רפואה למכה/שיר השירים א/י
י'[עריכה]
הנה פי' 'בתורים' זמנים, כמו ובהגיע תור אסתר וכו'. ופירשו נאוו לחייך בתורים, הלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת וכו'. וא"כ יהיה נחמה למה שאו' הכתוב ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה, וא"כ הוא אין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית המקדש. מ"מ נאוו לחייך בהלכות פסח בפסח וכו' כל א' בזמנו, ובזה נקיים מ"ש ונשלמה פרים שפתינו. ופי' הכתוב הוא ידו פרש צר על כל מחמדיה, כי הם נוטלים מיטב השפע, ומנייהו מלכי, ומנייהו אפרכי וכל שררה, וישראל נבזים ושפלים תחת ידם, וא"כ ידו פרש צר על כל מחמדיה, ואמר 'ידו' לרמוז כי הידים ידי עשו, הנה הם נאחזים בכח קטרוגו על כל מחמדיה, ולא אמר ידיו רק ידו, אפשר כמו שאמ' בזוה' על וישא אהרן את ידיו. ידו כתיב, בגין לאכללא שמאלא בימינא, וכאן הוא להפך, כי הימין נכלל בשמאל, וע"כ צ"ל כן כי הנה ראתה גוים באו מקדשה, א"כ ודאי צ"ל כי ידו פרש צר וכו'. וכנגד זה אמ' נאוו לחייך בתורים, פסח שבועות סוכות ושבתות וראשי חדשים. וזה בהקדים מה שפירש הרשב"א הלוי ז"ל בס' מנות הלוי על מ"ש במד' ישנו עם א', א"ל שינהון רברבן, שאוכלי' ושותין ואומרי' עונג שבת עונג י"ט, והם מכניסים פחת בממונו של עולם. חד לז' יומין שבתא, חד לתלתין יומין ריש ירחא, בניסן פסחא, בסיון עצרתא, בתשרי ריש שתא וצומא רבא וחגא דמטללתא, א"ל אחשורוש כך הם מצווים בתורתם וכו'. ופי' כי שיניהון רברבין, ואוכלי' מיטב השפע במה שהם עושים, וזהו שמכניסים פחת בממונו של עולם, שאין השפע בא לעולם ולהם לבדם ניתן, והתחיל להורות היאך אוכלים מיטב השפע, ואו' חד לז' יומין שבתא וכו', עד והם קרובים למלכות ועל פיהם ישק, כי לכל אשר יחפצו יטוהו, והושב לו כך הם מצווים בתורתם, ר"ל כי מצד התורה הם משיגים כל זה, מה שלא יוכלו כל האומות עכ"ל. וא"כ אעפ"י כי ידו פרש צר כמ"ש, מ"מ נאוו לחייך בתורים, בד"ת בזמניהם, ועי"ז על פיהם ישק כל השפע, וזהו שאמרו כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, וזה להיות כי הכל תלוי בעסק התורה, ובצל החכמה והתורה יחיו בגוים, וכדברי החבר אל הכוזר, אחרי שאמר לו כי אתם היום גוף בלי ראש ובלי לב, א"ל כן הדבר ועו' ולא גוף אבל עצמות מפוזרות, כמו העצמות היבשות שראה יחזקאל וכו', בסוף א"ל ואל תחשוב כי מה שסייעתיך לדבריך הודאה ממנו שאני כמו הדבר המת, אבל יש לנו התחברות בענין ההוא האלקי בתורתו אשר שמם ברית בינינו ובינו, במילה שנאמרה בה והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, והשבת שנאמר בה כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, מלבד ברית אבות והתורה וכו' עכ"ל. הנה שהשבת והתורה ומצוותיה הנה הוא דבקות, כי עי"ז בצלו נחיה בגוים. וזה כמו שפי' החבר הנז' במקום אחר, כי לא יתכן להתקרב אל האלקי' כ"א במעשים מצווים מאת האלקי' עכ"ל. עוד מלבד זה אז"ל, טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, כי לא די לאדם לעשות מצוה רק צריך ג"כ שיעשה אותה כדי לקיים מצות בוראו, ואפי' למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, לא אמרו זה למצוה מן המובחר, ואין כוונתי להאריך בזה שיש הרבה חלוקים, ונתפרשו בדברי המפ' ז"ל. רק כלל העולה שצריך לזכות כדי להתקרב אל ה' ע"י מצוותיו בכוונה הטהורה והנכונה, וזהו כוונת אומרם, הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, פי' שעושה אותו דרך שחוק והיתול כמו שפי' רש"י, מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הב"ה. נ"ל הכוונה כי התורה שניתנה אלינו כפי פשוטה, מלבד כי הפשט לא יופשט, מ"מ יש בה רמז דרש וסוד. ואפי' לפי פשוטה לא יערכנה זהב וזכוכית, וע"ז רמז הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. לרמוז כי התורה אשר היא בת מלכו של עולם ממ"ה הב"ה, כל כבודה היא פנימה, שהוא הפנימיות שהם סודותיה העצומים אשר בהם יכירו מעלתה וכבודה הגדול, אבל מ"מ לא בשביל זה יוגרע כבוד פשטיה הנפלאי', רק הוא כדמיון ממשבצות זהב לבושה, כי הלבוש החיצון הנה הוא ממשבצות זהב, וכמו שהמשבצות עשוי כדי ליתן בתוכו האבן טובה, כך לבוש התורה הוא כדי לתת לתוכו האבן טובה, סודות העצומים, באופן שבהיות האבן והמשבצות יחדיו יוסיפו אומץ כל א' לחבירו, דומה למה שפירש הרמב"ם ז"ל על פ' תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, יעויין בהקדמת המורה. ושניהם יחד האבן והמשבצות, הסוד והפשט יאירו בגופה של תורה, ועי"ז יכירו מעלתה אשר היא לאין תכלית, והנה כאשר האדם יוציא ד"ת לדברים בטלים, ועושה אותם כמין זמר, אז התורה חוגרת שק ועומדת לפני הב"ה, אמרה לפניו רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגני' בו גוים, שבשעת שמחתם עוסקי' בדברי שחוק והתול ודברי' שאין בהם כוונת הלב. ואמר ככנור וכו'. לרמוז שאומר אותו בלי נגינה רק כפי מה שנר' בדעתו, וזהו ממש ככנור שמנגני' בו גוים, לכל אשר יחפוץ יטהו, א"ל בתי בשעה שאוכלים ושותים במה יתעסקו, כלומ' אמת הוא איך שלא היה להם לעשות כן, אבל נר' שהוא יותר טוב מלעסוק בדברי שחוק וקלות ראש המרגילים האדם לערוה, וכדומה לזה הליץ דהע"ה על ישראל באו', ישיחו בי יושבי שער וכו' ואני תפלתי וכו'. וכמשז"ל במדרש ע"ש. וע"ז השיב אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה נביאי' כתובי', אם בעלי משנה הן וכו'. עד יעסקו בהלכות פסח בפסח וכו'. כי מלבד התועלת המגיע אליהם ע"י עסק התורה, הנה בזה יכירו וידעו הכל כי כוונתם נכונה דבקה בתורה ומצוותיה, ומה שהם אוכלים ושותי' ושמחי' הוא כדי לקיים מצות ה', ועליהם יאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגי'. ולכן הנה הם עוסקי' באותו ענין האהוב אצלם, ועי"ז את הטוב יקבלו מאת ה'. וזהו העיד רשב"א משום ר"ש בן חנניה, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, ופירש"י כגון שהוא י"ט ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו, מביא טובה לעולם עכ"ל. כי עי"ז יכירו מעלתה של תורה ויבא טובה לעולם. וכמ"ש במדרש איכה על ר' צדוק, חד גמזוז ופשיט עלוי מאה פרקין, ואילו הוה אחר רבוותיה לא נחרבה ירושלים כנז' שם, וא"כ אעפ"י שידו פרש צר, הידים ידי עשו, על כל מחמדיה, מ"מ נאוו לחייך בתורים כמ"ש, ועי"ז יוציאו בלעו מפיו, ויקחו את כל ארצם מידו, וזה ע"י עסק התורה בשבתות וי"ט, וגם בימי החול אעפ"י שידו פרש צר וכו' וראתה גוים באו מקדשה, הנה מ"מ נאוו לחייך בתורים, בזמניהם להזכיר חרבן הבית, להודיע לכן כי זהו דבר החביב אצלם, וכמש"ה אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ועי"ז בהזכירם החרבן ירחם ה' עליהם, וכמ"ש בזוה' פ' תרומה ע' ר"ף ז"ל, מאן דאתערת על פתוריה ומתענג באינון מיכלין, אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושא דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב, ובגין ההוא עציבו דאיהו קא אתעציב על פתוריה בההוא חדוה ומשתיא דתמן, קב"ה חשיב עליה כאילו בנה ביתיה ובנה על אינון חרבי דבמקדשא, זכאה חולקיה עכ"ל. וצריך לדקדק אומרו מאן דאתערת על פתוריה ומתענג באינון מיכלין, היל"ל מאן דאתערת ואתענג על פתוריה ולא יותר, וגם מפני מה צריך באותה שעה לזכור חרבן הבית יותר משאר שמחה, ולעולם בכל שמחה צריך לזכור את ירושלים, ושאר דקדוקי' יובנו בפירושו כאשר נפרש, וזה כי ידוע כי האכילה הנה הוא מזון הנפש, ואינה נזונת רק מרוחניות הפרי והדבר אשר הוא אוכל, ובעת רצון הרוחניות מתרבה ושובע בעולם, וגם אוכל קמעא וברכה משתלחת במעיו, וע"ז נאמר ואכלתם לחמכם לשובע, וההפך בעת רעה, הרוחניות מתמעט והיוקר הווה ומשתלחת במעיו, ואז נאמ' ואכלתם ולא תשבעו ח"ו, והנה משחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה, וניטל טעם הפירות מפני שנתמעטה הקדושה והרוחניות, ולכן מאן דאתערת על פתוריה, ומתענג באינון מכלין, יש לו לזכור כי אעפ"י שחיך אוכל יטעם לו, אותם המאכלי' כאין יהיו בעיניו, שאין בהם הרוחניות הראוי ושהיה בהם קודם חרבן הבית, ובזה הנה הוא מראה עצמו כי הנה הוא אוכל לשובע נפשו, ואפי' באוכל מיני מתיקה וכיוצא אשר בהם נאמ' וייטב לבו. שאכל מיני מתיקה שמרגלת הלשון לתורה, וכן חמרא וריחני פקחין. הנה בהתאבלו באותה שעה על החרבן, הנה הוא מורה באצבע כי טהרה יש לו ומרגיש בדבר, ולכן חשיב עליה כאילו בנה ביתיה, שע"י היה באה טובה ומזון ושפע לכל העולם, וא"כ כיון שנאוו לחייך בתורים, כמ"ש המדרש הלכות פסח בפסח וכו'. ובימות החול ג"כ ע"י זכירת החרבן, כמ"ש יחזו אויבינו ויבושו, כי אשב בחשך ה' אור לי, וכן סוף הפסוק צוארך בחרוזים. יפורש כפשוטו, כמ"ש במדרש ע"י שהם חורזים מד"ת לנביאי', ועי"ז הם דבקים בו ית'. והנה במדרש הנז' אמרו בענין בן עזאי וכו'. שהאש היתה מלהטת סביבותיו וכו'. עד א"ל לאו אלא הייתי יושב וחורז מד"ת, ומתורה לנביאי' ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיו ערבים כעיקר נתינתן, וכי עיקר נתינתן מסיני לא באש היו ניתנין, הה"ד וההר בוער באש עכ"ל. אפשר שזהו ג"כ כנגד ידו (שלח) [פרש] צר על כל מחמדיה, שאז"ל שהם עמוני' ומואבי' שפשטו ידיהם בס"ת. והנה בעת נתינת התורה נעשית הוייתה סם חיים לישראל וסם המות לא"ה. וכאשר האדם חורז מתורה לנביאי' וכו'. הנה האש מלהטת סביבותיו למען לא יגעו בתורתו, וכל אויביו ירחיקו נדוד וילכו להם. א"נ ידו פרש צר על כל מחמדיה. כאשר נדקדק אומרו 'על כל', שהיל"ל בכל מחמדיה, א"נ אל כל, וזה יתורץ כאשר נקדים כי ידוע מ"ש למעלה, שאו' במד' שהוא על עמון ומואב שפשטו ידיהם בס"ת, והנה פי' האר"י זלה"ה איך מיום שנחרב הבית ונשרפה התורה, נמסרו סודותיה ורזיה אל החצונים, וזה נקרא גלות התורה עכ"ל. ונ"ל שאין כוונתו לומר כי אל החצוני' נגלו סודות התורה ח"ו, שהרי נאמ' מגיד דבריו ליעקב לא עשה כן לכל גוי. אלא כוונתו לומ' שהם מונעים מלגלות ומלידע סודות התורה, וזה נ"ל נרמז במשנה, המוסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. פי' שמסר הפתח ביתו אשר הוא נעול אין יוצא ואין בא לדעת סודות התורה, מפני שהמפתח הוא ביד עמי הארץ החצונים, ומ"מ הבית טהור, כי אין לו רשות ליכנס לפנים ויהיה נתפס כגנב, שהרי לא מסר לו אלא שמירת המפתח, וזהו ידו פרש צר על כל מחמדיה, וכסה אותם, ומ"מ הנה הם נעלמים מן העין ולא שלט בהם אלא למראית העין, וזהו כי ראתה גוים באו מקדשה, פי' לא באת בודאי, שהרי צויתיה לא יבאו בקהל לך, רק ראתה שבאו, וכך היה נראה להם. ולפי האמת לא באו כי גבה היכלא, וזה כמ"ש בזוה' פרשת פקודי ע' תל"א ז"ל, ת"ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלים, ח"ו דשליטו עלייהו שאר אומין, ולא אוקידו לון ולא אתוקדו אלא כלהו אתגניזו וגניז לון קב"ה, וכל אינון יסודי ביתא קדישא, כלהו אתגניזו ולא אתאבידו מנייהו אפילו חד וכו'. עד מאי בשוב ה', אלא כד שליטו על שאר עמין קב"ה סליק לה לעילא, ובההוא זמנא איהו יהדר לה לאתרהא, דכתיב בשוב ה' את ציון. בשוב ה' ודאי עכ"ל. הנה אעפ"י שראתה גוים באו מקדשה, לפי האמת לא באו רק היה נראה להם שבאו, וכמו כן אעפ"י שאמרו ערו ערו עד היסוד בה, כל זה היה נראה להם לעשות ולא עשו, ומה לא יבצר מאומה להביא אבנים שרופות ע"י שידין ורוחין לילין להשביע עינו של רשע וליסר את ישראל, אבל האמת היו מכים על צחיח סלע וכיוצא, ואם באבני המקדש שהוא דבר גשמי לא שלטו רק נגנזו ונעלמו מן העין, כ"ש בתורה וסודותיה אשר נעלמו מעיני כל חי, וידו פרש צר עליהם ונעל הדלת בפניהם מפני עו"ה, אבל ח"ו לא שלט בהם כמ"ש, וכנגד זה אמר נאוו לחייך בתורים, בשתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, פי' דוקא לחייך נאוו בתורים, אבל לא שאר לחיים, כי התורה כבר אמרנו שהיא סם המות לא"ה, גם כבר אמרנו משאז"ל כי לא נכתבה תורה שבע"פ, יען הנה היא לאות בין ישראל לאביהם שבשמים, ועל האומות נאמר ל"ל מי בכם יגיד זאת, והנה אעפ"י שידו שלח צר על כל מחמדיה, והחשיך והעלים סתריה, לא בשביל זה הוא מתנאה בהם ח"ו, רק אור חשך באהלו, וכמ"ש בענין מערת המכפלה כשהיתה ביד עפרון לא היה מרגיש בה כי אם חשך ואפלה וכיוצא, עיין בזוה' פ' חיי שרה, אבל לישראל נא' נאוו לחייך דווקא בתורים, תורה שבכתב ושבע"פ. והזכיר 'לחיים' יותר מכל שאר איברי האדם, יען יש בהם פנימי וחצון, נסתר ונגלה, לרמוז כי ע"י התחברות תורה שבכתב ושבע"פ הנעשה ע"י ישראל, הנה הם נאים לפניו ית' ובעיני כל רואם בגוף ונפש, וגם להיותם בלי הדבור, וכבר אמרנו כי אל יהודה ניתן לו סגולת הדבור ונאה לו הדבור בד"ת, וגם להיותם בלי האכילה, וכבר אמרנו כי שניהון רברבן ע"י התורה, הן באמרם הלכות פסח בפסח כמ"ש, וגם באכלם סעודת הרשות יעלו את ירושלים על ראש שמחתם. וזה מלבד משז"ל בשעה שמיללין ההלכה אלו עם אלו וכו'. והכוונה פי' בעל אות אמת, מלשון מי מלל. או מלשון ואלילו ית ארעא. וקשה שא"כ היל"ל שמחללין או שמאללין, לפיכך נ"ל שהוא לשון תרועה, מתרגמינן יללא. ופי' הוא שמשבר ההלכה ע"י הלחיים, וזה כי להיות כי ידו פרש צר על כל מחמדיה, הנה זה גורם שהקליפות שולטים ויש הרבה קושיות בדבר באין מנין, ולכן צריך להקשות בכח, כמו שכתב האר"י על המקשה, מקשה בכח, שיש לו לאדם להקשות ולפלפל כדי לשבור כח הקליפות, ובזה יצא הדין לאמתו, וזהו נאוו לחייך בתורים, בשני תורות, זה אוסר וזה מתיר. וכל זה בשעה שהם מיללין ומשברי' את ההלכה, ואז לא יאמר עליהם ובטלו הטוחנות אלו המשניות, כי מעטו זו הגמרא, כמ"ש במד' איכה וקהלת, רק נק' שחקי' דאינון טוחנין, וכמ"ש בזוה' פ' פנחס דף תל"ו ע"ב ז"ל, ובגין דא וטחנו ברחים, מהכא מאן דאפיק מילין דאורייתא צריך למטחן לון בשיניים ולאפקא מילין שלמים, ואינון מילין אתקריאו שלמין, ואחורנין דאינון שטיין, דאכלין מילין בהלעטה ולא טחנין לון בטוחנות דילהון ובשינהון, מה כתיב בהו, הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה' חרה בהם, דאינון מגזעא דמאן דאמר הלעיטני נא עכ"ל. ודבריו אינם צריכים באור, רק לפי דרכו הורה לנו באומרו דאינון מגזעא דמאן דאמר הלעיטני נא, כי כמו שהיה אוכל ואינו טועם, רק היה פותח פיו ושופך הרבה לתוכה ובולע ואינו אוכל, ה"נ כל מה שבלע מד"ת, בלע אותו משלם כמות שהוא ולא טעם ממנו, והכתוב אומר חיל בלע ויקיאנו וכו'. והוא דומה למה שאמרנו. צוארך בחרוזים. הנה הצואר מכונה לבית המקדש כידוע, והנה בזוהר פ' פקודי שהבאנו למעלה אומר, ות"ח כל אינון אבנין יתקיימון באתרייהו, ואינון יסודין כבקדמיתא, ויסודין ספירין אחרנין יתקיימון באתרא אחרא סחרנא לפותיא וארכא, הה"ד ויסדתיך בספירים. בזמנא דיוקים קב"ה לביתיה עכ"ל. וזהו צוארך שהוא ב"ה, אעפ"י שראתה גוים באו מקדשה, מ"מ יהיה נאה בחרוזות של אבנים טובות ומרגליות, כמ"ש ויסדתיך בספירים. ולהבין אל הספירים ואל היסודות שעתיד הב"ה להוסיף, אפשר לומר אם ניתן לידרש שהוא משז"ל, עתידים כל בתי כנסיות שבח"ל להעקר ממקומם ולהשתל בא"י, וזה כי בזמן הגלות ירדו ניצוצות הקדושה ונתלבשו בח"ל, וזהו ג"כ סוד גלות שכינה, והנה ישראל ע"י מה שמקיימים תורה ומצות בח"ל, עי"ז מלקטים ניצוצות הקדושה, ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות שם מתקבצת הקדושה ההיא ומאירה שם, כמ"ש ואהיה להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם. ולעתיד לבא כאשר יושלמו להתקבץ כל ניצוצות הקדושה יחזרו למקומם, ואז כל רוחניות בתי כנסיות ובתי מדרשות שבח"ל יעקרו ממקומם, שלא יהיה בהם צד חיות של קדושה, וישתלו בא"י, ואז נא' הרחיבי מקום אהלך. וכמ"ש בזוה' פ' הנ"ל בענין הנז', ואלו הם הספירים דיתקיימון סחרנא לפותיא ולארכא, ויהיה פי' 'ספיר' מלשון עיר הסמוכה לספר, או מלשון ספור דברים, וגם כפשוטו. וכמו שפי' כל הדברי' הללו בפרדס רמונים על לשון 'ספירות', כי ע"י התורה נאוו לחייך בתורים, כמ"ש יחד יהיו חרוזים כל האורות האלו יחד עם האורות הראשונות שהיו במקדש, ויאירו אור גדול בהתרחבות גדולה ולא ימושו יתדותיו לנצח. עוד אמרו במד' נאוו לחייך בתורים, אלו סופרים ומשנים ומלמדי תנוקות באמונה, צוארך בחרוזים אלו התנוקות עכ"ל. אפשר לומר שדורש 'לחייך' כמד"א בשבט יכו על הלחי. וכיון שאומר הכתוב ידו פרש צר על כל מחמדיה, וכסה אותם כמו שפירשנו, מ"מ ע"י סופרים ומשנים וכו', יסלקו יד האויב, אם כפשוטו שע"י הקול קול יעקב מהתנוקות של בית רבן בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו שולטות, וכמ"ש בהקדמת איכה במדרש ובשאר מקומות. וגם מלתא בטעמא, כי הנה בתחלה נאמ' נאוו לחייך בתורים, אלו סופרים ומשנים וכו'. כי הנה הם כאומן הגדול שהוא מלמד אומנות לאחרים, והוא מתקן להם וחותך מכאן ומכאן והם תופרים כמצות האומן הגדול, כמו שפי' מהר"ר אברהם אזולאי ז"ל בס' חסד לאברהם עין הקורא נהר י"ז. והנה המלמדים יש להם כח היפה לשבר הקליפות, ולתרץ הקושיות ולהוציא הדין לאמתו, ולהכין הלכה על בוריה, וכמ"ש רי' פ' הפועלים, כי הוה אמינא מלתא מקשי לי, (פי' ריש לקיש), עשרין וארבעה קושייתא, ופריקנא ליה כ"ד פרוקי, וממילא רווחא שמעתתא עכ"ל. והכוונה כי עי"ז היו משברים הקליפות ומקשטים את הכלה שהיא השכינה בכ"ד מיני קשוטין, ועי"ז ממילא רווחא שמעתתא ונפתח השער הגדול, ע"ד פתח לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם וכו'. ומ"מ אעפ"י שיש להם כח היפה כמ"ש, אינו דומה הבל שיש בו חטא, כי נחלש לסבת החטא, להבל שאין בו חטא, והתלמידים הנה אין להם כח לשבור הקליפות כי עדיין לא נסו באלו, אבל מ"מ כבר נתבא' בס' הנז' נהר כ"ד, כי ע"י הבל פיהם מתתקנים העולמות וז"ל, הענין שהעולם נברא בסוד כ"ב אותיות התורה, ואותיות אלו נחלש כחם ומתמוטטות מפני פגם מעשה התחתונים, ולזה צריך להחזירו ולהעמידו ולחדשו, והא כיצד, הבל זה של תנוקות הוא כלול מאותיות התורה, ומתהוה ממנו רוחניות וכו' עכ"ל. א"כ יש להם כח יפה לתקן העולמות כמ"ש, ובהתחברם זה לזה, בודאי יאירו אור גדול וישברו הקליפות, וזהו נאוו לחייך בתורים, בהרבה תורות שהם מפררים ומשברים ומדקדקים את ההלכה. גם רמז באומרו בתורים, אעפ"י שאינה עדיין תורה שלמה, רק תור חסר כמ"ש בזוה' ע"ז, וזה ע"י סופרים ומשנים ומלמדי תנוקות באמונה, שהם מחתכים ע"מ לתפור, כמ"ש צואריך בחרוזים, אלו התנוקות שהם תופרים אח"כ במצוות רבן, אם למקרא למקרא, לצרף אותיותיה של תורה אשר נחלשו ולחזק אותם, ואם למשנה למשנה, לתרץ קושיותיה ולהעמידה על נכון, ואם לגמרא גמר', מדרש הלכות וכו'. להוציא הדין לאמתו ע"י הכללים המסורי' הלכה למשה מסיני. א"נ ידו פרש צר וכו'. אפשר לפרש כמ"ש על פ' אל תראוני שאני שחרחורת, כי כשהוא בנקודת כנקודת יו"ד, הנה היא דוחקת עצמה ומדבקת קויה, ואז היא כנקודת יו"ד, כדי שלא יהנו ממנה הקליפות, וגם ידוע כי ט' ספירותיה הנה הם מסולקות כדי שלא יהנו מהם הקליפות, וזהו ג"כ ידו, אם נפרש מלשון יו"ד. א"נ כפשוטו ידו ממש, פרש צר שהוא כח הגבורות וכללותם הנק' צר, וכמ"ש על רחמה צר מ"כח" הגבורות. וגם ה' גבורות הם בגי' ר"פ, ועם ה' אותיות. וה' אותיות אלקים הם בגי' צר, והנה ידו פרש צר, כמ"ש ואסף למעלה כל מחמדיה, אם נפרש כפשוטו, וגם כל האורות הבאי' אליה מן היסוד אשר הוא מחמד כל לב, והטעם כי פרש ידו על כל מחמדיה, הוא מפני כי ראתה גוים באו מקדשה, ואין ראוי שיזונו אפי' עיניהם מן הקדושה, וזהו גם כן אשר צויתה לא יבואו בקהל לך, וכיון שצוית לא יבואו בקהל לך, ראוי לכסות את הקדש ולא יזכו אפי' לראותו ח"ו, והנה כל זה נעשה לסבת עוונות התחתונים, כי הם גורמים מניעת השפע, כמש"ה אזלו מים. שהם החסדי', מני ים, שהיא המלכות, ונשארו הגבורות בלבד, כמ"ש רחמה צר, ואז נא' כאיל תערוג על אפיקי מים. וכאשר אזלו מים מני ים כמ"ש, אז גם היסוד, ונהר יחרב ויבש ח"ו, וכנגד זה ג"כ אמר נאוו לחייך בתורים, כמשז"ל מלשון לחות, וכמ"ש על לחייו כערוגת הבשם. זה מלחים מקצת ההלכה וכו'. וא"כ אעפ"י שידו פרש צר, ונהר יחרב ויבש, הנה הצדיקים הנה הם מרטיבים ומלחלחים ומביאי' שפע לעולם, וזה ע"י הספיחים הזרועים שם, וכמ"ש בזוה' פ' תרומה על פ' אור זרוע לצדיק. סוף ע' רצ"ג ורצ"ד ע"ש. ואפשר ג"כ שזהו משז"ל נאוו לחייך, אלו משה ואהרן. וזה כי ידוע כי נשמת מרע"ה והארתו נשפעת בת"ח, והנה פי' מהר"א אזולאי בס' חסד לאברהם עין הנז', נהר ל"ז ז"ל, אמנם השפע והאור הזה הנמשך ממרע"ה אינו בירח וכוכבים, שממש הירח מאיר מהשמש וכן הכוכבים, אמנם ע"י אמצעיים רבים, והוא כדמיון האילן היונק ליחות ע"י השרשים. והיינו שמרע"ה מאיר בדור המדבר, ודור המדבר שופע מהאור ההוא בבניהם, והבנים בבנים, וכן דור אחר דור עד הגיע האור אל הנמצאים בחיים עתה עכ"ל. והנה שמרע"ה מאיר ומלחלח, ועי"ז הת"ח עושים פרי ומוציאי' אור התורה לחוץ, א"כ אעפ"י כי ידו פרש צר, כמ"ש ונהר יחרב ויבש, ופרח לבנון אמלל ויבש כאשר נכנסו אויבים למקדש, הנה ע"י מרע"ה המתלבש השפעתו והארתו בת"ח, הנה עי"ז נאוו לחייך, שהם מלחלחים ומרטיבים זרועיה של תורה בתורים, ב' תורות שאינם משלימות, זה מלחים מקצת הלכה, וזה מלחים מקצת הלכה, ועי"ז יוצא הדין לאמתו. ונדבקים יחד דמיון שני לוחות הנדבקי' זה בזה. וזהו נאוו לחייך בתורים, וגם צוארך בחרוזים, שהם חורזי' ומדביקים ד"ת זה בזה, וממילא רווחא שמעתתא. א"נ ידו פרש צר וכו'. בכאן נרמז מ"ש בזוה' על פ' כי נגע בכף ירך יעקב. ויהיה פי' הכתוב 'ידו', פי' היד המיוחדת לו, יד שמאל, הידים ידי עשו, והשר שלו כמ"ש למעלה, פרש צר על כל מחמדיה, ונגע בהוד שהוא על היסוד שבו המחמדים כמ"ש, ועי"ז כי ראתה גוים באה מקדשה, כמ"ש בזוה' פ' וישלח. מיד תשש חיליה דיעקב, וביומי שתא אשתכח ט' באב, דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב מקדשא עכ"ל. וגם ע"ז נאמ' נאוו לחייך בתורים, כי ע"י עסק התורה, אומ' הכתוב תודיעני אורח חיים, שהיא עסק התורה, ועי"ז שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. וזהו נאוו לחייך בתורים, תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וידוע כי תורה שבכתב הוא בז"א, ותורה שבע"פ הוא בנוק'. גם ידוע כי איהו בנצח ואיהי בהוד, וע"י עסק התורה שבכתב ושבע"פ, מתתקנים נצח והוד, ובפרט ע"י תנוקות של בית רבן אשר יש להם כח להמשיך מנה"י דאי'. וגם ע"י רבן אם יזכה שהוא ביסוד דאבא, וכן של כל האצילות כמבואר בדברי האר"י זלה"ה בפי' הנצנים נראו בארץ. גם פי' שם כי התנוקות הנז' יש להם כח מנה"י דאי'. וגם להעלות המלכות למקום שאין הקליפות נאחזות שם, וזהו נאוו לחייך בתורים כמ"ש, וגם צוארך בחרוזים, שהם מחריזים ומעלים למקום הצואר שאין יד האומות והקליפות מגעת שם, וכפי מ"ש במד', צוארך בחרוזים, אלו הפייטנים. ונקראו חרוזים לפי שעיקר השיר והפיוט הוא כשהוא חרוז, שיש לו ג' תיבות דומות בסופי שיטות, כמבואר בדרכי השיר, אבל העיקר הוא כפי דברי הזוהר בר"מ פ' תצא ז"ל, וחתיכו לה כמה לבושין דאינון לבושי דהבא, בכמה פסקות והוו חולקין מקשין עלייהו על אילין פסקות, לתקנא לה בכמה פרוקין ולקשטא לה בכמה קשוטין לשבתות וי"ט וכו' עכ"ל. ופי' מהר"ר ברכיה זצוק"ל בס' מעבר יבק, כי כוונת הזוה' הוא על הפיוטי' דחתכין לה לכמה פסקות, שהם פסוקי' וכיוצא שבסוף כל חרוזה או בסופה וכיוצא, ואלו הם מתיקוניה לי"ט ולשבתות, שאז אומרים בהם הפיוטים. והנה זהו ג"כ מ"ש למעלה על נאוו לחייך בתורים, בתוריהם הלכות פסח בפסח וכו'. וכן צוארך בחרוזים, שהם הפיוטי' שאו' בזמנים הנז'. ונחזור לעניינינו כי ע"י הפיוטים שאומרי' הנה נתקן הפגם ההוא של ירך יעקב, וכמאמ' הכתוב נעימות בימינך נצח, ע"י הנעימות בימינך נצח, וכמו שהאריכו בזה בזוה' ומהר"א גלאנטי בפסוק צדו צעדינו ע"ש. גם לפי מ"ש בזוה' פ' וישלח בענין הנז' על וירא כי לא יכול לו ז"ל, וכד חמא דלא יכיל ליה לאורייתא, כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה, כד לא אשתכח מאן דסמיך לאורייתא, כדין לא יהא הקול קול יעקב, ויהון ידים ידי עשו עכ"ל. וזהו ידו פרש צר על כל מחמדיה. שהם אותם התומכים התורה דרחימו רבנן, והם מחזיקים ידי לומדי התורה, ושלח ידו בהם למען לא יוכלו לסייע לומדי התורה, ויצא ח"ו מחשבתו לפועל מהידים ידי עשו. ולכן מסיים בזוה' ואו', וכד חמא יעקב הכי דסליק צפרא, אתקיף יעקב ביה ואתגבר עליה, עד דאיהו בריך ליה ואודי ליה על אינון ברכאן, וא"ל לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וכו' עכ"ל. וזהו נאוו לחייך בתורים, תורה שבכתב ושבע"פ, והנה הכתוב או' הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. ואמרו במדרש, עומדי' כאריות, והן מחטפין ק"ש וממליכים להקב"ה, ונעשים כאריות, וזהו כד חמא יעקב דסליק צפרא, אתגבר עליה עד דאיהו בריך ליה ואודי ליה על ברכאן וכו'. יען בזה הפסוק ובהיותו מוסר נפשו על יחוד השם, הנה הוא מביא טובה לעולם, וכמ"ש למעלה. והבאנו דברי האר"י זלה"ה בפסוק, וזהו נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזי'. בהיותו קושר מדת לילה ביום, יוצר אור ובורא חשך. ומדת יום בלילה, גולל אור מפני חשך, ובזה ג"כ והוא נסמך בק"ש משומרי היום לשומרי הלילה, וכשהוא או' ה' אחד, נאכלים המחבלים מפניו ומלחשים אחריו בשכמל"ו.