שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ענין כג: פלוני צוה לפני מותו ואמר כול"שי פי' י"ד או"מא ותו"מן א"ל צא"ר לאוכ"תי ואו"מא מ"א אי"לתא מ"א תע"טי לח"ד ובע"ד מי"ת או"מא כו"לשי הק"דש. ונפלה הדברים במשמעות הלשון שאמר כו"לשי פי' יי"ד או"מא אם הוא לשון מתנה או אם הוא לשון אפוטרופסות אמו של המצוה אינה כי אם אפטרופא בעלמא ואין לה שום זכות לעצמה בנכסי הבן. ע"כ אמרתי הנה באתי במגלת ספר לבאר הענין היטב מדברי הגמ' והפוסקי' ז"ל בקנצי מילין והאמת יורה דרכה וכל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות. והוא יעמידנו על האמת:

גרסי' בפרק מי שמת (קמ"ח סע"ב) אמר רב ששת יטול יזכה יחזיק יקנה כלן אינן אלא לשון מתנה. איבעיא להו יהנה יעמוד יראה ישען בהם מאי תיקו. הנה הם ע"ה ביארו הלשונות שיצוה בהם הש"מ ויועילו להיותם לשון מתנה בודאי ועמדו בתיקו בלשונות המסופקים להם אם הם לשון מתנה. וק"ל כרב ששת במאי דברירא ליה כמו שפסקו כל הפוסקים ז"ל ובהני לישני דתיקו פסקו דלא קנה דהוי ספיקא דממונא ואוקי ממונא בחזקת מאריה דהיינו היורשים. גם הוסיפו הפוסקים ז"ל לשונות אחרים לבד מדרב ששת שיועילו בדברי הש"מ דרב ששת דאמר הני לישני לאו דוקא קאמר דאטו תנא כי רוכלא דלימני וליזיל אלא הני לישני דקאמר וכל דדמו להו וע"כ הרא"ש ז"ל הוסיף לומר לשון הנחה ר"ל שאמר אני מניח לפלו' כך וכך גם א"ז הרשב"ץ ז"ל הוסיף לשון עזובה שאמר הש"מ אני עוזב לפלוני כך וכך דברירא להו להני רבואתא ז"ל דהני לישני לשון מתנה אינון ודמיין לדרב ששת. וגם נסתפקו הפוסקים בקצת לשונות כמו לשון שלינו דכתב הריב"ש ז"ל דדמי ליה האי לישנא להני לישני שעמדו בהם בתיקו. ועתה בנד"ד נראה גם אנחנו אם לשון המצוה שאמר הכל ביד אמי אם לשון מתנה היא ודמי לדרב ששת או אם ספק הוא ודמי לאותם שעמדו בהם בתיקו או אם י"ל עוד דגרע האי לישנא מנייהו דברירא לן מלתא דלאו לשון מתנה הוא אלא אפוטרופסות בעלמא כי לשון זה לא מצאנוהו שנזכר בדברי הגמ' ולא בפוסקים:

ואני אומר כי נהירא לי לפי דעתי הקצרה וברירא לי דהאי לישנא לשון מתנה גמורה הוא ודמי לדרב ששת לפי שמצאנו בכמה מקומות במקרא שלשון בידו הוא במקום שלו כמו שאמר הכתוב ויקח מן הבא בידו וכו'. שר"ל שלח מנחה לאחיו משלו ממה שהביא בידו מעניו ויגיע כפיו. וגם אמר הכתוב ויקח את כל ארצו מידו שר"ל הארצות שהיו שלו ובחזקתו לקחם ממנו. ואפי' קרא דעבד אברהם דאמר וכל טוב אדוניו בידו אני אומר דגם משם ראיה ולשון ידו הוא שלו דלטפויי כחא דאליעזר קאמר קרא לשון ידו כי אליעזר אינו כאפוטרופוס וממונה בעלמא אלא דקאים במילי דאברהם אדוניו כשלו ממש ולשון הכתוב יוכיח ויקח העבד וכו' ונתן טעם ללקיחתו עשרה גמלים וכו' לפי שכל טוב אדוניו ממש בידו ודיוק טוב קאי בקרא ואין אנו צריכין לתקון המדרש שאמר וכל טוב וכו' זה שטר דייתיקי וכו'. והיינו נמי דקאמר רחמנא לשטן הנו בידיך וכו' ר"ל שלך ממש רק את נפשו שמור כמו שיאמר נתתיו לך לעשות בו כחפצך ורצונך ע"מ שאין לך רשות בנשמתו. ואם יחלוק החולק ויאמר דאין לשון יד דעבד אברהם אלא לשון אפטרופסות ושליטות וכן דשטן נמי וכן מצינו כמה כתובים דאינן אלא לשון אפטרופסות וא"כ האי לישנא הוה ליה ספקא וממונא בחזקת מאריה כאותם לשונות שעמדו בהם בתיקו:

יש להשיב בזה ולומר אלו המצוה הזה לא אמר אלא הכל ביד אמי ושתק היינו יכולין לומר דבר זה להעמיד הדבר בספק אך אמנם עתה שהוסיף המצוה הזה לחלוק נכסיו בלשון מתנה שאמר עוד ושמינית החצר לאחותי הנה הוא עתה אמר שני דברים בדבורא חדא ולא פלגינהו ובחדא מחתא מחתינהו שאמר הכל ביד אמי ושמינית החצר לאחותי בוא"ו העטוף אחותו קשורה עם אמו ואמו עם אחותו וכמו שלאחותו אמר לשון נתינה א"כ לאמו ג"כ בלשון נתינה קאמר דוא"ו העטף הוכיח על אומרו הכל ביד אמי דבלשון מתנה קאמר ודמי ממש נדון דידן למאי דאמרי' בגמ' בפ' יש נוחלין (קכ"ט ע"א) כי אתא רבין אמר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני ר' יוחנן אמר קנה ור"א אמר לא קנה ור"ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר יירשו פלוני ופלוני שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה ויירשוה. פי' הסוגייא בקנצי מילין למאי דקי"ל אם אמר בלשון ירושה על מי שאינו ראוי ליורשו דלא אמר כלום אם הוסיף על לשון ירושה לשון מתנה כגון דאמר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן לו אמרי' בודאי שתנתן לו אליבא דכולי עלמא. ורבין הביא האי פלוגתא בשתי שדות ושני בני אדם אם אמר בחד לשון מתנה ובחד לשון ירושה אם מועיל לשון מתנה ללשון ירושה דאידך ר' יוחנן אמר קנה ור"א אמר לא קנה ורל"א דלעולם לא קנ' עד שיאמר וכו'. ונחלקו המפרשי' בפי' דבריו אי דוק' קאמר עד שיאמ' נתינ' באמצע כדי שתאמר על שניה' או לא כמו שהאריכו למענית' במקומות' ואותיב רב אשי לכלהו בגמ' (שם ע"ב) מהא דתניא נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני וכו' מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי והא הכא דכשני שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקנו תיובתא דכלהו תיובתא. והוסיף בגמ' לימא דלית הלכתא כריש לקיש ר"ל הואיל ואיתותב והאמר רבא הלכתא כר"ל בהני תלת והאי חדא מנייהו ופרקינן ל"ק כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור ר"ל דתוך כדי דבור אפי' בשני בני אדם ובשתי שדות יועיל לשון נתינה דהאי ללשון ירושה דהאי וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ע' בהרמב"ם ז"ל בפ"י מה' נחלות והטור סי' רכ"א. וכ' נימוקי יוסף ז"ל מה שהעלינו דתוכ"ד מהני מתנה דהאי ללשון ירושה דהאי היינו כשאומר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלו' לפלו' בוא"ו אבל אם אמר תנתן בלא ו"ו אפי' באדם אחד ובשדה אחת לא מהני לשון המתנה ללשון הירושה אלא אמרי' או תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון כמו שכתבנו לעיל כך פסק הרשב"א ז"ל עכ"ל ז"ל. הנה נראה בבירור דאם אמר לאחד בלשון ירושה ואינו ראוי ליורשו דאינו מועיל כלל וגרע מאותם לשונות שעמדו בהם בתיקו ואפ"ה אמרי' דאם אמר לאחר ותנתן שדה פלו' לפלו' דמועיל לאידך הואיל ובחדא מחתא מחתינהו וכ"ש הכא דאמר הכל ביד אמי דודאי עדיף לשון יד מלשון ירושה והוסיף לומר בו"או העטף ושמינית החצר לאחותי אין ספק כלל דמועיל נתינה דלאחותו ליד דאמו והוה ליה דתרויהו בלשון נתינה קאמר להו וראיה זו היא כשמש בצהרים ברורה. והמכחיש אותה הוא כמו שירצה לכסות השמש בכברה. ולואי שיעשה זה בפלפולא וסברא. כמטהר את השרץ מן התורה. רק מדבר דברים בלא טעמם נכון עמם. ואי דייקת במיליה ואקשית עליה ירבה בשתיקה ויעשה עצמו כאבן דומם:

ג"כ יש להוכיח כן מהדבור הג' שאמר ואמי אין לה רשות לתת לאחר דאי אמרת בשלמא דנתן לה הכל להסתפק ממנו כל ימי חיי' היינו דהוצרך להתנות עליה שלא תתן לאחרים שרצונו הוא שאותו השיור שישאר אחריה שיהי' הקדש וע"כ התנה עליה שלא תתן לאחרים אלא תסתפק ימי חייה לבד והנשאר אחריה יהיה הקדש. אלא אי אמרת דמתחלה לא נתן לה כלום בגוף הנכסים שלו מהיכא תיתי לה למיהב לאחריני עד שהוצרך להתנות עליה שלא תתן. א"כ אחר שנודעה כוונתו מתוך דבריו לא דייקינן לישניה למימר בלשון יד קאמר דהרי נודעה כוונתו מתוך דבריו. ודומה זה למה שכ' הגאון מהרי"ק ז"ל בסי' רנ"ג על אותו שצוה ואמר אני מצוה להניח חמשים דוקאט"י למנחם וכ' הגאון ז"ל גם כי לשון להניח אינו מועיל לפי הדין דלא קאמר אני מניח אלא להניח משמע דמצוה לאחרים להניח אפ"ה הואיל ונודעה כוונתו שהוא המניח יועילו דבריו ואין קפידא בדבר הרי לך ראיה ברורה ג"כ מורה באצבע דבלשון נתינה קאמר מאחר שאמר בסמיכות ואמי אין לה רשות לתת לאחר:

זאת ועוד אחרת שאמר בסוף דבריו ואחרי מות אמי הכל להקדש הלא בדבר הזה הוא צווח ואומר דכל עוד שתהיה אמו בחיים הם שלה מאחר שאמר מה שישאר אחריה יהיה הקדש ודומים דבריו אלו ממש למאי דאמרי' בגמ' (שם קל"ז ע"א) נכסי לך ואחריך לפלו' דקנה ראשון וקנה שני השיור שישאיר אחריו הראשון ובכאן ג"כ אמו תהנה כל ימי חייה והנשאר הוא הקדש גמור אליבא דכ"ע לא מיבעיא לדעת הר"ן ז"ל וקצת המפרשים ז"ל שפסקו כר' אלעזר דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי אלא אפי' למ"ד לאו כאומר מעכשו דמי אפ"ה הואיל ואמר אחרי אמו הכל הקדש קיימין דבריו כאומר נכסי לך ואחריך לפלו' דאמרי' (קל"ו ע"ב) מת ראשון קנה ב' ואין בזה שום מחלוקת ולפי דעתי הקצרה אני אומר כי לפי כל ההוכחות האלה אשר הוכחנו שהאם הזאת היא מוחזקת בנכסי בנה בודאי והמוציא מידה הוא מוציא הודאי בספיקא דספיקא ולא אמרי' באחות המת אוקי ממונא בחזקת מאריה שהיא יורשת דאין כאן ספק כלל. וכ"ז הוא גם אם היה למצוה הנזכר יורש אחר לבד מאחותו הנזכר' שנתן לה השמינית הנז' מהחצר הנז' וכ"ש עתה שאין לו ליורשו רק אחותו הנז' ואמר כו"לשי פיר' יי"ד אומ"א ותו"מן א"ל צא"ר לאוכ"ת שמשמעות דברים אלו מורים שלא הניח לאחותו הנז' שום ירוש' אלא תומ"ן צא"ר הנז' נתנו לה במתנה לא בתורת ירושה. ואם יאמר האומר לא כי אלא כוונתו היא ששמינית החצר מעתה הוא לאחותו ליהנות בו והשאר ג"כ לה אלא שיהי' ביד אמו בתורת אפוטרופסות. אני אומר שא"א לפר' כן לדבריו לפי שאמר הכל ביד אמי ושמינית החצר לאחותי ואם היה דעתו על הדרך הנזכר הי' אומר הכל ביד אמי לבד משמינית החצר שיהי' לאחותי או הול"ל תומ"ן אצא"ר לאו"כתי וכול"שי פיר' יי"ד אומ"א ואולם עתה שאמר ושמינית החצר לאחותי נראה שהוא מחלק נכסיו לאמו ולאחותו ריבה לאמו ומיעט לאחותו וזה דבר נראה מבורר בסגנון הדברים שהוא מדבר בשני נושאים ואם היה כל דבריו בנושא אחד שהוא אחותו הול"ל לבד משמינית החצר שיצא מכלל האפוטרופסות והיה הכל חוזר לאחותו. וכ"ש שכפי מה שנודע לנו שהי' בינו ובין אחותו שנאה וקטטה והיה נשבע שלא תהיה היא יורשת אותו ולא עשה הצוואה אלא לבטל הירושה וא"כ אין לנו להלוך אלא אחר כוונתו ולא לדקדק המלות שהוציא בלשונו. וכמו שכתבנו בשם מהרי"ק ז"ל וכן הוא מוזכר בכמה דוכתי בגמ' שאין הולכין אלא אחר כוונתו וכפי מה שהיינו יודעין מענייניו וכההוא דאמר (כתובו' פ"ה ע"ב) נכסי לטוביא וכו'. ואח"ז מצאתי תשוב' להרשב"א ז"ל הביאה מהרי"ק ז"ל סי' רמ"ו וז"ל ש"מ שאמר אני נותן לבני כך וכך ושאר כל נכסי לאשתי כיון שנתן מקצת נכסיו לבנו ואין לו אלא אותו הבן זה ודאי מוכיח מצד עצמו שלא נתכוון בנתינת האשה לעשותה אפוטרופא בשאר נכסים עליו שא"כ מאי שנא אותו מקצת שלא עשאה אפוטרופא עליו כמו שעשאה על השאר. עוד שכבר אז"ל (ב"ב ק"נ ע"ב) ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וזו אחת מהם וכאן הרי לא כתב כל נכסיו שהרי נתן מהם מקצת לבן אע"פ שיש לבעל דין לחלוק מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה אינו כמחולק. ועוד כיון שבשעה אחת נתן מקצת לבן והשאר לאשה הרי זה כמשייר בין שנתן לבן תחלה ואח"כ לה בין שנתן לה תחלה ואח"כ לבן עכ"ל ז"ל. הרואה תשובה זאת יראה כי הוא סייעתא דידן לכל מילי דאמרן. אם לענין שאמרנו דלא פלגינן דבורא כל עוד שבאו בדבורא חדא. ואם לענין שאמרנו שא"א לומר שלאחותו נתכוון לתת הכל אלא שבמקצת עשה לאמו אפוטרופא ובמקצת לא עשה לאמו אפוטרופא דהא ליתא כלל אלא לשם מתנה נתכוון לשתיהן. וגם למה שאמרנו שיותר האם היא מוחזקת באותם נכסים שנתן לה בנה כפי מה שהוכחנו מל' הצואה שצוה בנה מהאחות מצד הירושה ובודאי הוא שהאם היא ודאי והאחות היא ספק ולדידי לאחות אפי' ס"ס ליכא. ואין אני כמורה לפני רבותי ח"ו אלא כתלמיד המסדר משנתו לפני רבו ועתה רבותי אם הסכמתם בדברים אלו הנה מה טוב ואם אין דעתכם הרחבה נוטה אליהם מה נעים ועשו כטוב בעיניכם. ויי' אלי"ם צבאות. יראנו מתורתו נפלאות. ויעמידנו על האמת נאם הצעיר המקוה רחמי קונו. להניח לו מרגזו ועצבונו. ולהסיר ממנו המית שאונו. ולתת לו מקום להשלים חפצו ורצונו. להיות כל ימיו תורתו אומנותו ואז לבו יגיל וישמח. שלמה ס"ט בכמ"הרר צמח דוראן נר"ו: