רש"ש על המשנה/מקואות/א

רש"ש על המשנה מסכת מקואות פרק א

משנה • תוספתא • ירושלמי •

רש"ש על המשנה · מסכת מקואות · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

בהרע"ב ד"ה מי גבים. מים שאינן שאובין. ועתוי"ט. ונ"ל דלהכי פי' כן דאילו היו שאובין לא הוה מהני להו מה שעכשיו הן מחוברין עד שיהיו רביעית כמש"כ התוי"ט בסד"ה אם הדיח בשם הראב"ד. והמשנה מסתם לה סתומי דמשמע אף בפחות מרביעית. אבל בשאינן שאובין לא נחשבו עדיין כמו שפי' הרע"ב לקמן באם לא הדיח. אולם מדתני ושתה טהור טמא ע"כ דמיירי ברביעית שיעור לטמא את הגויה וכן מדתנן במ"ה כשרים כו' וליטול מהן לידים דאינן בפחות מרביעית כדתנן בריש ידים. וע"ד הראב"ד ק"ל דהא משמע בפסחים (יז ב') דאפי' רביעית מקבלי טומאה מדרבנן לאחר דבטליה ע"ש בפירש"י בד"ה בקרקע טהורין: שם ואותה טפה לא סלקא לה השקה כו' כשאין בו מ"ס. ק"ל כיון דהשקה טעמא דמהני הוא משום חבור אף ברביעית או אפי' בפחות ליסגי כיון שא"מ טומאה כנ"ל ועמש"כ לקמן במ"ו: ד"ה אם הדיח. לא הוחשבו כו' מן הטפה ונתבטלה הטפה כו' כצ"ל וכן צ"ל בתוי"ט וכ"ה בר"ש: תוי"ט ד"ה אם הדיח. בלשון הראב"ד הרי הם הוכשרו כו' ונטמאו מטפה הטמאה כו' כ"נ דצ"ל. אבל מ"מ ק"ל דאם לא הדיח אמאי טהור דנהי דלא חשיבי משקה עד שיחשבם מ"מ למה יגרעו משארי אוכלים ויתכשרו ויתטמו בב"א מהטפה הטמאה. וכיוצא בזה הקשיתי בפ"ד דמכשירין מ"י ע"ש. ואולי י"ל דכ"ז שלא הוחשבו הוי דינן כמי פירות שיצאו מעצמן דא"מ טומאה כלל אפי' ע"י הכשר אף לדעת הראב"ד בפ"א מהל' ט"א ה"ד ע"ש:

ג

בהרע"ב ד"ה נפלו אשמעינן כו' מקבלין טומאה ע"י משקין טמאין כו'. ק"ל הא בתרי בבי קמייתא נמי לא קבלו טומאה ע"י האדם והכלי רק ע"י טפה שנפלה מהם כדפי' לעיל א"כ הוה נמי ע"י משקין טמאים. ואולי כוונתו דשם הטפה עצמה טמאה מדאורייתא ע"י אדם וכלי. והכא אשמעינן אפי' משקין דאינן טמאין אלא מדרבנן כגון ע"י שני דכה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה הוא מדרבנן. אך לפ"ז לא יצדק דברי ר"ש על בבא זו דהוה ספק דברי סופרים ועי' תו"ח בר"פ. אך בתרי בבי קמייתא ג"כ פסול גויה ע"י משקין טמאין וכן לטמא כלי אינן אלא מדרבנן ושם י"ל דבדבר לח יש בילה וא"כ יש ודאי קצת מן הטפה עי' לקמן רפ"ג בד"ר יהושע ושם במ"ג בתוי"ט ד"ה עד. שוב ראיתי בתור"ע שעמד ע"ד הרע"ב והעלם בצ"ע. אך מה שהקשה שם על פי' הרא"ש בהא דנפל לתוכן מת. דא"כ בנפלו מים טמאים נמי ע"ש והעלה ג"כ בצ"ע תמוה. דבשלמא גבי מת כו' קאמר שפיר הרא"ש דאפי' אותן המים שהעלה המת וחזרו לא נתטמאו מן המת כיון דלא הוחשבו דומיא דנפל ככר של תרומה דלא הוחשבו המים שעליו לקבל טומאה וא"כ אין כאן מים טמאים כלל בתוך הגבא משא"כ כשנפלו מים טמאים כיון דטמאים הם מסתמא כבר הוחשבו וחוזרים ונעורים כשיוחשבו אותן המים שבגבא ע"י שתיה או מילוי בכלי או ע"י הדחת הככר ויתטמאו גם הם. ולי ה"נ לפרש דמשום פלוגתא דר"ש קתני להך גבא. דע"כ ל"פ ר"ש אלא בבבא זו דנפלו מים טמאים דהיינו מים הרבה לכן חושש שמא נשתיירו מהם על הככר בלחודייהו או אפי' עם מעט מים טהורים דליכא שיעור לבטלינהו. משא"כ בתרי בבי קמייתא דליכא אלא טפה טמאה אף ר"ש מודה דלא חיישינן. ומהתוספתא אין הכרע דפליג אכולהו. ואפי' לפי' המפרשים דפליג אכולהו. י"ל דלרבותא דרבנן נקיט בבא זו: תוי"ט דבריו אינם מחוורים בזה"ד. (א) מה שישר בעיניו נוסחת א"י למחוק תיבת לסוף. הלא גם בהר"ש והרע"ב איתנה וישר מאד. (ב) ועוד מה שמשבש תיבת כשנפלו בלי הכרח וצורך כלל. (ג) מה דק"ל תיבת טמאים בל"ר. פשוט דקאי על עצם המים שהם תמיד בריבוי ולא יתפרדו:

ד

בשעת הגשמים הכל טהור. עי' תוי"ט ותו"ח. ולי ה"נ מטעם דמי גשמים מטהרי להו כמש"כ הרע"ב לעיל. ואולי משום דבמשנה הסמוכה פליגי בזה דב"ש סברי משירבו וישטופו ובה"א רבו כו' והכא מיסתם לה סתומי לכן פי' טעם אחר. אבל גם לקמן במ"ו גבי מי תמציות שלא פסקו נמי מיסתם לה:

ה

בסופה כשרין לחלה. עי' תוי"ט וגי' הא"ר. ונ"ל דזה קאי על הקרובים לעיר ולדרך או הרחוקים משהלכו רוב בנ"א וקודם טהרתן. אך צ"ע מהתוספתא שהביא הר"ש: בהרע"ב וירבו כו' על המים כו' כבר קודם ששתה כו'. ל"ד דודאי א"צ רביה אלא על המים שנשארו אחר שתיית הטמא:

ו

תוי"ט ד"ה ושתה טהור. והל"ל השקה. גם זה אינו מכוון כיון דליכא מ' סאה כמש"כ הרע"ב בר"פ (וכמש"כ שם) והל"ל ביטול. ואולי דט"ס בדברי הר"ש והרע"ב וצ"ל במקום טבילה בטילה בהיפוך אותיות. ומלשון התוספתא שהביא הר"ש משמע דמהני השקה ממש במי תמציות שלא פסקו וקרי לה טבילה ע"ש. וכן לקמן פ"י מ"ו קרי לה טבילה:

ז

ולמעיין להטביל בו בכ"ש. וכן לקמן פ"ה מ"ג איתא בזה"ל. ולכאורה מוכח מזה כדברי האומרים דלאדם בעינן מ' סאה דלשון להטביל משמע כלים או ידים כמו טובלין ומטבילין דרישא דפי' טובלין אדם. ומטבילין היינו כלים וידים. שוב ראיתי שקדמני בזה הר"ש לקמן פ"ה מ"ב. אולם לשון התוספתא שהביאו הרמב"ם והר"ש במשנה דלעיל זה הכלל כ"מ כו' אין אדם טובל בו אין ידים וכלים טובלין. משמע כדעת החולקים. וכן יקשה מהתוספתא זו לדעת התר"י בפ' א"ד בפלוגתת חזקיה וריו"ח בחמי טבריא דטובלין ידים אפי' ברביעית מי גשמים. וכן יקשה דעת הראב"ד בפ"ו מהל' ברכות הל' ה' דמטבילין לידים במ' סאה מים שאובים. ועי' ב"י באו"ח סוף סי' קנ"ט ובביאורי הגר"א ז"ל שם: