פעמי אביב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,
וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –
עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!
עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,
מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –
הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.
 
עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –
מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,
אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –
חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,
יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,
כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!
 
וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!
פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –
שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.
וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;
עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים
שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.
 
עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים
גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,
כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.
וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,
וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –
הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!
 
תר"ס.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.