שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/לה
שאלה לה: מזא"ב חכם ירא אל"ים וסר מרע זקן ונשוא פנים. מימיו נאמנים. איש אפרתי. החכם הישיש כה"ר מסאלתי. אל"ים יחון שאריתו ולא יוסיף עוד לענותו. אכי"ר.
הגיעתני שאלתך וז"ל. ראובן נשא אשה והוליד ממנה בנים ונפטר לב"ע והניח בניו קטנים יתומים ואין אב והאשה אם היתומי' הלכה ונשאת לאיש אחר ולא נשבעה שבועת האלמנה והכניסה לבעלה האחרון מה שמצאה ידה מעזבון בעלה הנזכר. ואחר נישואיה לאיש האחרון מתה ובעלה האחרון ירשה ובאו בניה אשר היו לה מבעלה הראשון ואמרו לאישה האחרון לנו היא הירושה לקחת נכסי אמנו אשר הניחה אחריה כי היא אין לה בהם כלום לפי שלא נשבעה שבועת אלמנה ומה שהכניס' לך בנדוניית' מנכסי אבינו אין לה בו כלום ובחזקתינו הוא עומד דמה שגבתה אינו גבוי דאין לה לגבות כלום אלא בשבועה דלא גבתה ולא מחלה ולא אתפסה צררי כפי מה שהדין נותן והאיש הזה האחרון הוא טוען ואומר להם אמאי לא השבעת' אותה כשראית' אותה שהוליכה לה מה שהכניס' לו בנדונייתה שתיקתכם עליה היא מורה על שמחלת' לה השבועה שהיה לה לישבע וטענו קרובי היתומי' כי מה שלא השבענוה באותה שעה לפי שהיו בניה קטנים ואמרו מה לנו ליכנס בעובי הקורה עד אשר יגדלו הנערי' והמה יעשו עם אמם כרצונ'. יורנו מורנו איזה הדרך ישכון אור ולמכ"ת תהיה צדקה ללמד תורה ולהשקיט הריב ולתת הנכסי' לבעליה' אם היתומי' אם הבעל האחרון. וש"ש:
תשובה: עם דברי השאלה הזאת אנו מסופקי' ספיקות רבות כי לא ידעתי אם המנהג אצלכם לכתוב נאמנות בכתובה כמו מנהגנו שאנו כותבין בזה הלשון וכל זמן ששטר כתובה יצא קיים מתחת ידה או מתחת יד באי כחה בדלא קרוע או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע תהא נאמנת היא ויורשיה ובאי כחה עלי ועל יורשי ועל באי כחי וכו'. או אם המנהג אצלכם שלא לכתוב הנאמנות כמו שהוא מנהג מקצת מקומות. ואנן קי"ל שכל הנוש' אשה על דעת אנשי מקומו הוא נושא. גם יש לי ספק אם האשה הזאת שגבתה לעצמה מנכסי בעלה הראשון או נכסיו כלם אם הגיבוי ההוא היה על ידה לעצמה בלא שידע שום אדם כמה הוא הסך שגבתה אם הוא כדי כתובתה או אם הוא ביותר מכדי כתובתה או אם אינו כדי כתובתה. או אם היה על ידי גדולי הקהל יש"צו ויודעיהם שעמדו על מה שגבתה ושמו הכל כפי ראות עיניהם והגבו לה ע"פ מאמר' ואולם לא השביעוה קודם הגיבוי כפי מה שהדין נותן. גם יש לי ספק אם הנכסי' האלה שהוליכה אותם בלא שבועת אלמנה והכניס' אותם לבעלה האחרון אם הם מטלטלין כלם או קרקעות כולם או אם הם מזה ומזה. ועל כן תבוא תשובתנו כפי כל הצדדין הנז' כדי שתעמדו על הדין כפי הנדון:
א והנה אם המנהג שלכם הוא לכתוב הנאמנות כמנהגנו הדין הוא אע"ג שאם היתה האשה בחיי' ובאה לגבות כתובתה מהיורשי' אינה גובה אלא בשבועה אע"פ שכתב לה בעלה נאמנות וכמו שיתבאר בסמוך עכ"ז אם מתה ולא נשבעה יורשיה נוטלין כתובתה מאחר שבעלה כתב לה נאמנות. ומה שחייבו אותה שבועה אם היא בחיי' ובאה לגבות כתובתה מהיורשי' אע"ג דבעלה כתב לה נאמנות. הטעם בזה נתנוהו קצת הפוסקי' ז"ל דאבא שאול דאמר (כתובות פ"ז ע"א) הבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבוע' הוא פליג אההיא מתניתין (שם פ"ו ע"א) דאמרה דמהני נאמנות לגבי היורשי' ובפרק הכותב (פ"ז ע"א) איפסיקא הלכתא כוותיה דאבא שאול: והטעם בזה הוא ארוך ואול' קנצי מילין דאנן קי"ל (ב"ב כ"ג ע"א וע"ש נ"ב ע"א) דטענינן ליתמי כל מאי דהוה אבוהון יכיל למיטען דב"ד אביהם של יתומי'. והנה אם היה הבעל שכתב לאשתו הנאמנות קיי' ובאה אשתו לגבות ממנו כתובתה מחמת גירושין וטען עליה טענת בריא שיש לו אצלה כך וכך ממון וכ"כ קים ליה בזה עד שאם אומרי' לו שישבע ויטול מה שהוא טוען שיכול הוא לישבע והיא כחשה בו לומר לא ראיתיך וכו'. וכי משום שהוא האמינה וכתב לה שתהא נאמנת עליו וכו'. תהיה נוטלת שלא [בשבוע'] במאי דקי' ליה באמיתות ובירור (אצלה) שיש לו אצלה ואם עשה לה נאמנות הוא על הספיקות ומילתא דלא ברירא ליה וע"כ אע"פ שכתב לה נאמנות. על הודאי ומאי דקי' ליה בגויה שיש לו אצלה אם היתה גובה ממנו היה יכול להשביע' שיכול הוא לטעון ולומר שמה שהאמנתי אותה לפי שהיתה אצלי בחזקת נאמנת ואולם אח"כ נתברר לי שגנבה כיסי וכיוצא ונתבטלה חזקת נאמנותה אצלי. ולפי זה אחרי מותו שבאה האשה לגבות מהיורשין טענינן להו ליורשין מאי דהוה אבוהון יכיל למיטען ואינה גובה אלא בשבועה אע"ג דכתב לה בעלה נאמנות:
מכל מקום אם מתה ולא נשבעה יורשיה נוטלין כתובת' דבהא מילתא מהני נאמנות שכתב לה בעלה שלא יפסידו יורשי' כתובתה אם מתה בלא שבועה. א"כ לפי זה אם מנהגכ' לכתוב נאמנות בכתובה כמנהגנו האשה הזאת אין לבניה כלום אצל הבעל הב' שנשאת לו וכפי מה שיתבאר לפנינו בע"ה:
ב ואם המנהג שלא לכתוב הנאמנות הדין הוא שאם באו היורשי' שלה לגבות כתובתה אחר שמת' בלא שבועה אין ליורשיה כלו' בכתובתה לפי שהיא עצמה לא היתה גובה אלא בשבועה וכשמתה הניחה ליורשי' הממון שהיתה צריכה לישבע עליו ואנן קיימא לן (שבועות מ"ח ע"א) שאין אדם מוריש שבועה לבניו כלומר ממון שלא היה הוא עצמו נוטלו אלא בשבועה: ואי תימא מאי שנא האי מקמייתא דבקמייתא אמרינן נמי דבחייה אינה גובה אלא בשבועה כאבא שאול דאמר הבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה וכטעמא דאמרי' וא"כ לאחר מיתתה נמי נימא אין אדם מוריש שבועה לבניו. התשובה לקושיא זו כתבה הרשב"א ז"ל בשם בעל המאור ז"ל דלא עבדי' תרי קולי לנתבע. וזה כי בנדון דידן יש חולקין ואומרי' דאדם מוריש שבועה לבניו לדעת' ז"ל יכולי' היורשי' לגבות הכתובה אע"פ שמת' האלמנה בלא שבועה. ואולם הקלנו על הנתבע ואמרנו דהלכתא כמאן דאמר אין אדם מוריש וכו'. ולפי' אין יורשיה גובין כתובתה אם לא נשבע' וזאת קולא אחת לגבי הנתבע. וכן ג"כ לגבי הנאמנות הא אית לן מתני' שהיא חולקת על אבא שאול דאמר אין נפרעין מנכסי יתומי' אלא בשבועה אע"ג דכתב לה הבעל נאמנות. ולדעת המתני' אם כתב לה הבעל נאמנות עליו ועל יורשיו נפרעין שלא בשבועה ואי בהא נמי עבדינן כאבא שאול הוייא להו תרי קולי לגבי הנתבע לבטל הנאמנות ולהפסיד הכתובה ולא יאי למיעבד הכי. ותן לב אל התשובה הזאת שכתב בעל המאור ז"ל וא"כ לפי זה נמצא שאם אין מנהגכם לכתוב נאמנות ומתה האשה ולא גבת' אין יורשי' גובין כלום דאין אדם מוריש שבועה לבניו:
ג ואלה הדברים הם נאמרי' אם האשה הזאת עדיין לא גבתה ובאו יורשיה לגבות. ואולם אם גבתה ומכרה ונתנה או הכניס' אותם בנדונייתה לבעלה השני כנ"ד הנה אם הגיבוי הזה שגבתה היא קרקע כלו או מקצתו הדין בזה הוא מבואר מאחר שלא נשבעה האלמנה שאין גביית' גבייה ואין תפישת' תפישה דקרקע בחזקת בעליה קיימת ולפ"ז מוציאין הקרקע מיד הבעל האחרון ומחזיקי' אותו ביד היתומי' דאינהו מרא דידהו קמאי ולא מוקמינן להו ביד הבעל האחרון מספיק' דגם במטלטלין שתפש' הוא מחלוקת כמו שיתבאר אבל בקרקעות אין לבעל השני בהם כלו' מאחר שגבתה אותם האשה בלא שבועת האלמנה. והגם שהגיבוי ההוא נעשה על פי בקיאי' מגדולי הקהל ששמו לה אותו קרקע ונתנוהו לה עכ"ז אחר שלא השביעו את האלמנה אין במעשיה כלום ואין גבייתה גביי' וטעות הוא מהם שגבו לאלמנה בלא שבועה. וכ"ש אם לא שמו לה בקיאי' ולא דייני' רק היא מעצמה החזיקה בקרקע ההוא והכניס' אותו לבעלה בנדוניית' והבעל האחרון הוא רוצה להחזיק בקרקע ההוא מחמת אשתו אמינא ליה ערבך ערבא צריך דאיהי עצמה אין חזקתה בהם חזקה הואיל שלא נשבעה שבועת האלמנה. וכפי זה הקרקע ההוא יחזור לבעליו ר"ל ליתומי הבעל הראשון:
ד ואני מוסיף בזה שמאחר שהקרקע ההוא הוא בחזקת בעליו הראשוני' שיחזרו גם הפירות שאכל הבעל האחרון כל זמן היות הקרקע ההוא בידו. דהכי קי"ל שכל זמן שיתבטל מכר הקרקע מחמת איזו סיבה יחזרו הפירות שנאכלו ממנו כדאיתא פרק איזהו נשך (ס"ו ע"ב) וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות מכירה:
ה ואם הגיבוי אשר גבתה הוא מטלטלי ואין בו קרקע. הנה בדבר זה יש מחלוקת בין הפוסקי' כי יש שהם אומרי' דמה שתפס' תפסה ויורשי' מה שתפסה ומה שהחזיק' בו ואע"פ שלא נשבעה. וי"א דמה שתפסה וגבתה בלא שבועה אינה גביי' ואינה תפישה ומכירתה בהם אינה מכירה ומתנת' אינה מתנה ל"ש מקרקעי ל"ש מטלטלי ואחרים מוסיפי' שאפי' תפשה בחיי בעלה. ואולם הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל"א כתב וכן אם תפשה מטלטלין בכתובת' בחיי בעלה ומת גובה מהם. אבל אם תפשה לאחר מיתת הבעל אינה גובה מהם עכ"ל ז"ל. ומאחר דתפישתה אינה תפישה אם מתה חוזרין ליורשי הבעל ואין חזקה בהם למי שהם בידו אם בדרך מכירה אם בדרך מתנה כי כל מעשיה בטלים. ואחרים הוסיפו לומר שאם נתנה או מכרה או הכניסה אותה בנדונייא לבעלה השני קודם שנשבעה שבועת האלמנה אע"פ שנשבעה אחר המתנה שנתנה או אחר המכיר' שמכרה שאין מתנתה מתנה וכו'. וטעמא משום דבשעת מתנה לאו דידהו הוא ובחזקת מרייהו הוו קיימי כל זמן שלא נשבעה. וא"כ לפי דעת אלו הפוסקים ז"ל י"ל לענ"ד כי מה שגבת' ותפשה האשה הזאת בלא שבועה דאין במעשיה כלום ואע"פ שהכניסה אותם נכסים לבעלה השני עדיין בחזקת מרייהו קיימי וזה אפי' אם הגבו אותם לה בקיאי הקהל דטועי' הם בגבייתם שהגבו לה בלא שבועת אלמנה ואין במעשיהם כלום וכ"ש אם היא גבתה מעצמה בלא העמדה אפילו בפני שלשה הדיוטות:
אכן מצאנו לרא"ביה ז"ל ורבינו ברוך ורבי' שמחה ז"ל ופוסקי' אחרים גדולי' זצ"ל שפסקו כי מה שתפסה תפסה ואם מכרה או נתנה מעשיה קיימים לאחר שמתה אע"פ שלא נשבעה שבועת האלמנה וטעמא משום שכבר תפסה הנכסי' בחייה ואומרים אלו הפוסקי' ז"ל משום דר"א (שבועות מ"ח ע"א) סבר דאדם מוריש שבועה לבניו ופליג אדרב ושמואל ואע"ג דהלכתא כוותיהו הא אמרי' התם (שם ע"ב) דדיינא דעבד כר' אלעזר עבד. וכמה גאוני עולם נטו לדעת זו א"כ לפי זה היתומים האלה אינם יכולים להוציא מיד הבעל הב' מה שהכניסה לו אמם בנדונייתא כי אם היתה היא קיימת היתה יכולה להחזיק בהם בשבועתה שתשבע להם אנן נמי טענינן לכל הבאים מכחה לעכב מה שביד' ואע"ג דאיהי לא מעכבא אלא בשבוע' באי כחה כגון הבעל הזה מעכב שלא בשבועה דלא איפשר ליה להשבע. וכמו שהאריך בזה הרב המרדכי ז"ל פרק חזקת ומביא ראיה לזה מהא דאמרינן (שם מ"ו ע"ב) רבא מפיק זוגא דסרבלא וכו'. וקאמר תלמודא דטעמא דרבא משום דהוו דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר דאבוהון דיתמי לא הוה מצי מעכב להו אפי' בשבועה אלא בראיה בעדים שקנאן. אבל דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר לא הוה מפיק להו משום דאבוהון הוה יכיל לעכב להו בשבועה. ועלה בידינו כפי סברת אלו הפוסקים האחרוני' ז"ל שבני הבעל הראשון אינם יכולי' להוציא מיד בעל אמם מה שהכניסה לו אמם בנדונייתא אע"פ שלא נשבעה וטעמא דקאמרינן:
ו ואולם להוציא הדין לאמתו אני מעיר אזניכם לדבר אחד והוא שאם יש ליתומים האלה שום ראיה בעדים שמה שהוציאה אמם בנדונייתא מנכסי בעלה הא' לבעלה הב' שהוא ביותר מכדי כתובתה שהיתה לה על בעלה הראשון הנה הבעל האחרון חייב הוא להחזיר להם המותר ההוא דבמה שגבתה בכתובה כפי האמת נפל בו מחלוקת בין הפוסקים וכמו שכתבנו. וכ"ס מה שגזלה ולקח' ביותר מכדי כתובתה שאין במעשיה כלום והנכסי' המותרים בחזקת מארייהו קמאי קיימי וזה אינו אלא אם יש להם עדות ברורה בזה דהכי קי"ל בכוליה תלמודא נכסים בחזקת מי שהם בידו והמע"ה וקי"ל ג"כ דכל מקום דאז"ל עליו הראיה דראיה היא בעדים ברורים. ומעתה שאלתכם מפורשת לכל הצדדין ולחכם די בראשי פרקים. לנצור משפטים וחקים. ומה גם עתה כי השעה דחוקה. בוקה ומבולקה. לצרות רבות ורעות אשר סבונו כתרונו. מנוחה הדריכוני. הוא ית' יראה בדוחק השעה. ויחננו מאתו בינה והשכל ודעה אכי"ר. נאם אחיכם שלמה דוראן ס"ט: