו בה הנוצרים הלכו קצת בני אדם לקנות מיד השבאים יתר הבז ומכללם יאודי אחד קנה מהם ספרי' הלכות הרי"אף ז"ל וספרים אחרי' וכשראו אותם כאן בידו תבעוהו בעליהם להחזירם להם והקונה משיבם כיון שקניתי אותם מיד השבאי איני חייב להחזיר ועוד לולי שקנית' מיד השבאי היו שורפי' אותם כמו ששרפו בעו"הר כמה ספרי' אחרים וכשעמדו לדין נחלקו חכמי הדור בדבר יש מחייבים להחזיר ויש פוטרים דמאחר שלקחו' הנוצרי' ודאי נתיאשו הבעלים ולכן הקונה אותם זכה במקחו ושאלו ממנו לכתוב דעתי בזה ולעשות רצונם:
תשובה:
הנה מסקנא דגמ' פ' הגוזל ומאכיל (קי"ד ע"א) דבלסטים ישראל סתמא הוי יאוש בעלים וזכה הקונה מהלסטים ביאוש ושנוי רשות אבל לסטים עכו"ם סתמא לא הוי יאוש עד שיודע בודאי שנתייאשו הבעלים ואמרו ויי לחסרון כיס אבל סתמא לא. וטעמא הוא משום דייני עכו"ם דייני בגיזותא אבל דייני ישראל דייני במי ימר. ופי' רש"י דייני עכו"ם דייני בגיזותא בגאוה וזרוע אבל דייני ישראל אמרי לנגזל מי ימר כדקאמרת הבא עדים שנגנבו ממך ע"כ. וא"כ הלוקח מלסטים ישראל (לא) זכה במקחו מכח יאוש ושנוי רשות. ומיהו נראה דווקא בסתם אבל אם ידענו שלא נתייאשו הבעלים מפני שאותו דבר איפשר להם להוציאו מהלסטים על ידי שיכולים לברר שכך וכך נאבד להם ושזה הלסטים גזלו מהם גם הקונה מלסטים ישראל לא זכה כיון דלא שייך טעמא דמי יימר וכו' דלא אמרו אלא בלסטים ישראל סתמא הוי יאוש אבל בידוע שלא נתייאש לא. ודין גנב אפי' הוא גנב עכו"ם כדין ליסטים ישראל דסתם גניבה הוי יאוש בעלים. ולענין החזרה מה הוא חייב להחזיר זה הקונה מהלסטים או מן הגנב הנה אם לא נתייאשו הבעלים חייב להחזיר זה הקונה גוף הגנבה אפי' קנאו בזול הרבה או אפי' הצילו מיד הגזלן בחנם יחזירנו לבעלים בחנם. וה"ה אם קנאו מגנב מפורסם אפי' לקחו בשוויו יחזירנו בחנם והוא ידון אחר מעותיו עם הגנב המפורסם או עם הגזלן. ואם נתייאשו הבעלים זכה הקונה בגוף האבידה ואינו מחזירו לבעלים אבל לענין הדמים אם קנה מגנב מפורס' או מגזלן חייב לחזור ולתת המעות לבעלים ואם קנה מגנב שאינו מפורסם בזול הרבה ישלם העודף לבעלים ואם נתנה לו בחנם יתן דמיה משלם כן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ' ה' מה' גנבה וכן דעת הראב"ד ז"ל אבל ר"י בעל התוספות ז"ל סובר דבנתייאשו הבעלים זכה הקונה לגמרי ולא יתן לבעלים אפי' דמים. וכ"כ בחושן המשפט (סי' שס"ח שס"ט) וכן הסכי' א"ז הרש"בץ ז"ל ויראה שכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ה ופ' י' מה' גזלה וכן נראה מהגמ' בפ' הגוזל ומאכיל (שם) דלוקח מן הגזלן אם נתייאשו הבעלי' קנה ואינו נותן דמים וכן מוכח בפ' חזקת הבתים (מ"ד ע"א) ומה שאמרו שם נהי דמגופה מייאש מדמיה מי מייאש כבר תרגמה רשב"ם ז"ל שזהו לגבי גזלן עצמו שיש לו דין עמו על דמי הגזלה אבל הלוקח פטור מליתן וכן כתב הרי"אף ז"ל:
ודין לוקח מיד השבאי הדבר פשוט שלכל הפחות אינו דומה ללוקח מגזלן ישראל ואינו צריך יאוש בפירוש אלא סתמא הוי יאוש דזיל בתר טעמא למה אמרו דגזלן עכו"ם סתמא לא הוי יאוש משום שדנין בזרוע על הלסטים להחזיר בלא עדים וראיה וזה ודאי לא שייך בשבאי דודאי לית מאן דמשתעי בהדיה כלל בדינא ודיינא שהרי זה דרכם כסל למו ידי ישמעאל באדום ויד אדום בישמעאל אוי לכבשה המתגוררת ביניהם דבין כך ובין כך אין מנוח לכף רגלה. א"כ הלוקח מן השבאי זכה שהרי אין בעל הדבר יכול להעמיד השבאי בדין והלוקח ממנו הוי כמציל מזוטו של ים ושלוליתו של נהר דאע"גב דאית ביה סימנא אינו חייב להחזיר כדאמרינן באלו מציאות (כ"ב ע"ב) מדכתיב כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ומצאת שהיא אבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצאה זו שאבודה ממנו ואינה מצוייה לכל אדם ולפי זה אפי' אמר לא מייאשנה לאו כל כמיני' דעל כרחו הוי יאוש דבטלה דעתו אצל כל אדם דכל כי האי גוונא מתייאשים:
וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דבשבאי אין צריך יאוש דכיון דשבאי גופה במלחמה הוא לוקח זכה במה שנטל וגם הקונה ממנו זכה אפי' ליכא יאוש בעלים ואע"פ שאמרו בפ' השולח (ל"ז ע"ב) עבד שנשבה ופדאו ישראל אמר רבא לאחר יאוש ישתעבד בו רבו שני משמע דגבי שבאי נמי בעי יאוש כבר פירש הרשב"א ז"ל דלא נקט לאחר יאוש אלא משום סיפא אבל רישא דמיירי בלוקח לשם עבד בין לפני יאוש או לאחר יאוש. ישתעבד לרבו שני משום דשבאי גופיה קנייה למעשה ידיו בחזקה דשבי'. והביא ראיה לזה מדאמרינן (שם ל"ח ע"א) בחזקה דמלחמה ליקניה בכספא ודקניה בכספא לא בעינן יאוש ועוד הביא ראיה מדקא מדמי התם (שם) חזק' דעכו"ם בישראל לחזק' דעכו"ם בעכו"ם וחזק' דעכו"ם בעכו"ם לאלתר היא. ועוד הביא ראייה ממאי דמייתי ראיה התם (שם) מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג וההיא בקרקע מיירי ובקרקע ליכא יאוש בעלים לעולם שהרי קרקע אינה נגזלת. ועוד הראה פנים לדבריו שהרי העכו"ם קונה גוף הישראל בשבי לאלתר. וכיון דילפינן דבגוף הישראל לא בעי יאוש וקונה לאלתר כ"ש בממונו של ישראל דרך שבי זוכה בו העכו"ם לאלתר וק"ו זה הוזכר בפרקא קמא דבכורות (י"ג ע"א) והביאו הרי"ף ז"ל בפ' הזהב. ועוד הביא הרשב"א ז"ל ראיה דכיון דאיתקש ישראל לעכו"ם לענין שבי מדכתיב וישב ממנו שבי (גיטין שם) ואשכחן בעכו"ם דקונה ממונו בלא יאוש כדאמרינן (שם) עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג א"כ הוא הדין דעכו"ם קונה ממון במלחמ' ולא בעינן יאוש דהשתא גוף מגוף למדין ממון מממון לא כ"ש. ואדוני זקיני הרש"בץ ז"ל הביא עוד ראיה מדגרסי' פ' חלק (צ"ד ע"ב) ואוסף שללכם כאוסף החסיל אמר להם נביא לישראל אספו שללכם אמרו ליה לבזוז ולחלוק א"ל כאוסף החסיל מה אסיפת החסיל כל אחד ואחד לעצמו אף אסיפת שללכם כל אחד לעצמו א"ל והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו א"ל כמשק גבים מה גבים הללו מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד האומות טיהר ובודאי דמלישנא דמיד טיהר דמשמע דלאלתר הוא ולא צריך יאוש ועוד דאי על ידי יאוש אפי' ביד ישראל נמי טיהר ומאי איריא דכיון שנפל ביד עכו"ם אלא ודאי דבלא יאוש מיירי ומשום דבמלחמה הואי זכה בו אפי' בלא יאוש. א"כ בלוקח מן השבאי אין צריך לדקדק אם אותו ענין סובל יאוש או אם יש אפשרות שלא יהיה בו יאוש לומר בו דאם אומר שעדיין לא נתיאש לא קנה לוקח מן השבאי אלא בכל גוונא לא בעי יאוש ולאלתר קני ליה שבאי והקונה ממנו זכה:
ומה שנשאר לבאר בזה אם יש הפרש בין ספרים למטלטלין אחרים ובדברי רוב הפוסקים בהרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש זצ"ל וזולתם לא נזכר חילוק בזה. אבל בתוספות דפ' הגוזל ומאכיל (קי"ד ע"ב ד"ה המכיר) כתבו וז"ל ונראה דבספרים לעולה הוי לפני יאוש דאין רגילות להתייאש מספרים ולא מיבעיא מעכו"ם דדייני בגיזותא אלא אפי' בגנב ישראל אין רגילות להתייאש מספרים דסוף שיבואו ליד ישראל דאין גנבין מוסרין אותם אלא לישראל וסופן לחזור לבעלים ע"כ. וכן כתוב בפסקי דיניהם. וכן כתבו הגהות מיימוני פ' ה' מה' גזלה וז"ל מטלטלין הוי שפיר יאוש אבל ספרים לא הוי יאוש דהעכו"ם לא יוכל למוכרה אלא לישראל אבל כל מה שנתן בהם לעכו"ם הישראל שלקחם וכל מה שהוציא עליהם צריכי' הבעלים ליתן לו אם ירצו שיחזירם להם מידי דהוה כרועה שקדם במקלות שנותנים לו הוצאתו עד כדי דמיהן ע"כ. וכן כתבו פ' ה' מהלכות גנבה וז"ל אמנם ספרי' נראה לעולם הם לפני יאוש שהרי לעול' באים ליד ישראל וכדאמרינן פ' ב' דמציעא (כ"ד ע"ב) שאני נהר ביראן כיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה לא מיאשן ע"כ. וכן כתבו במקומות אחרים וכן כת' בס' המצות וכן כתב באבן הראשה בשם רבינו פרץ ז"ל. ספרים שגזלום עכו"ם ומכרו' לישראל חייב הקונה אותם להחזירם לבעלי' בדמי' שקנאם לפי שאין הבעלי' מתייאשים מהם לעול' מפני שסופם לבוא ליד ישראל וכל דבר שסופו לבא ליד ישראל אין הבעלי' מתייאשי' ממנו ע"כ ומאחר שלא נמצא בדברי הפוסקי' המפורסמי' מי שיחלוק על זה בפי' ודאי דנקטינן כדברי אלו הרבני' שכתבו דבין בגנבה בין בגזל בין בגירוש הספרי' אינן כשאר מטלטלין אלא לעולם לא מייאשי בעלי' מינייהו. ואעפ"י שלא למדנו מדבריהם אלא לדברי' שצריכי' יאוש כמו גנבה וגזלה והדומה להם אבל לענין שבי דאמרינן דעכו"ם גופיה קני ליה לאלתר בחזקה דמלחמה ולא בעי יאוש יראה דלא מפלגינן בין דברי' אחרי' לספרי' דטעמא מאי אמרינן בספרי' שצריך להחזיר לבעלי' משום דלעול' לא מייאשי מינייהו א"כ רווקא בגזלה וגנבה וגירוש שדברו בהם הרבני' הנז' דצריכי' יאוש ואם לא נתייאשו הבעלי' לא זכה הקונה אבל שבי שקונה העכו"ם בכח המלחמה וזכה בו אפי' לא נתייאשו הבעלי' אין לחלק בו בין מידי אחריני לספרי'. אבל כדדייקינן נראה דגם בשבי ומלקוח יש לחלק בין ספרי' למידי אחריני לענין אותו המותר ששוין הספרי' יותר ממה שקנאם הישראל מהעכו"ם דאותו המותר מעולם לא זכה בו העכו"ם בכח השבי דלא קנה אלא מה שידע בו ונתכוון לקנותו והרי העכו"ם השבאי לא קים ליה בערך הספרי' יותר מכדי דמיהן נייר חלק ולכן מתפייס למוכרם לישראל בדמי' מועטי' כערך מה שהם שוי' אצל העכ"ום לדמי הנייר בעלמ' וכיון דאותו המותר לעולם אין העכו"ם מרגיש בו לא זכה בו מעולם מכח חזקה דמלחמה ואין הבעלי' מתייאשי' ממנו משו' דסוף ספרי' לבא ליד ישראל וא"כ במאי זוכה ישראל הקונה מן השבאי במהי' ששוי' הספרי' יותר על מה שקנאם מן השבאי הילכך צריך להחזיר' לבעלי' אחר שיתנו לו מה שנתן לעכו"ם. ויש להביא ראיה לזה מדין ישראל שיש לו חזקת חצר או חנות והעכו"ם מכר גוף הקרקע לישראל אחר שגם יש מי שכתב שכיון שהעכו"ם מכר גוף הקרקע לישראל קנה אותו הישראל השני לחלוטין ואבד ישראל הראשון חזקתו. הנה חלקו על זה פוסקי' מפורסמי' וכתבו מילתא בטעמא העכו"ם לא מכר לישראל השני אלא זכות הידוע לו בקרקע זה וזה הכח של החזקה שיש לישראל בקרקע זה הוא נעלם ונסתר מהעכו"ם וגם אינו חלק מסרים מחלקי הקרקע וכיון שלא נודע לעכו"ם מעולם לא זכה בו העכו"ם ולא יזכו בו הישראל הקונה ממנו דמה מכר עכו"ם לו כל זכות שהיה ידוע לעכו"ם בקרקע זה. והוא הדין בספרי' שקנאם עכו"ם בחזקה דשבי הרי אותו המותר ששוי' הספרי' אצלנו לא זכה בו העכו"ם ולכן גם הקונה ממנו לא זכה. וגם יש עוד להביא ראיה ממה שכתבו הפוסקי' ז"ל דישראל שקנה טבעת מעכו"ם בחזקת שהאבן שבה הוא זכוכית ולא ידע זה הקונה שהיא אבן טובה ומכרה לישראל אחר בחזקת זכוכית וביד השני נודעה שהיא אבן טובה זכה השני ואין לראשון בה כיון שהוא לא ידע בה כשהיתה ברשותו אין אדם זוכה במה שלא ידע בו ואם אמרו כן בישראל ובדבר שקנאו בכסף ומשכו לרשותו ק"ו לעכו"ם ובדבר שלא קנאו אלא בחזקה דשבי דודאי שלא קנה דבר שאינו ידוע לו ולכן הקונה ממנו לא זכה אלא יחזיר הספרי' לבעלים אחר שיפרע לו מה שהוציא בעדם. ואם נתנם לו העכו"ם בחנם צריכין הבעלי' לתת לו כפי שוים הספרי' ביד העכו"ם דאותו ערך קנאו העכו"ם בחזקה דשבי וזכה בו הישראל הקונה ממנו ולא דמי לדבר התלוי ביאוש ולא נתייאשו הבעלי' דאם נתנו הגזלן לישראל בחנם חייב גם הוא להחזירו לבעלים חנם דהתם עכו"ם גזלן הוא ומעולם לא זכה בו אבל שבאי קנה אותו הערך בחזקה דשבי. ובמקו' שיש מנהג בזה יעשו כמנהג' בין מלוקח בין מגזלן וגנב בין משבאי דבדברי' כאלו מנהג המדינה עיקר ואין לזוז ממנו. וכן כתב רב שרירא גאון ז"ל בתשובה הביאה הטור בחשן המשפט (סי' שס"ח) וזה קצת לשונו והלוקח מהלסטים אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים ואם נתכוון לקדום הבעלי' וליקח בזול הדבר מסור ללב ומן השמי' נפרעי' ממנו. ומה שאמרת שיש מנהג במקומכם שהקונה מלסטיס או גנבים מחזיר לבעלי' ונוטל מה שהוציא אם כך הוא כל אדם חייב לבלתי שנות המנהג כדאמרינן מנא לן דמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וכ"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבה ולכן עשו כמנהגכם ולא תשנו ממנו עכ"ל. וראיתי אני שנהגו במקומותינו שכל שתאבד ממנו אבדה או גנבה יכריז עליה שמש בית הכנסת פלוני אבד לו דבר פלוני ברוך יהיה מי שיבא לידו ויחזירנו לו. ונראה שכוונת מתקני מנהג זה הוא לתוספת חזוק כדי שינהגו לחזור ולא יצטרכו לדינא ודיינא שהלוקח יאמר אחר יאוש קניתי והבעלי' יאמרו לו לפני יאוש קנית לכן תקנו להכריז להורות שלא נתייאש וגם לא יתייאש לעתיד כיון שנודע לו הדבר אדעתא דהכי יקנה אותה מי שקונה מן העכו"ם ויחזירנה לבעלי' כי עדיין הם מקוי' שאותה הכרזה תעשה פירות לעתיד לעת מצוא אותה ישראל ביד עכו"ם ישתדל בחזרתה לבעלי' ולפי מנהג זה אפי' דברים אחרים זולת הספרי' צריך להחזיר לבעלים ויתנו לו מה שהוציא. אלא שלענין שבי לא ראיתי מנהג במקומות אלו ולכן חזר ענינו לשורת הדין דבשאר מטלטלין אין הקונה חייב להחזיר לבעלי' וזכה במה שקנה אבל ספרי' צריך להחזיר לבעלי' ויתנו לו שיעור מה שקנאה מהעכו"ם. ומ"ע אפי' במידי אחריני כל מי שמחזיר אבדת אחיו ראוי לברכה וכ"ש המתכוין לקנותה כדי להחזיר לבעלי' במקום שאין מנהג ובדבר שאינו חייב מן הדין להחזיר עליו תבא ברכת טוב כפולה ומכופלת ובודאי שלא יקפחו שכרו ומן השמים ישלמו לו מציאה המועלת. ובעוה"ב יש לו עם הצדיקי' תקוה ותוחלת. ושלום: