שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/פט
קסונטינא אל החכם הדיין ה"ר מימון נ'גאר ישמרהו אלי"ם
שאלה פט: שאלת ראובן העיד בפניכם שהוא קנה ריאה אחת משמעון בחזקת כשר' ואח"כ מצא בה סירכא לפי דברו מגב האומה למקום שעושה אותה טרפה אמנם הריאה לא באה לפניכם וראובן הקונה איני בקי בטריפות ושמעון המוכר בקי ואמר כי הסירכא היתה מחתוך לחתוך והם מכחישים זה את זה בסירכא היכן היתה זה אומר מגב למקום שעוש' אותה טרפה וזה אומר מחתוך לחתוך:
תשובה: הוי יודע דעד אחד בהכחשה אינו כלום והכי אסיקנא בסוטה בפ' מי שקנא (ל"א ע"ב) גבי עד אחד אומר נטמאת ועד אח' לא נטמאת. ובפ' עגלה ערופה (מ"ז ע"א ע"ב) גבי עד אחד אומר ראיתי את ההורג וע"א אומר לא ראיתי והכי אמרי' בקידושין בפ' האומר (ס"ה ע"ב) דרך תימה וע"א בהכחשה מי מהימן ומיהו דוקא בדאתו בבת אחת כדאיתא התם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' סוטה (פ"א) ובהל' רוצח (פ"ט הי"ג) וכיון שהדין הוא כן בזה הנדון שבאו שניהם בבת אחת זה אומר בהמה זו אסורה היא שאני ראיתי סירכא האוסרתה וזה אומר לא ראיתי ואותו סירכא לא היתה אלא מחתוך לחתוך הרי אין כאן עדות כלל והרי זה כבהמ' שנאבד' ריאה שלה קודם שנבדקה שהרבה מן הגדולים היו מתירין אותה כדמוכח בפ' אין צדין בירושלמי (ה"ג) דגרסי' התם באו זאבים ונטלו בני מעים ואכלום כשרה וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מיעים כשר ובגמרא דידן נמי איכא ראיה בפ' אלו טרפות (מ"ט ע"א) דאפי' בריאה תלינן לקולא דאסקי' התם דאי אינקיבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן לקולא דהא תלינן בזאב וכתבו בתוספת דמעשה בא לפני רש"י ז"ל והתיר ורבותיו היו חוככין בזה להחמיר והוא השיב לפניהם אתמול אכלנו חלבה ועכשו נחזיק אותה בטריפה והרמב"ן ז"ל כתב בחדושיו וטעם הוא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שחיט'. אבל ראיתי בספר התרומה ובספר המצות הקטן שאין מקילין כן אלא בגדיים וטלאים וכן קצת מהאחרונים מחמירים בזה שלא לפרסם בפני עם הארץ קולא זו ויבואו לזלזל בבדיקת הריאה ולפי זה יפה עשיתם שאסרתם:
ולענין דבריך מה שדמית זה לאחד או' נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה דתרוייהו באשת איש קא מסהדי והכא נמי תרויהו בסרכה קא מסהדי זה דמיון שיריי הוא דהתם תרויהו באיסורא קא מסהדי והכא לא מסהיד באיסורא כלל אלא אחד דשם סרכה אינו אוסר כמו שהוא אוסר שם אשת איש דאיכא סירכא דשריא וליכא אשת איש דלא אסירא ומה שאמרת שאין בנאמנותו של עד אחד באיסורין חילוק בין צורבא מרבנן לעם הארץ יפה אמרת דגבי בשר שנתעלם מן העין העלו המפרשים ז"ל בין בצורבא מרבנן בין בעם הארץ שרי בטביעות עינא אע"ג דגבי מציאה לא מהדרינן בטביעו' עינא אלא לצורבא מרבנן דגבי מציאה איכא למיחש בע"ה דלמא משקר ובאיסורין ליכא למימר הכי דהא רחמנא הימניה וגבי מציאה נמי אי לית הנאה מיניה נאמן כי היא הסכמת האחרונים ז"ל אע"פ שלא היתה כן דעתו של ר"ח. אלא שיש לומר בנדון זה ששניהם אמרו אמת שהסירכא היתה בין גב לחתוך וע"י נפיחה נראית בחתוך דודאי כשרה שהרי בהמה בחייה נפוחה היא וזה לא ראה הנפיחה ואמר שהיתה בגב ממש וכיוצא בזה מצינו בעלי הגמרא עושין בפסחים (י"א ע"ב) ובסנהדרין (מ' ע"ב) כדי שלא תהיה הכחשה בין העדים זה ראיתי לדקדק בדבריך מ"מ הבהמה מותרת היא מן הדין אלא שהמחמיר במקום זה תע"ב:
ומה שיש לעיין בזה הוא אם היה הדין כן אלו באו להעיד זה אחר זה או יש הפרש בדבר זה בין בבת אחת לזה אחר זה כמו שיש הפרש ביניהם לענין שתיית סוטה ועריפת עגלה שאם בא המתיר הראשון הי' נר' שאין דברי האוסר הבא אחרון כלום והבהמה מותרת שהרי כשהאמינ' תורה ע"א באיסורין להתיר האמינתו כדכתי' ושחט את בן הבקר כמו שפי' רש"י ז"ל ריש גיטין (ב' ע"ב ע"ש) ובפ"ק דחולין (יו"ד ע"ב) או מטעם שאם אי אתה אומר כן אין אדם מתאכסן אצל חבירו כמו שפרש"י ז"ל בפ' האשה רבה (פ"ח ע"א) וכן הוא בירושלמי דמסכת כלאים והתורה כשהאמינה לנדה מדכתי' וספרה לה לעצמה להתיר האמינתה. וכיון שכן הרי הראשון המתיר הוי כשנים והאחרון האוסר הוי עד אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים ודומה ממש לעד אחד אומר נטמאת וע"א אומר ראיתי את ההורג שזה הוא שהאמינה תורה לא האחרון. והעיון אינו אלא אם האוסר בא ראשון והמתיר בא אחרון אם דומה לע"א שבא ואמר לא נטמאת ואח"כ בא הב' ואמר נטמאת אם לא. שאם הוא דומה לזה העדות היא בטל' דהוא בבת אחת דעד אחד בהכחש' לאו כלום הוא ותהי' זאת הבהמ' מותרת כמו שהעלינו למעל' אלא א"כ נרצה להחמיר בזה כמו שכתבתי. אבל נר' ודאי שאין זו דומה לזו. שלענין טומא' לא האמינ' תורה אלא האומר נטמא' וכן לענין עגלה ערופה לא האמינ' אלא האומר ראיתי ההורג משום הכי אם בא הוא ראשון הוי כשנים והמכחישו הוי אחד במקום שנים ואם בא אחרון או באו בבת אחת אינו נאמן אבל לענין איסורין בין לאיסור בין להתיר עד אחד נאמן שאע"פ שלא הוצרכה התורה לזו אלא להתיר וכדכתיבנ' בלא ספק הדין שע"א נאמנותו לאסור הוא מן התור'. וכ"ש הוא שאם להתיר נאמן ק"ו לאיסור ודבר הבא בק"ו דאוריי' הוא שאדם דן ק"ו מעצמו. והכי איתא (בכריתות) (ירושלמי סוטה פ"ו ה"ב) שע"א נאמן לומר חלב הוא זה והאוכלו לוקה אע"פ שלא הוחזק האיסור אלא ע"פ ע"א וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות (פ"ו ה"ב) ובה' סנהדרין פ' ט"ז וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' הנזקין וא"כ אפי' בא האוסר ראשון והמתיר אחרון הוי כבת אחת או כשתי כתי עדים מכחישות זו את זו והרוצה להקל יקל והרוצ' להחמיר יחמיר ויצא לנו מזה שאפילו בא המתיר ראשון והאוסר אחרון אם אסרה חכם לא מיקרי מזיק כיון שיש בידו רשות להחמיר בבאים בבת אחת וכמו שכתבתי. ומה שהערתי אני בזה הוא מה שהעלי' אתה אע"פ שלא הבאת הראיות שהבאתי אלא שאתה דנת בספק זה להחמיר ואין לנו לדון כן אלא כשהריא' בפנינו ונפל לנו ספק בסירכא זו או בטרפות אחר שהולכין בו להחמיר ככל ספק דאורייתא אבל עכשו שהי' הספק מחמת הכחש' לא הי' לך לדונו להחמיר אלא כאלו אין כאן עדות כלל ככל עדות המכחשת והי' לך להעמיד הבהמה בחזקתה ובחזקת היתר היא עומדת עד שיודע לך במה נטרפה והרי לא נודע לך דמאי חזית דסמכ' אהאי סמוך אהאי וחזקה דאוריי' היא אפי' בסירכות הריא' כדילפינן מפרה אדומה ומשעיר המשתלח כדאי' בפ"ק דחולין (י"א ע"א) ומה שדמית אות' לע"א אומר מת בעליך ועד אחד אומר לא מת דלא תינשא אינו דמיון יפה לדמותם להחמיר הכא כי התם והדמיון ביניהם הוא להעמיד בהמ' בחזקת' ואשה בחזקת' ותהי' הבהמה מותרת והאש' אסורה מ"מ החומר' כהוגן נעשית מפני הגדר ולא יאונה לצדיק כל און ותו לא מידי. אחיך שמעון בה"ר צמח זלה"ה: