קרן אורה/הוריות/פרק א

על ש"ס: קרן אורה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף ב עמוד א

משנה בין שעשו ועשה עמהן כו'. התוספות נסתפקו אם הב"ד חייבין כשבה או שעירה, היכא דעשו המיעוט, ומקום הספק לא הבנתי וכי בשביל שעשה יחיד עמהם הם לא יביאו ומה אלו עשו הם בעצמם ודאי חייבין להביא חטאת יחיד, וכן משמע קצת לקמן דאין ספק בזה, מדלא מוקי לקמן פלוגתא דר״מ ורבנן בהורו ועשו בהאי מלתא, וק"ל, וגם בשביל המיעוט שעשו אם הם לא עשו גם כן פ׳ שאין מביאין.
גמרא אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם, רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות. לכאורה נראה דשמואל ורב דימי בהא קמיפלגי, דלשמואל די אם ישיבו על שאלתם ששאלו חלב אם מותר או אסור, ואמרו להם מותרין אתם זה ג״כ הוראה גמורה, וכי עשו על פיהם פטורים, ורב דימי אמר דצריכים שיאמרו להם מותרים אתם לעשות, אבל באמת לא מסתבר לומר כן דודאי אם שאלו הלכה למעשה והם השיבו מותר וודאי הוראה גמורה היא לכ"ע, אלא העיקר נראה דלשמואל אפילו לא שאלו למעשה אלא סתם שאלו חלב מותר או אסור, והם השיבו דחלב מותר הוי הוראה, והעושה על פיהם פטור משום דהוי תולה בב״ד, ורב דימי אמר דאין זו גמר הוראה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות היינו שיורו להם למעשה ולא דרך הלכה דמה שנאמר דרך לימוד אין זו גמר הוראה, ולפ"ז שפיר מביא ראיה לרב דימי מהא דתנן בזקן ממרא חזר ושנה ולימד פטור, וכן מהא דתנן הורו לה ב״ד להנשא, וממתניתין דתנן הורו ב״ד לעבור דמשמע מכולן דצריך שיורו הלכה למעשה, ולא הלכה לחוד, וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג הלכה א׳ (פי"ג מהל' שגגות ה"א) שכתב וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר ולא הורו לעם ולא אמרו מותרים אתם לעשות. משמע דרב דימי לא בא למעט אלא דרך לימוד, וכהא דתנן גבי זקן ממרא, אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי קאמר שמואל לעולם אין חייבין עד שיאמרו מותרים אתם. ולדידיה אפילו דרך הלכה סגי, ואם כן פשיטא דאין חייבין באופן אחר ומאי אתי לאפוקי, ונראה דאתי לאפוקי אם לא אמרו מותר אלא אמרו פטור אפ"ה חייב העושה כיון דלא ע"פ עשה, ומצאתי זאת מבואר בירושלמי בריש מכילתין שמואל אמר והן שהוא מותר, אבל אם הורו פטור לא בדא, וראיתי במשנה למלך שנסתפק בזה בפי״ב ע"ש. ולענ"ד הדברים מפורשים הם בדברי הירושלמי דלאו הודאה היא וכנ"ל, וראיתי שם בדבריו ז"ל שהעיר ע"ז מהא דאמרינן ביומא אי נימא דמחייבי ב"ד אכזית קטן והתניא השב מידיעתו כו׳ וביאר שם ובפ"ב מהל׳ אלו דהיינו משום שתלה בב"ד אלמא דאפילו איכא איסור דחצי שיעור אסור מה"ת חשיב תולה בב"ד, ויצא לחלק דשאני דבר שפשט בכל ישראל דבזה אין צריך כל התנאים האמורים בהוראת ב"ד עיין בדבריו ז"ל שם ובפ"ב, ולא הבנתי דהא אמרינן שם ביומא דהפטור הוא משום דאינו שב מידיעתו והאי טעמא לחוד, ותולה בהוראת ב"ד טעמא לחוד כמו שיבואר אי"ה לקמן, וא"כ מנ"ל לחלק בהוראת ב״ד בין דבר שנתפשט בכל ישראל או לא. ומהא דתנן ביבמות הלכה וקלקלה חייבת משמע לכאורה דאין לחלק דהא התם הוראה שנתפשטה בכל ישראל היא, ואפ"ה בעינן שיורו לעשות דוקא, אלא ע"כ ביומא עיקר הטעם הוא משום דאינו שב מידיעתו הוא, וכ"ת דהא מוכח לקמן אליבא דרבי יוחנן דזה לא חשיב לא שב מידיעתו, וע"כ צריך לחלק גם כן כנ"ל בין דבר שנתפשט בכל ישראל אי לא, וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל שם בפ"ב, י"ל דלענין שב מידיעתו שפיר יש לחלק דבדבר שנתפשט בכל ישראל ודאי אינו שב מידיעתו, אבל לענין הוראת ב"ד מנ"ל לחלק ולומר דבדבר שנתפשט בכל ישראל פטור אפילו לא הורו לעשות, מאיזה טעם יפטר כיון דלא תלה בב"ד ועשה שלא ברשות ,ולא עדיף מאומר מותר כמו תינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר (בימים הקדמונים לבין הנכרים) דקיי"ל דחייב, ע"כ נ' דהא דיומא שאני דאפי׳ יבוא ב"ד אחר וימעט בשיעורין, מ"מ אין ההוראה ראשונה הוראה בטעות דבכל דור צריך לילך אחר ב"ד שבימיו, וכשאכל לא היה בו שיעור לקרבן. ומש"ה חשיב לא שב מידיעתו. אבל לענין נשואין על פי עד אחד אף על פי שהוראה פשוטה היא, אפ"ה אינו פטור אא"כ הורו לעשות, אבל לא היכא דאיכא איסורא, כמו הלכה וקלקלה דהיא חייבת, והנה ביבמות פליגי ר"א ור׳ יוחנן מאי קלקלה, ר״א אומר קלקלה בזנות, ורבי יוחנן אמר אלמנה לכה"ג אבל פנויה לא משום דאתון הוא דשויתוה פנויה, ולדעת הרמב"ם ז"ל הא איכא בפנויה ג"כ איסור תורה לאו דלא תהיה קדשה וגם עשה דכי יקח, ואפ"ה פטורה לרבי יוחנן אלמא דאפילו היכא דאיכא איסורא פטור משום דהוי תולה בב"ד, וי"ל דשאני התם כיון דהורו לעשות היינו להנשא, אם כן ממילא חשיבא הוראה גם לזנות, כיון דשוינהו פנויה בהוראתם לענין נישואין, אבל לענין נישואין של איסור לכ"ע לא חשיבא תולה בב"ד דלהנשא למותר לה שריוה ולא לאסור לה, ועדיין צ"ע דלכאורה מסוגיא זו דיבמות משמע דליכא איסורא דאורייתא בפנויה, ועיין מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה והלכה וקלקלה: