שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


להלמידנו יקרנו החכם ה"ר יהודה כלאץ נר"ו

ענין לב: שאלני תלמידנו חמודנו הה"ר חמד אלי"ם הותיק החשוב ה"ר יהודה כלאץ נר"ו. להקים לו חזון בענין חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו במה שנהגו בעיר תלמסאן יע"א ע"פ אבותיו קדושי עליון לשתותו כשהובא תוך המדינה עצמה גם מסביבותיה הקרובי' אליה שהם בעבורי העיר שהוא ידוע שלא ימצאו שם גמלי' מיניקות. גם בארצינו זאת עיר אלגזאייר נהגו כן ולא מיחו בידם הראשוני' רז"ל. והיתה שאלתו אלי בדרך שיר ובראותי כי הוא יצ"ו שוקד על דלתי הלמוד ולבבו דופק ומתרפק לחכמה בנפש תמה השבתיו לפי הדין כפי מה שהורוני מן השמי' ולכבודו ולכבוד אבותיו הקדושי' בניתי לו בתים תשובת שירו. וזאת היא שאלתו. ונעימות אמרתו.

הצרופה. ברה כחמה וכלבנה יפה:

עטרת החכמים: ואור נעתמים: ומשיח אלמים: להבין ולהורות:

ומחמד העין: ועזרי מאין: הלא מפיך חיין: כפרים ועיירות:

יסוד תורת משה: וחבור רב אשי: ובדורות ששי: לאלוף התורות:

לתלמידך תשיב: בטעם מתיישב: ומי בלתך משיב: גדולות ובצורות:

בכל מיני טעמי: בל"בן הארמי: וסברת חכמי: גאוני הדורות:

ומי הם מחמירין: ומי הם מתירין: כדגן בגורן: ומימי הנהרות:

בארצנו אוסרין: בשאין מכירין: אבל הם מכשירין בל"בן וחצר"ות:

שמע קול דל רזה: חכם לב חוזה: ובניך תחזה: בחופות נהדרות:

ושלום על רבי: מאור עיני לבי: ותחזה עת תשבי: בבואו בבשורות:

בתורת איש ירד. לעולם בה תריד: למען אל מוריד: גשמים בגבורות:

וזאת תשובתי אליו על דרך השיר כלול בה כל מה שכתבתי בתשובתי אליו כפי הדין כמו שיבוא לפנים ב"ה.

בני חכם ושמח את לבבי. זמירותיו ואמרותיו טהורות:

בשיר נעים שאלותיו שקולו'. והוא דורש להבין ולהורות:

לבב רעים משמח בשיריו. כאבני דר וספירים יקרות:

דבריו הם מיוסדים בחכמה. וגם הולכים עליו סדר טהרות:

הלא תורה מחזרת מקומה. ודורשת ואוחזת שמורות:

והוא נכד לרב קדוש וחכם. בנעלמות ועשר מאמרות:

ואב ואמו מאד נודע בחכמ'. בכל מדע וקלות וחמורות:

שאלני להוציא לו סברות. ואמרי דת בל"בן וחצ"רות:

כפי מנהג אבותיו הקדושי'. להסכימו במשנה וגמרות:

תשובתי להיתר החצרות. והדירים ומחנה הגדרות:

בקרוב עיר בעבורה תחומה. בהמות הטמאות נעדרות:

לבל נחוש לחלב הגמלים. וסוסיות ואתונות צחורות:

אבל נחוש ברחוק המקומות. במו יער וארץ מדברות:

ואם חלב טמאה הוא ביוקר. בכל מקום כפרים ועיירות:

להתירו הלא הורו נבוני. והמציאו סברות הישרות:

ואיש קדוש הלא ירבה פריש'. שכרו רב ויחזה אור יקרות:

והוא יוסיף בימיך ויאיר. לעיניך בחכמות הבצורות:

ונפשך תשאבה מים בששון. במו עי"ן ועיי"נם המקורות: כאות נפשך בני יקירי ונפש אותך אוהב אהבה רבה. האומר לשאלתך הנני הנני:

בפרק אין מעמידין (ל"ה ע"ב) תנן ואלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורין איסור הנאה חלב שחלבו עכ"ום ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהם וכו'. ואמרינן בגמרא (שם) חלב למאי ניחוש ליה אי משום חלופי טהור חוור טמא ירוק. אי משום איערובי נינסי דאמר מר טהור עומד טמא אינו עומד ומהדרינן אי דקא בעי ליה לגבינה ה"נ הכא במאי עסקינן דבעי לי' לכמכא ר"ל לתבשיל של חלב. ומותבינן ולישקול מניה קלי ולוקמיה ומפרקינן כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דחלבא דלא קיימי ליכא למיקם עליה. לפי סוגיית הלכה זאת נראה כי החלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו לא אסרוהו משום גזרה כמו הגבינה שאסרו אות' במנין משום גזרה כמ"ש הרמ"בם ז"ל בפ"ג מהל"מא בשם הגאוני' ז"ל וכמו שהוא דעת רוב המפרשים ז"ל. אלא איסור החלב הוא משום תערובת חלב טמאה ואי בטל טעמא בטל איסורא. וע"כ בגמ' נשאו ונתנו בדבר לנסותו ולעמוד על אמתתו דאלו היה איסורו בגזרה מרז"ל לא שייך נסיון בדבר להתירו. ולפום כן תנן (שם ל"ט ע"ב) באלו מותרין באכילה חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו. ואמרינן עלה בגמרא (שם) תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עכ"ום ועכו"ם חולב ומביא לו ואינו חושש והוינן בה היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכ' דבר טמא בעדרו אמאי ומתרצינן לעולם דאיכא דבר טמא בעדרו וכי קאי חזי לי' וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה דילמא מייתי ומערב ליה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא קא מערב. מסוגיא זאת נראה בפירוש שלא נאסר החלב שאין ישראל רואהו משום גזרה אלא משום תערובת. ולזה קאמר תלמודא אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיט' משמע דלא חיישינן אלא לתערובת. א ויש חלוק בין הגבינה והחלב שהגבינ' שאסורה במנין ובגזרה אם בטל טעם לא בטל איסורא. ככל דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו כדאיתא בפ"ק די"ט (ה' ע"א) אבל החלב הואיל ואיסורו הוא משום תערובת אי בטל טעמא בטל איסורא. ולפ"ז אדוננו הרמב"ם ז"ל כתב ומפני זה יתן הדין שכל החלב הנמצא ביד עכ"ום אסור שמא ערב בו חלב בהמה טמאה וגבינת העכו"ם מותרת שאין חלב בהמה טמאה מתגבן אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינת העכו"ם ואסרוהו וכו'. הנה הוא ז"ל אמר בפירוש שטעם איסור החלב הוא מפני תערובת. ואולם בגבינה אמר עם היותה מותרת לפי הדין עכ"ז חכמי המשנה גזרו בו איסור והוסיף עוד לומר וז"ל גבינה שמעמידין אותה העכו"ם בעשבים או במי פירות כגון שרף התאנים וכו'. הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה עכ"ל. והטעם לפי שנאסרה משום גזרה לא שנא הא מהא שחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים. יצא לנו מזה כי חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו שיהא מותר אם אין חשש לתערובת. ולפי זה התירו מקצת מפרשים לקנות חלב מהבתים והחצרות אשר בעיר אע"פ שאין ישראל רואה כל שהדבר ידוע שאין באותה חצר בהמה טמאה. וא"ז הרש"בץ הוא מהמתירין בדבר זה. ובעלי סברא זאת הם מפרשים משמעות סוגייא דתלמודא הכי דהאי דהוינן אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא כלומר האי ישראל יושב בצד עדרו של עכו"ם דקאמר' למה אנו צריכין לישיבתו בצד העדר אי דליכא דבר טמא וכו'. פשיטא שהוא מותר אפילו כשאין ישראל יושב בצד העדר. ואי דאיכא דבר טמא אמאי כלומר מה תועלת יש בישיבתו. ויש מחמירין בזה ואומרין אפי' בדליכא דבר טמא וכו'. בעינן ישראל יושב בצד עדרו ומפרשים הסוגייא הכי אי דליכא דבר טמא וכו'. פשיטא שהוא מותר הואיל וישראל יושב בצד עדרו דודאי דבהאי סגי ולפי משמעות הלשון של הקושיא יראה שכן הוא פירושה מדלא קאמר אי דליכא דבר טמא וכו'. למה לי' ישראל יושב בצד עדרו. ולפ"ז אפילו במקום שהוא ידוע שאין בו בהמה טמאה צריך שיהיה ישראל בתחלה יושב בצד העדר דחיישינן שמא הביאו חלב בהמה טמאה ממקום אחר וערבוהו וכ"כ הרי"ף ז"ל דלא שרינן בדליכא דבר טמא בעדרו אלא דווקא אם ישראל ראה תחלת החליבה ושלא היה בכלי שום חלב ממקום אחר. ויש סוברין שאם העכו"ם חלבו לצורך עצמו דלא חיישי' לתערובת ומותר הוא לישראל הבא ומצאו חלוב לשתותו ומזה נהגו קצת חכמים להתיר לאות' הולכי דרכים לשתות החלב שחלבו עכו"ם לצורך עצמו. וי"ל שדעת המתירים בזה הוא מצד שתערובת זו של חלב שחששו אליה רז"ל אינה כי אם לזיוף בשביל אחרים לאיזו כוונה אבל לגבי דידהו אין להם תועלת בערוב זה שאין חשש תערובת חלב כמו חשש תערובת מוריי"ס דאסרוהו ז"ל משום תערובת יין. דהתם יש לחוש אפילו במוריי"ס שעשאוהו לעצמם למי שאומנותו בכך ולפ"ז אמרינן בגמ' (ט"ז ל"ד ע"ב) ת"ר מורייס אומן מותר ופירש"י ז"ל מורייס של אומן עכו"ם מותר דמורייס לא עבדי ליה מדגים טמאים ומשום חמרא אסרינן ליה ואומן לא רמי ביה חמרא עכ"ל ז"ל וא"כ חשש תערובת דמורייס הוא משום דאומנותו בכך שמערבין בו יין בשביל שיתקיים. ואינו כן חשש תערובת החלב דאין תקון לחלב בתערובת החלב דכל שאין לעכו"ם הנאה בתערובתו לא חיישינן וכההיא דאמרינן בגמ' (שם י"א ע"ב) בעא מניה ר"ש בן לקיש מר' יוחנן עטליזא של בית עזא מהו וא"ל לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועכו"ם ששופתין שני קדרות על גבי כירה אחת ולא חשו להם חכמים ואמרינן עלה מאי לא חשו להם חכמים ומהדרינן אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה דלא אמרינן דילמא מהדר אפיה ישראל ושדי עכו"ם נבלה בקדרת ישראל דלית לי' הנאה לעכו"ם וכו'. ולפ"ז יראה החלב שחלבו עכו"ם לצורך עצמו שיהי' מותר דלא חיישי' לזה שערבו דמה הנא' אית ליה בערובו ואין לחוש אלא בחלב שחלבו לצורך אחרים שמא יערב אותו כדי להרבותו ולמכרו זה עם זה או לנותנו וכיוצא בזה:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שכתבנו למעלה שאמר שכל חלב שימצא ביד עכו"ם וכו'. יראה שהוא אוסר כל חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו וכן הרב בעל הטורים (יו"ד סי' קט"ו) כת' כן בפי' וז"ל חלב שחלבו עכו"ם וי"ר לא שנא חלבו לצרכו או לצורך ישראל וכו'. וכן הביא מהרי"ק ז"ל בשם סמ"ג. ולפי סוגיית שטת התלמוד יראה שהוא אוסרו בכל ענין דגם במה שחלב לצורך עצמו אמרינן דילמא אתרמי ליה מילתא וערבו:

ומעתה נבוא לבאר אי זהו היא בהמה טמאה שחששו רז"ל לתערובת חלבו ולפי הנרא' דתלמודא קאמר סתמא וחיישינן לכל מילי. ואולם אי מעיינינן שפיר י"ל שלא חששו רז"ל אלא למילתא דשכיחא דכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן בה. ולכן יש לראות לפי זה בענין זה לפי העתים ולפי המקומות דכי ליכא מילתא שכיחא דאיסורא בודאי לא גזרינן והוא דין פשוט בכל איסורי דרבנן. ב ועתה יש לראות אם חשש זה של בהמה טמאה יש לחוש אליו מחשש חלב גמלא לבד או ג"כ אם מחשש חמורתא וסוסייא וכיוצא ואולם לא חיישינן מכלבתא וחזירתא דלא שכיחי אינשי באלו המקומות לחלבם כלל. ולפ"ז גם בארצנו זאת ובתלמסאן יש לאסור חלב שח"ג וי"ר דחמרתא וסוסייא מצויים הרבה. וי"ל שלא חששו רז"ל אלא לחלב גמלא שדרך אנשי העולם לחלבם אבל חמורתא וסוסייא לא שכיחי למיחלב להו והיא מילתא דלא שכיחא. וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל וז"ל שלפי מה שאומרין שאין חולבין חמורתות וסוסייות לפי שיש להם לבהמות אלו הנחלבות הזק גדול והם חסי' על בהמתם א"כ אין חוששין לזה כדאמרינן (ע"ז כ"ב ע"ב) גבי הרבעה דעכו"ם חס על בהמתו שלא תעקר וכו'. אלמא כל שהעכו"ם חס על בהמתו ליכא למיחש לאיסורא עכ"ל ז"ל. ואני נינו ונכדו אומר טעם אחר תוספת על זה שהדבר הזה ר"ל לחלוב חמורתות או סוסיות הוא להם דבר נמאס וגנות וחרפה וגם יש להם בזה ניחוש רע לעושה זה א"כ אין לחוש לדבר הזה:

איברא כי החכם ידידנו ה"ר שלמה צרור המר דודי לי יצ"ו. העיד לי כי הוא עיניו ראו עכו"ם א' מאותם המוכרים החלב על הבתים שהיה חולב חמורתא אחת לתוך הכלי של חלב שהיה בידו למוכרו על הבתים. ואולם הוא עצמו יצ"ו העיד כי אותו עכו"ם שעשה זה היה נער קטן משחת מאיש מראהו נבזה וחדל אישים והיה מירתת הרבה ורואה הנה והנה כשעשה המעשה ההוא. והנה דבר זה הוא מילתא דלא שכיחא כדקאמינא ולא גזרו בה רבנן ובדידי הוה עובדא שהיה לנו חולה ולפיקוח נפשו הוצרכנו לחלב חמורתא על פי רופאים בקיאים ובקשנוהו ולא מצאנוהו כי היו העכו"ם אשר שאלנוהו מהם גוערים בנו ואומרים לנו ומי הוא זה שיעשה זה המעשה ולא נתנוהו לנו אלא בדמים רבים ובצער גדול ואחרי הבקשה ממקום למקום ולפי זה החשש מחמורתא וסוסייא בטל הוא דהיא מילתא דלא שכיחא: ולתערובת חלב גמלה שהוא מילתא דשכיחא י"ל גם כן שבארצנו זאת אין לחוש אליו. וזה מתרי טעמי. האחד לפי שבגבול הארץ הזאת אין מצויים גמלי' מניקות שטבע הארץ הזאת אינו מגדל גמלים לתולד' כמו שהוא ידוע ואמרו לנו הישמעאלים כי גם עשו כל יכלתם לעשות שיהיו להם בכלל מקניהם גמלים מניקות ולא עלה בידם כי טבע הארץ הזאת אינו עושה תולדת גמלים. ועוד דגם את"ל שימצא חלב הגמלה אפי' שיהיה מצוי בארץ הזאת שמנהג הערביים אנשי המקנה שחלב הגמלים הוא אצלם ביותר חשיבות ואינם נותנים אותו רק לחשוביהם וליקריהם והוא אצלם ביותר ערך כפלי כפלים מחלב בהמה טהורה. ובגמ' אמרינן דכל זמן ג שהאסור ביוקר והמותר בזול לא חיישינן לתערובת כדאמרינן (שם ל"ד ע"ב) בההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו אותיב ר' אבהו דמן עכו נטורי בארבא א"ל רבא לר' אבהו ועד האידנא מאן נטר' א"ל זעירא ועד האידנא אמאי ניחוש ליה אי משום דמערבי חמרא קסטא דמוריסא בלומא קסטא דחמרא בתרי לומי וכו' וכפי זה כתב הטור ז"ל (שם סי' קי"ד) וז"ל המורייס שלהם אסור ואין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שמערבין בו יין לפיכך אין איסורו אלא במקום שהיין בזול יותר מהמורייס אבל אם דמי היין יקרים מדמי המורייס מותר עכ"ל ז"ל. והרמב"ם ז"ל הוסיף תוספת ביאור להתלמד בו לנדון דידן וכיוצא שכן כתב בפ"ו מה"מא וז"ל המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה ביוקר מהמורייס מותר וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו העכו"ם דבר אסור שאין אדם מערב היוקר בזול כדי להשתכר עכ"ל ז"ל. וכן מורי ורבי החסיד כמה"רר יוסף אבן דבי זל"הה שהיו כל הנהגותיו על פי הרמב"ם ז"ל היה שותה החלב שחלבו עכו"ם אע"פ שאין ישראל רואהו בארצנו זאת ואמר לנו שהוא ז"ל עושה כן על דעת הרמב"ם ז"ל כי כן כתב ז"ל וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו וכו'. וכפי זה בארצנו זאת שחלב הגמלים הוא ביוקר מחלב בהמה טהורה אין חוששין לתערובת ולזה היה הוא ז"ל שותהו. ויצא לנו הדין שהחלב בארצנו זאת גם אם אין ישראל רואהו כשחלבו מותר הוא מתרי טעמי דקאמרינן אם מצד העדר מציאות חלב הגמלים ואם מצד יוקרו וחשיבתו אצל הישמעאלים וכמו שביארנו זה מהגמרא ומגדולי הפוסקים ז"ל:

ובקשתי לי סעד לדבר הזה מגאוני עולם ומצאתי בספר כפתור ופרח שהביא דבר זה מבורר בשם גאוני עולם וז"ל והנך רואה התר חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו היכא דקי"ל שאין שם דבר איסור כי מ"ש בס' העתים ז"ל ואין בכל אותה מדינה דבר טמא לאו כל בהמה טמאה קאמר אבל שראויה לחלוב שהרי א"א מכלבא וחמור' וכיוצא בהן ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה שיהיה מותר מההוא דפ' אין מעמידין (שם) גבי ארבא דמורייסא וכו' עכ"ל ז"ל. הא תניא דמסייעא לן בכל מילי דקאמרינן. ומזה מצאו להם סמך אנשי ארצנו לשתות חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו. ואולם כל זה בחלב הבא מהעיר עצמה או מהדירי' הקרובי' אליה שאין מצוי בהם גמלה לחלוב ולא מהבא מריחוק העיר המקום הנקרא מתי"גא וכ"ש ברחוק משם שיש לחוש שמא ימצא שמה חלב גמלי' וגם יש לחוש לחלב חמורתות וסוסיות שמא העבדי' המתפרצי' יחלבום ויערבום עם חלב בהמה טהורה:

ד וגם בענין האל לב"ן הבא ממתי"גא יש לחוש אליו יותר מהחלב דאגב קיוהא דידי' הוא מקבל הזיוף ביותר ולא יובן זיופו גם לפי יוקר החלב בזמננו זה בארץ הלז אפשר שיערבו בו חלב גמלים אם ימצא להם וחלבים אחרים. והאיסור הזה הוא איסור דאורייתא ויש לחוש אליו אפי' לחששא רחוקה ואבא מ"ר זלה"ה אמר לנו כמה פעמים שאביו ז"ל היה מכה וגוער במי שיקנה האל לב"ן שיבוא ממתי"גא וגם אבא מר זלה"ה עצמו היה גוער הרבה בישראלים הקונים הא"ל לב"ן ואני מעיד שראיתיו ז"ל שהיה משבר להם הכלים ומשליכם ארצה והיה שולח שליח ב"ד פעם אחר פעם למחות בהם ולהתרות בהם והיה מענישם וקונסם ממון ללממ"ואר עד שראה שהדור דור שוא ולא היו שומעים לו העלים עיניו מהם וסמך על החזקה שאמרינן שחלב גמלים אינו נמצא בארצות אלו. ולחלב חמורתות וסוסיות היא חששא רחוקה ועל כן אמר במילתא דאית בה סמך להיתר מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ה וגם האל האיי"ב שהם מוכרין על החצרות אמרו לנו קצת היהודים כי ראו אותם מקפיאים אותו בקיבה כמו שעושין לגבינה לכן ראוי לחוש אליו יותר מהחל' לפי שיש לו תוספת איסור קיבה ושומר נפשו ירחק מכל אלה כי אלה הדברים אינם מהדברים המוכרחים אשר גזרתם אין הצבור יכולים לעמוד בהם ואני היום כמה שנים אסרתי על עצמי גם החלב הנמכר על הבתים אע"פ שהוא מהדירים הקרובים לעיר או מהעיר עצמה. עכ"ז אני חושש לעדות החכם ה"ר שלמה הנז"ל. אבל מה שיהיה ביד בעלי הבתים או הבא מהדירים ביד ישראלים גם שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואה אין לחוש אליו מהטעמים שהזכרנו והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכת טוב. ויהי כגן רטוב. וישמרהו האל מקטוב. ולאלה האנשים אשר נהגו בו היתר כפי מה שנמצא להם סמך וסעד אין ראוי ללעוז עליהם המדינה ואנו רואים דגם הגבינה שאסרוה במנין ובגזרה אפ"ה נהגו בה היתר כל קהלות הקדש בני איט"לייא לאשר הם מעמידין אותה בפרחי העשבים. וכן לענין החמא' אשר כמה גאוני עולם החמירו בה לאוסר' וגם הרמב"ם ז"ל שעליו נסמכו כל אלו הקהלות אינו מתיר כי אם ע"י בישול. עכ"ז נהגו בה היתר בכל אלו הארצות גם בעיר הגדולה לאל"ים פאס יע"ה נהגו התר בחמאה שלא על ידי בישול והם ראוי להם לחוש ביותר ממנו לפי שחלב גמלים נמצא אצלם הרבה וע"כ אין להוציא לעז על מנהג הראשוני' רק מי שיראה להחמיר יחמיר וחז"ל אמרו כל המחמיר תבא עליו ברכה. שמורה. וערוכה. אכי"ר. ושלום בני יקירי יגדל ולא ידל כנפשך היקרה והחשובה ונפש אוהבך אהבה רבה. ובשקידתך על הלמוד לבו ישמח. שלמה ס"ט בכמה"רר צמח דוראן זלה"ה: