קבצים מכתב יד קדשו – פנקס ירושלים תרצ"ג
פנקס ירושלים תרצ"ג
א.
[עריכה]נפשי כמהה לאור עליון, לאור אין סוף, לאור אלהים אמת, אלהי חיי. אלהים חיים, חי העולמים. והכמהון אוכל את כחי החומרי והרוחני, כי אין לי כשרון ולא הכנה ראויה איך לספק את המילוי של הכמהון הגדול הזה. והנני מלא התנפלות לפני מלך עולמים, הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון, השביע נא רצוני והשביעני באור יפעתך, ומלא את צמאוני לאורך, האר פניך ונושעה.
ב.
[עריכה]מי זה יעצר בעדי, מדוע לא אגלה על הכתב את כל שרעפי, את כל הגיגי נפשי היותר טמירים. מי הוא המעכב, מי הוא האוסר את הרעיון בתוך קליפתו ואינו מניחו לצאת לאויר העולם, מי הוא המחנק את היפעות של חיי הנפש ואינו מניחם להתגלות בכל פאר שלל צבעי אורותיהם. כחותי הרוחניים בקרבי שואגים מרוב יגונם. הם מרגישים את עצמם כאסירים יושבי כלא, ואסירי עוני אלה הם קובלים כי לא בצדק ולא במשפט הם אסורים. הדין עמם, והיושר והצדק הוא על צדם. הם אומרים להתפרץ בכח, להפיל קירות בית שבים, לצאת לחירות עולם, לרון ברום קול את רנתם הגדולה, הקדושה, העליזה, מלאה עזיז החיים, חיי הקודש והטוהר, חיי התפארת, חיי צהלת כל עולמים, חיי גאון ד' אשר בו יתענגו ברב טוב. הוי, מתי, מתי תבא גאולתם. מתי, מתי אהיה מדבר וכותב את כל אשר ירחש לבי, אדברה וירוח לי, תהלת ד' ידבר פי, והפה ידבר כל אשר הלב הוגה, והעט יפרש את כל הגנוז במעמק הרעיון, ומאפלה יצא אור, אור, אור, אור. ד' אורי וישעי ממי אירא. ד' אור לי.
ג.
[עריכה]שני דרכים ישנם לבא לידי טהרה. דרך אחד הוא לדקדק בפרטי המדות, לישרם, לכוננם באופן שיהיו מטוהרים, ומהשפעתם נעשו החיים בכלל טהורים. והדרך השני הוא להסתכל בהסתכלות שכלית, ולהעלות את הנשמה למעלה עליונה באור ד', ועל ידי זה ממילא המדות מתעלות בצורה כללית, מפני שמקורן נעשה מבורך ומתוך המקור של גידולן הרי הן מתברכות מאיליהן. ואף על פי שאין אפשרות להפטר בשום אופן מהשגחה מדוייקת על פרטי המדות גם בהיות ההשפעה של ההתעלות הרוחנית באה משטפה העליון המלא אור השכל, אבל אז הענין הזה הוא רק באופן נטפל, בתור סעד ועזר, אבל עיקר הכח של הטהרה בא מתוך ההופעה השכלית, שהאדם בכל מהותו מתעלה על ידה.
ד.
[עריכה]כל אדם יש לו המסלול שלו שעל ידו הוא בא לאשרו, לתכלית הוייתו, שבו הוא מתדבק ליוצרו, ולא יוכל לבא למגמת חפצו במסלול אחר, אף על פי שהוא מסלול ישר בעד אחרים. על כן צריך כל אחד להיות מוקיר מאד את מסלולו המיוחד. וזה הדבר נוהג באיש פרטי, וקל וחומר בכללות עם, שכפי ההתעלות וההתרבות של הכלל לעומת הפרט, ככה תתגדל החובה והדיוק הנמרץ לשמור את המסלול המיוחד שעל ידו הכלל כולו מוצא בו אושר רב.
ה.
[עריכה]כל הגה וכל ניב אשר יעלה בנפש ויפול ברעיון, והוא מלא לשד קודש, מוכרח הוא להתקבל ברצון, להעבד בשכל, להשתרש במעשה, ולהאחז בתור קנין בחיים, וגם להכתב על הספר להיות למשמרת קודש לעולמים. אשרי אנוש יעשה זאת.
ו.
[עריכה]עומק הרום ועומק התחתית, זה בזה הם אחוזים. כל נקודה מרומית שהיא חסרה לנו הננו טועים ותועים על ידה במהלכים של עומק התחתית של החיים ושל העולם, וכל נקודה תחתיתית שהיא מתבררת לנו הרי אנחנו מתכשרים על ידה להיות מופעים מאור הבהיר של עומק הרום. על כן טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך.
ז.
[עריכה]מגמתנו היא תמיד מכוונת לא רק להגאל מתוך מצרים, לא אך להתרפאות ממכות ולהנצל ממדוים, לא רק לצאת ממסגרות העוני וממחשכי העורון. לא השקיקה השלילית לבדה. היא מדכאה את הנפש ואינה נותנת סיפוק לחיים. לא בשביל כך יצרנו יוצר כל, הטוב והמטיב, אב הרחום, מקור כל החסד, כל האהבה וכל הרחמים. רק הננו שואפים להיות מלאים גדלות, עושר גדול בנשמה, חיים רעננים מלאים זהרה בכל פינות שאנו פונים, עדן ועונג אין קץ בכל נשימה שאנו נושמים, עדנת אין די ממקור חיי כל העולמים. אליך, רק אליך ד', רק לגדלך אדרש אוחיל ואצפה. ולארץ ישראל הננו באים, ולגאולה אנו מיחלים, ולפדות נשמה אנו עורגים, לא להנצל מכבלי הגלות, ולא להמלט מכיעורי מכאוביה המנבלים, לא, ליותר מזה באין ערוך, לשם החשפת האורה כולה, לשם הזרמת זרמי חיי עד ממקור קודש הקדשים, ממקור ישראל, ממקור נשמתו העליונה, ממקור אהבת עונג צור עולמים אשר מאיר הוא לנו בקרני הוד ארץ חמדה, ארץ הקודש, ארץ החיים וארץ האורה. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל אל חי. אשרינו, ברוכים אנו ומאושרים אושר עולמים וגאון נצח נצחים. אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'. אשריך ישראל, אשריך, אשריך.
ח.
[עריכה]כל מחשבה יש בה הרבה שכבות ושדרות זו למעלה מזו. רק שדרה אחת מתגלה היא בקליטת ההכרה ועל ידה אנו יודעים מה שאנו חושבים, אבל הרבה שדרות הן טמונות באותה המחשבה עצמה, מתחת לכח ההכרה, וכל עצמותינו היא חדורה בהן, והיא נפעלת על ידן ופועלת בהן. כל מה שנתקרב יותר אל האור השכלי, אל טהרתה של הנשמה, יתגלו לפנינו מכל מחשבה הרבה שדרות יותר עליונות ויותר טמירות, יותר גדולות בערכן ויותר נכבדות בהשפעתן. אשרי הולך בדרך תמים, המקדש ארחותיו ומישר את מהלך חייו המעשיים והרוחניים, כי הוא מתעלה למדרגה זו שכל מחשבה אשר יתפוש אותה, תגלה לו בשפעת העושר של שדרותיה הרבות, ויאירו על ידה כל בתי נפשו באור יקרות, וסוד ד' ליראיו.
ט.
[עריכה]התשוקה העליונה לחזות בנועם ד', בהופעות נשמות חדשות אשר יאירו באור המופלא, עד שהתוכן של כל הנשמות היותר עליונות של עכשיו רק כנפש הבהמה יחשבו לעומת אותו אור החכמה, אותו עז החיים בבהירות קדשן, לגבי אותן הנשמות החדשות אשר תופענה בתיקון העולם – היא מאמצת בנו את כח הצפייה להתגבר על כל המכשולים. עין לא ראתה אלהים זולתיך, יעשה למחכה לו.
י.
[עריכה]ההבדלה שבין קודש לקודש היא הרבה יותר עמוקה, יותר גדולה ויותר נפלאה, מההבדלה שבין קודש לחול. הנושא של החול איננו כדאי כלל לקבל אל תוכו את אותו הגודל של ההבדלה התהומית שהקודש יכול לקבלו. חלוקי המדרגות של ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, המבדילה בכל כך דקות בין שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, הם החילוקים היותר עצומים, מה שאין הפה יכול לדבר ולא הלב יכול לחשוב. ודוקא כשהכל יבוא לתיקונו, והכל יתברר במילואו וטובו, ולא יהיה בעולם רק טוב ועדנת ד', אז יבורר הדבר כי אך פרי לצדיק, ויתיצבו הגבולות של החופות אשר כל אחת מהנה היא מלאה כבוד אין קץ, ודוקא אז כל אחד נכוה מחופתו של חבירו. קנאת ד' צבאות תעשה זאת.
יא.
[עריכה]תיכף כשאנו נגשים למחשבות קדושות ונעלות, בין מצד הרגש הנפשי המעורר אותנו להתרומם אל מרום הקדושה והאידיאליות, בין מצד ההכרה השכלית המופיעה בנו להאיר לנו את אופק החיים, בין מצד ההארה החיונית הספוגה בכל מהותנו המתנשאת בקרבנו לעתים לשיגוב עליון, מיד אנו צריכים להכיר את עצמנו שרויים בחופש מלא, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וחידורה של אור התורה בקרבנו זהו התמצית העליון המתקבץ מכל עסק התורה שלנו ושל הכלל כולו. על כן לא יוכל אז שום ענן חושך להיות מאפיל עלינו את דרך הנהרה, לא שום דאגה מדאגות העולם והחיים, ולא שום דאגה מכל ענין רוחני פרטי או כללי, כי הרי אור גאולה בא לנו, אורו של משיח, אור אל עליון, אור מקור הטוב, מקור האהבה והשמחה, העונג והעדן. נתגלתה אז בקרבנו הנתיבה, נתיבת האמת, נתיבת החיים העליונים אשר עליהם תערוג נפש כל חי.
יב.
[עריכה]אם חובות רבים באים ומצטברים בקרבנו, אם נשמתנו דורשת מאתנו המון מעשים טובים, גלי גלים של למודים שונים, נהרות איתנים של דרישות להגשמת הטוב סוערים בקרבנו וידינו קצרות, וכל חלק דורש מאתנו את השלמתו ואין אנו יודעים איך לפנות, באיזה דבר נעסוק, מאיזה דבר נתחיל, מה נאחז ומה נעזוב, ונפשנו סוערת נודדת מסעיף לסעיף באפס מרגע, אז הננו נסים להחסות בצל הרצון העליון על כל, בצל שדי, בחביון העז האלהי, ששם קולי קולות יהמיו בכל ההתאמה, ורצוני רצונות יזרמו בלא עיבוט ובלא התעכבות. לא יצר מהלך אחד על חבירו, כי גדול המרחב שאין לו סוף, וכל המהלכים כולם מופיעים אור חיים וישע. שתי בד' אלהים מחסי, לספר כל מלאכותיך.
יג.
[עריכה]כשם שהמחשבה המצטרפת לכתיבת ספר, תפילין ומזוזה, מאירה את אור ד' בנפש המקיים את המצות הללו בצורת קדושת אותיות וקליטה שכלית עליונה, כן המחשבה של שמירת המצה, וביחוד מצת המצוה, מופיעה אור קודש חיוני בצורה של הויה חיותית, המקלטת אור אלהי, וקדושת טבע אמונה טהורה ההולכת בדרך ישרה דרך כל מערכות הדורות, מאותו האור הגדול שהופיע באותה השעה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם.
יד.
[עריכה]ישנן מחשבות שהן מנשאות את כלל הקדושה, וישנן מחשבות שהן מבליטות את הפרטים. ולפעמים הן בטבען כמו סותרות זו את זו. כי בזמן שרק המחשבה הכללית מופיעה יש שהפרטים מתעלמים מפני שטף האורה של הכלל, ואף על פי שהנשמה מתענגת בנועם ד' והנפש מתמלאת זיו עליון, אבל הפרטים נעשים בלתי נתפסים. ובעת אשר מחשבת הפרטים מתגברת, אז הכללים מתרחקים, ואין המאור העליון של הנשמה מתגלה בבהירות זהרו. ובשביל כך צריך האדם תמיד למצא מסילה בין אלה שתי התביעות העליונות, ששתיהן מוכרחות להופיע באור קדושה על נשמת האדם, כדי שתהיה תכונתה שלמה באור הכלליות ובאור הפרטיות, ויחדו יהיו תמים.
טו.
[עריכה]אם מצד הנשמה ישנה כבר ההכנה לשמחה בד', ולהתענג על נועם אהבתו ואור השגתו העליונה, רק שהחלישות או עכירות הגופנית היא מעכבת מהתגלות האורה בבליטה מוכרת, אז העצם כבר מוכן, והמקרה הוא החוצץ. צריכים לדעת שהערך העצמי הוא העיקר, ולהיות בטוח שאור ד' מאיר כבר בנשמה, אף על פי שהוא לכאורה נעלם, כי רק פומא הוא דכייב ליה.
טז.
[עריכה]ישנם צדיקים חכמים כאלה, שמוחם ולבם וכל חיותם הוא מלא תמיד מחשבות ורצונות באלהות, ובשביל כך אינם יכולים להכניס שום דבר מוגבל לתוך נפשם, ולא לקבע להם למודים קצובים, וההתייחדות במעשים מוגבלים אפילו היותר קדושים קשה להם, מפני הקצב שבדברים שהם בטבעם בעלי גבול. רק מגודל אהבת השם יתברך ויראתו מתבטלים אצלם העיכובים הללו, כדי להוציא מן הכח אל הפועל את העבודות המוגבלות שעל פי התורה. ואותו השטף הרוחני העודף, המעכב את ההגבלות, הוא נעשה כמו יבשת, והם עוברים בו כמו עוברי הים ממש, ורואים מתוכו את גאות ד' של גילוי שכינה. זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו.
יז.
[עריכה]יש שמפני השטפים הגדולים שהנפש שוטפת ממקור עצמותה אורים רבים וגדולים שאין להם קץ, אי אפשר כלל להסתכל במה שמחוץ לנפש. ובראשית המצב יהיה נדמה כאילו מסתגרים באיזה סוגר ומאסר המונע את ההסתכלות מכל המרחב ההויתי, אבל כאשר יכונן הלב על מעמדו הפנימי, ימצא שכל המרחבים שהנפש כל כך שוקקת אליהם, הנם באמת נמצאים בקרבה פנימה.
יח.
[עריכה]לפניך שיחי אשפוך, רבון כל העולמים. לא תעכבני גדולתך לגשת אליך, כי הלא הגדולה היא הענוה, ואין סוף להנה כמו לכל מדותיך. ידיעתי בשפלותי ואפסותי, גם כן לא ימנעו בעדי את העז לקרבה אליך, אור החיים ומקור הטוב, כי אין קץ לגודל אשר ירחש לבבי אלי באשר אני אחד מיצוריך. ואם כי יש בבריאותיך כאלה שאני מביט עליהם מגבוה והם נקלים בעיני, הלא רק סכלותי גורמת לכך. ואתה, מקור החכמה, הלא תדע גדולתך לבדך, ובכח הגודל הזה הלא נערכים הם באמת כל ברואיך, כאשר הם מעשיך, אל גדול ונורא. וגם אני די לי הגודל להחשב אחד ממעשי ידיך, שהוא מכסה על כל מגרעותי. והנני בחרדת קודש נגש אליך מלכי, הושיעני, מכל פשעי הצילני ומכל אויבי פדני, הושיעה נא, הושיעה נא, אב רחום וחנון על כל המעשים. לד' הישועה, על עמך ברכתך סלה.
יט.
[עריכה]כשמרגישים את אחדות הכלל בקדושה, מעלים בזה את כל המחשבות החומריות שהן צבורות בתוך הארג של הרעיון הצבורי, בין ביחש להלאומיות הפרטית של האומה, בין ביחש לכל האנושיות ולכל הבריות כולן. ולפי טהרתה וקדושתה של מחשבה זו בקדושתה בלב בחירי הדור, הרי המחשבה הכוללת וכל סעיפיה מתעלים ומתקדשים, ומקדשים ומעדנים עמן את נושאיהן ואת כל המטפלים בהגשמתן.
כ.
[עריכה]יסוד היראה מכל חטא הוא סילוק הדעת, שהחטא גורם בהכרח הרחקת האור האלהי מנשמת האדם, ולפי זה מכל העולם לפי הערך, שהוא דבר מכאיב יותר מכל מיני ההשחתות שיכולות להמצא בעולם, כי מניעת הטוב הגמור הוא הרע היותר נורא, וטוב חסדך מחיים. וצריך לדעת שכל השלשלת של החיים על פי הוצאתם אל הפועל במעשים ברגשות ובמחשבות, היא מעבירה אלינו את האור האלהי, מקור החיים ומקור כל העדן ורוממות כל אושר עליון. וכפי מה שיחסרו חוליות בתוך הרתוק של השלשלת הקדושה הזאת, ככה ימנע אותו אור חיי החיים מהופיע. על כן תמיד יהיו עינינו ולבנו נטויות למלאות את הטבעות של שלשלת החיים, ולהשמר מכל דבר המפריד את הרתוק הקדוש, כדי שאור הדעת האלהי יהיה תמיד שופע ומאיר עלינו בכל שפעת אורותיו כלולי החמדה, מרווי העדנים הצחים. דודי צח ואדום. ומזה באה שימת הלב העמוקה, לא רק על הזהירות מכל חטא ועון, מכל פגם וחסרון, אלא גם על הזריזות במצות, במעשים טובים, במדות טובות בפועל ובמעשה, בקנין וברגש, כי רק מכל אלה תבא שלשלת הקדש לידי שכלולה. ואור אלהים נעים בנעימות קודש, צח ומצוחצח, יופיע עלינו ועל כל מעשיו לנצח. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לד'. אשרי איש ירא ד', במצותיו חפץ מאד. והאור העליון האלהי, הוא עצמיות המצות, פנימיות חילם ונועם לשדם. עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו.
כא.
[עריכה]בדיעות גם כן שולט החק של העדר קודם להויה. וכשאנו רואים רוחות בני אדם תוססות, ודיעות מוחזקות וחסינות מתרופפות, מיד אנחנו צריכים להיות צופים לחידושים ביצירת הרוח. ואין ספק שהחידושים הם למטרת הטבה, כי כח של מעשה בראשית שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, בונה עולמות ומחריבן, עד דאמר על עולם מתאים למטרת הטוב הקיים דין הניין לי, ככה הולכת היא התכונה היצירתית. גם בהמשך הזמנים והדורות, בזמן שנצטברו הרבה סיגים במערכה של ספירה רוחנית, אפילו כשתהיה קדושה ורוממה, מוכרח רעם של שבירות להיות הולך ומתפרץ. וזה הוא אות מבשר לידת רוח חדש, שיקים בנינים חדשים הרבה יותר משוכללים מאלה שכבר קדמו.
על כן אל יפול רוחנו בעת אשר נחזה משברים ופרצות בהליכות הרוח המהרס הרבה מן הטוב הקיים, כי לא תוכן של חורבן מבשר הוא המשבר, רק תוכן של חידוש צורה ובשורה של שכלול חדש, אשר בהגמרו יהיה כחו אמיץ לסלק את כל הסיגים ולהוציא לצורף כלי, כולו טהור. והיה סחרה ואתננה קודש לד', כי ליושבים לפני ד' יהיה סחרה לאכל לשבעה, ולמכסה עתיק.
כב.
[עריכה]הישיבות יש להן בודאי תפקיד גדול בתקומתה של היהדות. כל זמן שקול התורה נשמע בישיבות בישראל, לא יוכל כל צר ואויב לומר שרוח האומה נבקה חס ושלום.
אמנם חובת השעה היא להגדיל את הכח היוצר בהישיבות. עומדים אנו בתקופת זמן כזאת שכל כשרון הוא נתבע להיות מתגלה ומתגשם גם בחיים המעשיים. גם בין המלומדים שבאומות העולם היו זמנים שלמדו חכמתם בעל פה, ולא הרבה דאגו לשום את דבריהם בספרים כתובים, וקל וחומר בישראל שכתיבת תורה שבעל פה היה דבר האסור. והנה נתחדשו הזמנים, והכל כעת עומד הוא על הכתב ועל הדפוס, בתי המדרש המיוחדים למדעים נותנים הם בזמן הזה מזמן לזמן את עבודותיהם בצורה כתובה ונדפסת, והכרח הוא שלא יגרע חלק התורה ההולכת ומתרחבת בין כותלי הישיבות, והכתב והדפוס מוכרח הוא לקבוע לו גם בהן את מקומו הראוי. אמנם ישנם ספרים ההולכים ומתחברים, נכתבים ונדפסים מיחידים, אבל עדיין לא באו הדברים לידי מעמד קבוע, שהישיבות בתור בתי מדרשי התורה שהן תהיינה יוצרות כותבות ומדפיסות לפרסם ברבים את תוצרותיהן. ואם נעשו בזה גם כן אולי איזה נסיונות, הנם בצורה מקרית, ולא בתור התגלות שיטה קבועה בחיי התורה וקיבוציה בימינו. והנה עמד על השאלה הזאת אחד מגדולי הנדיבים, תומכי התורה שבישראל, הוא רבי ישראל אהרן הרי פישל מנוייארק, הנודע בנדבותיו הגדולות בכלל, ובמה שנוגע לחזוק התורה בפרט. וזה מקרוב החליט ליסד יסוד מוסד בירושלים בשם "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד", שתהיה ישיבה מיוחדת, מבחירי בעלי הכשרון שבצעירי בני הישיבות, אלה היוצרים בעלי החידוש, הישרים, שהם יהוו את הישיבה בכיוון מיוחד, לאצור את חידושיהם אשר יוציאו בכשרונם ועמלם על שדי התורה, ובמשך הזמן יהיו החדושים היותר מצורפים מהם גם כן נדפסים ומתפרסמים בישראל מהקרן המיוחד להמוסד של הנדיב הזה. והנה אם לא היה בא נדיבנו רק כדי לחדש את החידוש הזה בלבד, לפאר כבודה של תורה על ידי נתינת מקום קבוע להפריית המחשבה התורנית ולאצרה בתור נכסי צאן ברזל בספרות קדשנו, די לו ברכה מאת ד', ותהילת כל ישרי לב בישראל ובאדם הישרים בלבותם.
אבל רוח הנדיבות אשר בלב הנדיב הנעלה הזה היא מצורפת עם הדאגה לרוממות קרן התורה לא רק בצורה של נתינת מקום לפרי רוח התורה הבאים לשעשע את קהל הקוראים בשעשועים דאורייתא בציצים ופרחים בלבד, אלא עוד ליותר מזה כונן את מבטו במוסדו המצויין והמיוחד במינו, והוא להביא על ידי הכח היצירתי אשר יגדל במוסד הנשגב הזה, לא רק כבוד, כי אם גם וביחוד תועלת מעשית וברכה רבה למערכת התורה בפינתה העיקרית, שהיא ההלכה למעשה וכל ענפיה, מיסוד התלמודים הבבלי והירושלמי, התוספתא ומדרשי ההלכה, ושיטות הראשונים וגדולי האחרונים המקושרים עמם, עד מסקנת הפוסקים מדורות הראשונים עד דורותינו. ויחד עם זה יכנסו בכלל העבודה הספרותית התלמודית של מכון זה גם יתר המקצועות אשר לתורה וחכמת ישראל, אשר יתיחדו בהם בחירי בני התורה הצעירים, כל אחד במקצועו, על פי התכנית המפורטה שכבר הוכנו יסודותיה מראש, שפרטי הדברים יתבארו בהתכנית אשר לנשיא הישיבה. והקרן של הישיבה נועדה גם לדאוג ליצירות הגדולות והכלליות אשר יוצרו על פי תכניתה, שיצאו לאור אחרי ביקור מדוייק של ועד המועצה אשר תתכונן מגדולי הדור יחד עם הועד אשר להנהלת המכון הנעלה הזה.
מצה זו - כג.
[עריכה]מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם. (הגדה)
"נצח ישראל לא ישקר", האמת הוא הנצח. אין תמורה באמת, ואין עבר בנצח. לעד ולעולם קיים הוא אות הנצח. ועם עולם אשר נטעו יוצרו כולו זרע אמת, הנצח הוא גורלו, וגם עברו קיים הוא לנצח.
מגרגרי אבקי הזנה, מקמח או סולת, בהתאחדם על ידי זילוף המים לתוכם, יבא הבצק, זה החומר אשר יובא באש והיה ללחם, היסוד המזין, הממשיך את חיי האדם בצורתו המפותחה. ככה היה מצב ישראל בהיותו בלוע בעבדות מצרים, באין תורה, באפס נשמת חיים שיש בה לשד לאחד על ידו את גרגרי הנפשות המפורדות, להעשות כולו מוצק אחד, בעל כח לתן חיים ותקומה לגוי עומד לנס עמים, העתיד לא רק להחיות את עצמו לעולמים, אלא גם לתן חיי עולם לכל האנושיות כולה במשך הדורות ושטפם, מהחל עד כלה באחרית הימים.
וכח חיים אדירים זה, הוצק ביסודו באותה השעה הנצחית הגדולה, בשעה שנגלה על אבותינו מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. שטף החיים העליונים ממי הבריכה העליונה, שהופיע מגילוי שכינה אשר אין האנושיות כולה יודעת להמשיל לו דוגמא, אִחֵד בפעם אחת את הגרגרים הגוייתיים והנפשיים והפכם למוצק גבוש אחד, לעשות ממנו את העם היחידי שהוא מקור מחית העולם לעדי עד.
ובצקם של אבותינו לא יכול היה להשתנות מצביונו, כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. והגאולה בלבת אישה העמידה את בצקת העם בצביונו הנצחי, ורוממתו מעל לכל שינויים ותמורות. הננו שומרים את חוקת החג הקדוש, חג המצות, לדורותינו, ורשמי הגאולה של שעת הנצח חוזרים ומופיעים עלינו בכל זהרם בליל התקדש חג, וממשיכים הם את זיום בכל משך ימי החג הגדול והקדוש, חג חירות עולמים אשר לעם עולמים.
וידעו כל אלה אשר לבבם אטומה, וישמעו נא כל אלה אשר אזנם ערלה, כי משמרת המצות יונקת היא את חילה לדורות מאותה המשמרת הנצחית של שעת הנצח של הופעת הגאולה אשר לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ובכח זה גם בצקם של בנינו לא יחמיץ לעולמים. שוא לכם טחי תפל, המתאמצים להחמיץ נפשות שנלושו באותו הבצק הנצחי אשר לא הספיק להחמיץ. כל תרבות האדם, לחם החול, חמץ הוא. התמורות מושלות עליו, וצביונותיו משתנים הם על ידי גלגלי הזמנים. לא כן נצח ישראל אשר לא ישקר ולא ינחם, הולך הוא במסילתו הישרה על אף מנדיו, וכל מטילי ארס השאור בעיסתו הצחה, המצה הנצחית, אשר לא הספיקה, ולעולם לא תספיק להחמיץ.
זכרו זאת דור בנינו בגולה וקל וחומר בארץ, בכל הזמנים והעתים וקל וחומר בעת הרת עולם זו, בשעה שהֵדם של צלצלי הנצח הבאים מקול גאולת העולמים, באים עלינו מתוך שטף של יסורים ומכאובים נוראים. זכרו והתאוששו, שמרו ושמרתם את המצות, שמרו משמרת ליל שמורים, ודעו כי גם אם תעלה על לבכם מחשבת תפל לשנות את בצקם של אבותינו, שהיא בצקם של בנינו ובני בנינו לעד, לא יועילו כל מעשיכם, כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ולעד לא תתחמץ עיסתנו הכללית, אך תעמוד ברוחה ובטעמה מלאה רעננות וחיים, וכיום צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. גדלו נא אור נשמתכם העזיזה, הכינו לב לקבל את הרושם האדיר של מצה זו שאנו אוכלים על שום מה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם.
בין עבדות לחירות - כד.
[עריכה]כשאנו מונים את ההבדלות המפורשות, המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, אנו דנים מהם גם על כללות ההבדלות שאנו חייבים להבדיל גם בדברים שאינם מפורשים, ונלמוד סתום מן המפורש. אחד הדברים הראויים להיות נחשבים בסוגי ההבדלות, הוא תוכן ההבדלה שבין עבדות לחירות. לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והקיפו, עד כדי להכיר איך להפטר מכבליו ולעמוד על המרחב של החירות, לצאת מכלל הארור של עבד ולבא לכלל הברוך של בן חורין. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקיפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת, ולא להכשל בחירות מזויפת שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות. הדבר הזה נוהג בכל איש פרטי, באופיו המיוחד ובאורח חייו המעשיים והמחשבתיים, ונוהג באופן יותר עליון ויותר כללי באומה בכללותה.
וכשאנו בודקים את החמץ לאור הנר, אנו בודקים גם כן את חדרי הלב, לבער אחרי חומצת העבדות שנדבקה בנפשותינו, למען נוכל להכנס אל חוג האורה של חג חירותנו ברוממות נפש, נקיים מכל כתם של העבדות, בין של אותה העבדות הגלויה המשפילה את הוד הנפש ומעכירה את אצילות הרוח, ובין אותה העבדות הכמוסה, המזדייפת על ידי צבעים מזוייפים של חירות שטחי תפל מתעים על ידם את ההמון העור.
עבדים היינו לפרעה במצרים, והמרור המוזכר לעבדות על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. העבד שנפשו היא עבדותית, חייו הם שפלים, אבל אינם מרים. לא תוכל הנפש העבדותית להרגיש את היסורים שבשפלות שבעבדות, כי השפלות הזאת הלא מתאימה היא לתכונתו ואפיו, ויוכל להיות לפעמים גם כן מלא רצון ממנה, ולקרא בשביל כך לא אצא חפשי.
אנו אמנם גם בעבדותינו היינו עבדים משועבדים בלחץ תחת ידי מענים, אבל הזוהר של החירות, האצילות אשר מצד גזענו הקדוש, ממורשת אבות נשיאי אלקים בקרב העמים, לא היה יכול להיות כבוי כולו בקרבנו, על כן היו חיי העבדות חיים מרים לנו. ובכח ירושת קודש זאת הננו מוכנים גם עתה להבחין בין עבדות לחירות, בין מה שהוא מתאים לרוחנו בעצם טהרו, ובין מה שהוא חודר אל חיינו מתוך התמדת השיעבודים והגלויות.
ומתוך רוח החירות ההולכת ונוצרת בקרבנו על אדמת הקודש, במקום אשר יש לנו הצדק המלא לחוש בקרבנו את גדולת החירות בטבעיותה העדינה, נקח לנו אומץ להחיות את כל כחותינו, לכל שדרותינו. ובחג הקדוש הזה, זמן חירותנו, יופיעו עלינו נהורות החירות בעצם טהרתם, להבדיל בין עבדות לחירות, ובין חירות טהורה שהיא חירות של אמת ובין חירות מזוייפת שחותם העבדות חרות עליה בעומק מהותה. והקול היוצא ממעמקי הלב מתוך חדות נפש וכמיהת רוח גם יחד מתוך כל בית ישראל בליל הסדר המרומם, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין, שהוא נשמע כעת גם אצלינו היושבים על אדמת האומה, קול גדול זה יעורר את הקול הכללי של כל האומה כולה לכל תפוצותיה, להשיב מתוך מעמקי נפש, השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, במהרה בימינו אמן.
כה.
[עריכה]כשמתקרבים אל הדבקות האלהית, מיד מתפשט רוח השמחה בנשמה, שזהו אור רוח הקודש המעודד את החיים. אבל יחד עם זה מתגנב רוח של דכאות, שנוטה לעצבון, שזה בא מכח צחצוחי הטומאה שגם ברוח הקודש שלנו הנם מתדבקים, עד שאנחנו מתעלים להטהר מהם. אמנם שורש הדברים בא מפני שהיראה האמיתית, שהיא באמת אחת עם האהבה והדבקות האלהית, היא אינה יכולה להתקרב לנו כי אם על ידי הלבוש של הזעזוע, ואפילו במתן תורה נאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. הזעזוע אינו היראה בעצם, אלא לבוש ערפלי המלביש את היראה מצד החסרון של ההגבלה שלנו. אין אנו מוכשרים אמנם לקבל את עושר היראה בלא הלבוש של הזעזוע. ומצד היראה בעצם, אין שום ניצוץ של טומאה יכול להתדבק בה, ויראת ד' טהורה היא, אבל מצד הזעזוע שהוא הלבוש המוכרח של היראה, באים נצוצי טומאה להתדבק, והם גורמים את הדכאון בתוך השמחה הקדושה של יראת ד' הטהורה, שעליה מעיד בתנא דבי אליהו שיראתי היא מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. רק לעתיד לבא, כאשר יתעלו הנשמות והעולמות כולן, תתקיים ההבטחה של והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים, שפירשו בתורת כהנים אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים. הרי היראה היא מתנה ואושר נצחי, והזעזוע הוא רק לבוש מוכרח, שעתיד הוא להסתלק לעתיד לבא בעת אשר יתקיים האושר של ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך. אמנם גם בזמן הזה כל ההתעלות תלויה היא בהידיעה הברורה המבדילה בין היראה הגרעינית, ובין הזעזוע הקליפתית שהיא בבחינת לבוש להאור של היראה. כל אלה שאינם מבחינים, לוקחים את הזעזוע במקום היראה, עד שהיראה הטהורה אינה מורגשת ומוכרה אצלם כלל, ונמצא שהם נופלים במצולת הקליפה והלבוש. אף על פי שהקליפה הזאת דקה היא מאד, יש בה לפי ערכנו קדושה רבה, אבל היא רחוקה מאושר העליון, וקל וחומר שאין באים על ידה לקדושת הקו הממשיך את אור החיים מתוך המעין הנובע של והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני. כל היסוד של עיקבתא דמשיחא וכל החוצפא שלה, היא בחינת צואת הכלבים שמעבדים על ידה את העורות לכתוב עליהם ספרי תורה תפילין ומזוזות, האמור בברייתא דפרק שירה, והיינו שמהם ניקח כחות להפריד לפחות בין היראה להזעזוע גם בזמן הזה, ולטעום את הטעם מעין עולם הבא של הטיול בגן עדן במדריגת והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני. אבל דוקא בזה תתנוצץ היראה בכל הוד גבורתה, בלא שום דכאון ועצב כלל, כי אם יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. ועל ידי זה יתעלה גם כן כל הדור דעקבתא דמשיחא, שעל ידי חוצפא דידיה מתגלגל והולך הזכות הגדול הזה, שזהו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
כו.
[עריכה]מושג הבטחון הוא מקושר עם מושג ההכרה. הידיעה בטוב הבורא, ההכרה בקשר החיים של כל העולמים וכל הפרטים שבהם והאדם עצמו עם פרטיו כולם, עם אור ד', עם שפעת החיים הנובעים ושוטפים ממקור חיי העולמים, היא המביאה לידי בטחון. והבטחון במדריגתו, עומד הוא בצורה שוה במשקלה עם ההכרה והידיעה שבנפש האדם, וכפי מדת הקישור של הידיעה ועמקה, ככה מתגדלת מדת הבטחון שלו.
ישנה אמנם מדריגה עליונה שהיא למעלה מהבטחון, מפני שהיא למעלה מכל הכרה, ומכל מקום האדם מקושר בה בכל מהות חייו העליונים. זה כבר נמצא בגבול האמונה, שהוא תוכן עליון למעלה מתוכן הבטחון, כמו שהוא למעלה מתוכן ההכרה. רזי עולם ביסודם לא נמסרו לידיעה והכרה. מעשה ד' מראש ועד סוף, אינם בגדר של ידיעה, ועל כן הקשר עם ההויה בכללה, עם ההופעות המעשיות שלה שהן נובעות ממקום רזי עולם העליונים, מקושרים הם עם אמונה שהיא למעלה מן הבטחון. שכן ארץ ורעה אמונה. אמונות זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע. יש גבול לבטחון, אבל אין גבול לאמונה. הבטחון בא מאור הפנימי שהכלי מצמצמו, והאמונה – ואמונתך סביבותיך. אמנם על הבטחון נאמר בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים. יש כאן עד, ולמעלה מהעד, למעלה מהגבול, שהוא גם כן למעלה מכל מדה של גבול מוגבל, עדי עד, שם האמונה מאירה לדור ודור. רבה אמונתיך.
המכון
[עריכה]כעת, בזמן התסיסה העולמית הגדולה, בימים שהתנודדות רבה מורגשת בכל העולם בכל המצבים, במצב הלאומי, החברותי, הכלכלי והרוחני גם יחד, והסאון של החיים בהגיעו גם אל תוך מחנה ישראל הקים לנו סערות רבות עוז וגדולות ערך בכל ארצות הגולה, המשבר הכספי בא עד מחנק, ונקודת ההצלה שהתחילה לזרוח בארץ ישראל היא מוקפת כל כך הפרעות נוראיות מבפנים ומבחוץ. והנה אנשי מעשה מעברים שונים, גם בקרבנו, אוחזים בידם משוטות, מטפחים בהם על פני המים הזדונים של ים המרקחה הציבורית שלנו, מניעים הם הנה והנה את ספינתה של כנסת ישראל המתאבקת עם הגלים השובבים אשר סבוה מסביב, אבל כיוון ההגה עדיין מסופק הוא, ופרישת התרנים כלפי הרוח הסוער גם כן לא נסתדרה באופן מוסכם.
אמנם דבר אחד הוא לנו ברור, שאנו צריכים לשום אל לב על רוח החיים העקרי שבישראל שלא יפוג, לב האומה, המנצח על כח החיים שלה, שלא יחלש וימוט מרפיון כח ומחוסר מזון המתאים אליו. השרידים הנאמנים לרוח ישראל בטהרתו, הנפוצים פה ושם, חותרים לבקש דרכים איך לחזק את עמדת הרוח. הכרה חדורה ובטוחה, מוסכמת היא מכל גדולי ישראל, כי אחת היא תחבולת הקיום לנו – חזוק התורה, הגדלת תלמודה והאדרתה.
למרות כל הנצנים החדשים אשר עלו בדור, ברור הוא לנו, שכמו מאז, נטורי הקרתא ונוטרי האומה בכללה הם הסופרים והמשנים. מזה יצאה פעולה אזורת כח בארצות הגולה, וגם בארץ ישראל, לעבוד בעד חזוקם של הישיבות. והישיבות צריכות להיות ישיבות כשמן העתיק, בתים גדולים שמגדילין בהן תורה, הרבצת התורה באופן המלא להעמיד על ידו לפחות אחוזים הגונים של יהדות בריאה, רטובה מלשד החיים. ¬¬הקנקנים החדשים, פרחי הלומדים, מוכרחים להתמלא מהיין הישן אשר עליו חי ישראל מעולם, מאז עמדו רגליו על הר סיני ואמר כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. ועם כל לחץ המצב, אנו חייבים להודות ולהלל לצור ישראל המאזרנו חיל, אשר נתן כח ועצמה בידי החיל אשר נגע אלקים בלבם להעמיד לנו בגולה בכלל ובארץ ישראל בפרט ישיבות נהדרות, להחזיק בכל עז באלה העתיקות ולהוסיף עליהן חדשות, למרות כל הלחץ והדחק של המצב החומרי המעיק עליהם באופן נורא.
בארץ ישראל עומדת התנועה של החזקת הישיבות ועמדת קיום התורה כלפי שאלה כבדה, עוד מצד אחר. ימים באים ויד ד' אשר על עמו ונחלתו נטויה היא להקים לנו ניר ביהודה ולהצמיח צמח של חיים, של בנין, של עבודה, ושל חיזוק ציבורי לאומי בארץ האבות. הפעמון של עבודה, עבודה חומרית ועבודה רוחנית המשמשת בתור שירות להשאיפות של העבודה החומרית, מצלצל פה בתוקף בצורה כללית, בצורה של תביעת קיומה של האומה בארצה, ורוחות שונות הולכות ומתגברות, והתגבורת גורמת גם כן לסיבוכים. ובתוך העולם ההולך ומתהוה בארץ, הננו פוגשים עננים שלא די שהם מחשיכים את הזוהר של קרני השמש אשר התחילו לזרוח עלינו בחסד עליון בארץ ישראל, אלא שהם גם מתחככים זה בזה ומקיימים לפעמים רעמים וברקים, אשר לא תמיד אינם מסבבים לנו היזקות מרובות.
בתוך רעש הבנין, בתוך ההשתקשקות של אופני התעשיה, ובתוך התגעשות הרוחות השונים המרימים גלי אבקים שלפעמים הם מגיעים גם כן עד כסא הכבוד, ונשמת ישראל מתפלצת מרוב המהומה והשפעות הזרות העוטרות אותה כעטרת קוצים, כפולה היא אצלנו חובת העבודה להוסיף חיזוק של חיים ביסודה של תורה בצורה שיש בה משום טעם של חידוש יצירה, ועם זה הרי היא רק אותה תורה במילואה, תורת החיים לישראל, בכל העז והתעצומה של הישיבות העתיקות אשר הקימו לנו גדולי הדורות, מגיני ישראל מאז.
וכאשר היסוד של חיזוק התורה על ידי יחידי הסגולה שבאומה, אנשי ההון אשר זיק היהדות מאיר את לבבם ומחמם את רוחם המלא אהבת אומן לישראל ותורתו, זה היה תמיד כח האיתן אשר גרם לעמדת רוח ישראל בגבורתה של תורה ותמיד העמיד לנו צור ישראל נותן התורה ברוך הוא – חוץ מהכח הכללי הצפון בלב כללות ישראל, מכל המחנה הכשר והנאמן אשר גם עתה בזמן שתביעות חדשות ורוחות חדשות התחילו להיות מתנוצצות והן גורמות להעיב את אור התורה בטהרתה, נטיות הרוח לעברים שונים, בלילת החול עם הקודש, ולפעמים הדבר עולה עד לידי ביטולו של הקודש, ולפחות הפחתת צורתו וערכו, הסחת הדעה גם בהערכת תלמוד התורה מהיסוד הנצחי, שהוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, שגורמת להפנות את הלבבות גם מהחלק העוסק בלימודי התורה, מהעיקר היסודי, ולהטותם רק לצורות של ידיעות צדדיות, בקורותיות ותולדתיות וכיוצא בהן, שאמנם מביאות גם הן תועלת, אבל בזמן שהן נוחלות את המקום של יסוד התורה בעצם קדושתה ומילואה הן מנבקות את הרוח ונוטלות את זיו החיים מתוך זהרה של תורה המוכרחת תמיד להשאר ביסודה בטהרת המסורת, בדרכי ההבנה ובהעמקת השכל, לכונן את הידיעות התורניות באורח החיים הסלולה מרבותינו הראשונים וגדולי האחרונים, אלה אשר התוו לנו את המהלך אשר לנתיבות התורה בכל יפעת קדשה. והתורה שנלמדת היא באופן זה, היא היא אשר יצרה לנו את הטפוסים של תלמידי חכמים המצויינים שבישראל, זכי הנפש וטהורי הלב, אלה אשר פרשו ממחמדי התבל בשטפם וקבלו עליהם עולה של תורה, מתוך אהבה ומתוך יראה, מתוך אמונה שלמה, ומתוך יראת ד' טהורה העומדת לעד.
ואם בכלל האומה ב"ה שנשארו המון רבה שלומי אמוני ישראל, המרגישים בטהרת נפשם את ההערכה האמיתית של התורה בקדושתה, והם הם הנם המחזיקים את הישיבות וכל מוסדי התורה העומדים בצביונם המקודש, בלא נטיה לצדדי הדרכים המחודשים שבכל אופן שהם יש בהם סכנה לההפרחה האדירה של התורה וכחה בישראל. אבל מן היחידים בעלי הרכוש והעושר, מעטים מאד המה כעת, וכמעט שאין אנו מוצאים בדורינו אחד מעשירי ישראל אשר ישאהו רוחו ליחד את כח נדיבות לבבו לשם חיזוקה של תורה בטהרתה, ואשר נטה שכמו לסבול עולה של תורה ביפעת קדשה בלא שום נטיה מדרך הקודש אשר הנחילו לנו רבותינו הראשונים, אבות העולם, עמודי בית ישראל לעד.
בתור יוצא מן הכלל, שלח לנו ד' אחד מיוחד, הוא הנדיב המצויין בישראל רבי ישראל אהרן הרי פישל שליט"א מניוארק, אשר מאד הצטיין בנדיבות לבבו הרחבה, בעסקנותו הנפלאה המאוחדת עם פזרונו המופלא מהונו אשר חננו ד' להרבות צדקה וחסד בישראל, ובין מפעליו הכבירים מצטיין הוא בכחו הגדול לתמיכתה של תורה והחזקת הישיבות בכל הארצות הדרושות לעזרה בכלל, וביחוד בארצנו הקדושה.
וזה מקרוב נתן ד' רוח בלבבו ליסד יסוד תורני חשוב ונעלה פה בירושלים עיר הקדש על חשבון עצמו, הוא המוסד המפואר הנקרא בשם "מכון לדרישת התלמוד של הרי פישל בירושלים". זאת היא יצירה חדשה שיש בה התגלות אהבה עמוקה לתורה, לכבודה, להגדלתה והאדרתה, וחבה נאמנה לירושלים עיר חמדתינו לעד.
המכון הזה בתחילת יסודו ציין הנדיב את מחשבתו שיהיה לא רק מקום שיתקבצו בו תלמידי חכמים ללמוד תורה מעצמם, או על ידי מורים ראשי ישיבה ומנהלים, אלא ביחוד מקום שהלימוד הקבוע ומסודר בו יביא לידי יצירה, יצירת ספרים חדשים טובים ומועילים לרבים בכל ערכי התורה, שבכללה נכנסה גם כן אותה החלקה שקורין לה בימינו חכמת ישראל, או מדע היהדות, שהן עומדות במחיצה מחולקת מן עצמותה של תורה רק בזמן שעוסקיהם מפנים את לבם רק למטרות חילוניות. אבל בזמן שהעוסקים בהם מכוונים את לבם לשם התורה, לשם שמים, הרי כל אלה המקצעות הכלולים באלה השמות של "חכמת ישראל" או "מדע היהדות" הן הן גופי תורה, בהלכה ובהגדה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. לשם ההסתגלות להמטרה הקדושה והרוממה הזאת, של ישיבה שיש בה חידוש מפריא ויצירה מועילה, שסופה להעניק לדורות ספרים בעלי ערך בתוכניותם, באוצרות חידושם, ובתועלת אשר יביאו בחוגי התורה ודורשיה לרומם את קרנה ולהרבות את כבודה.
הכרח הוא להקדים בתחילה סדר נכון, המתקרב בכל האפשרות לדרכן של הראשונים, אבות התורה בישראל מדורות עולם.
וכאשר עם כל מה שאנו צריכים לשאוף לאסוף אל תוך אוצר למודינו את כל המקצועות שבתורה בכל מרחביה, הלכה ואגדה, בפרטיות התלמודים, הבבלי והירושלמי, התוספתא, ספרא וספרי ומכילתא, המדרשים כולם, ההלכיים והאגדיים, חיקור תורה שבכתב ותורה שבעל פה לפלגיהם הרבים, מדות שהתורה נדרשת בהן לכל הסתעפותיהן, תולדות ישראל, ידיעת ארץ ישראל לכל הרחבותיהן, למוד הפוסקים ראשונים ואחרונים, עם כל דרכי שיטותיהם הבנת המוסר וחקרי התורה, בכל האופנים הפנימיים של המקובל והמושכל, בכל הדרכים אשר נתגלו לנו מימי קדם עד דורינו, ארחות לשון הקודש והגיונה, דקדוקה, וכל הופעותיה מראש מקדם עד הזמן האחרון, הבנת סדרי הלימוד בהגיון התלמודים ובארחות הבינה שלהם על פי הדרכים השונים אשר נתגלו מימי קדם עד הדורות האחרונים, עם כל משמני לשדם וקויהם, דרכי החידוש בהלכה ובהגדה לכל זרמיהם וסגנוניהם – כל אלה הם מחוייבים להיות נצברים בסדר הגון, עד כדי להעלות על ידי האוסף העשיר הזה את צעירי הלומדים, תלמידי חכמים בעלי הכשרון ונאמני השקידה, לרומם אותם למעלות גדולי ישראל ופארי התורה. אבל היסוד העקרי, עמוד התוך שהעולם התורני עומד עליו, זהו הלימוד ההלכותי בעשרו וגדלו, משפעת הש"ס והפוסקים. והמטרה המיוחדת מוכרחת להיות אותה המביאה את הלומדים לידי בירורה של הלכה באופן של גדלות ועושר רוח. כשההון העיקרי של התורה, שהוא ארבע אמות של הלכה, הוא מסודר יפה, אפשר לסדר על ידו גם כן את כל החלקים האחרים הדרושים להשתלמותה של תורה באופן קבוע ומבוסס.
"סדר הפרנסה חצי ההוצאה" אומרים במדע הכלכלה, וסדר הלימוד כשהוא מכוון לתכליתו הוא מביא פרי ברכה, מחסך הרבה עמל, שאפשר להשתמש בכח היוצא עליו להוסיף הרבה ברכה והונה של תורה.
וכאשר המקצוע היסודי שכל מקצועות התורה האחרים הם סובבים עליו הוא סוף כל סוף למוד ההלכה בצורה של גדלות, המביא לידי הוראה ולידי מעשה.
היו ימים שגדולי הדורות מתחו קו של בקורת על סדרי הלמוד של התלמוד של גפ"ת שהיו נהוגים בהישיבות. מהתלונות נראין הדברים שהיו מי שהפריזו על המדה של "כדי לחדד את התלמידים", עד שקצת מהתלמידים לקחו להם את דרך החידוד, שהיה נחשב רק לאמצעי כדי לבא על ידו להרחבת הדעת, להתרגל לשוטט בענינים שונים ובהרכבות רבות של עיונים ושל שיטות, להחזיק מעמד בשכל שלא לאבד את המרכז בשביל השטף של הדברים המקיפים אותו, שתרגולת זו מביאה היא תועלת אחר כך, אחרי שהצעירים באים לידי בגרות והם נכנסים בעמקי הלכות כדי לבררם, שלא תכבד עליהם המשא של ענינים מסובכים, ויוכלו לברר את ההלכות המסועפות בכח הבינה וגבורת חיקור הדין. אבל מרבים נשכחה המטרה, וחשבו להם את החידוד הפלפולי שזהו עיקרה של תורה, ויצאה מזה תקלה גדולה בלימוד והוראה ובכל ההערכה של קדושת התורה והיהדות. אמת הדבר, שלמרות ירידתן של הדורות בערכי התורה והיראה, יש לחשוב שעל ידי ההשפעה של גדולי הדורות האחרונים שעמדו נגד המכשול הזה של הרחבת החידוד המסועף יותר מדאי והרחוק ממרכז האמת, בא הדבר לכלל תיקון במידה ידועה, וסדרי החידוש ואורח הפלפול שהונהג בהישיבות בזמנים האחרונים הוא כבר יותר מיושב גם אצל צעירי התלמידים, והוא יותר הגיוניני לעומת הפלפולים הרחוקים שהיו נוהגים בהם כדי לחדד את התלמידים בימים היותר קדומים.
השפיעו לזה גם כן גדולי האחרונים שהסבירו את דרכי למודם באופן מפורש, ובדרך הבנה המתקבל על הלב של הדור הצעיר. והגורם היותר גדול לאיתנה של תורה והשבת אורח הלימוד לישרו ואמתתו, היתה הופעתו של רבינו הגדול הגר"א זצ"ל, בהדרכתו את תלמידיו הגאונים, ובדרכו הסלולה בספריו אשר זכינו להם, וביחוד בביאוריו על ארבע חלקי השו"ע, ששם שם לפני כל קהל לומדי תורה ושוקדי דלתותיה את הדרך הישר והפשוט, ויחד עם זה חודר ונוקב עד התהום, של העיון ההלכותי, בלא סיבוכים ובלא מכשולות הדרכים.
אמנם אחרי כל אלה, עדיין אנו צריכים גם בדורינו עוד לעשות צעדים, להתקרב עוד יותר לדרך הסלולה והישרה, ולאחד בקרבנו את דרך ההבנה הנכונה בתלמוד ושיטותיו, לדרכי ההוראה היוצאת ומתפצלת לשיטותיה על פי הפוסקים, שכולם הולכים ויונקים מתוך המקור האחד והמיוחד – התלמודים והתוספתות, הספרא והספרי, המכילתא, ויתר מקורות הראשונים בהלכה.
דרך ההגיון בתלמוד, ושכלול בינת הלב בסברא ובציורים של הענינים בדרך ישרה, שנעבד הרבה על ידי בחירי הגאונים, ראשי הישיבות, שעליהם נאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ודאי נתן דחיפה ליושר המחשבה הלימודית והרחבתה. אבל עם כל התועלת הרבה שלו, הלא גם הוא הנהו רק כמו פרוזדור להטרקלין של ההלכה הברורה הנדרשת לדעת מה יעשה ישראל, ומטרתה של חכמת התלמוד ואגפיה סוף כל סוף היא שיהיו עניני ההלכה, שהם התוצאות של כל מה שנאצר בהמקורות על פי השיטות השונות של רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים, מתבררים יפה באופן מעשי, בצורה ישרה ופשוטה, בדרך היוצא מכל סיבוך והמוביל אל המטרה הבהירה של ידיעת חילוקי השיטות ומסקנותיהם באופן צלול, יחד עם הלימוד הקבוע של המקורות.
לשם כך נוסד במכון לדרישת התלמוד של הרי פישל בירושלים הסדר של הלימוד ההלכותי, על ידי הקיבוץ החשוב, המכיל בתוכו כעת כעשרים צעירים תלמידי חכמים, מגיל שנים שונים וממדריגות שונות, אבל רובם ככולם הנם בעלי כשרונות מצויינים, בקיאים וחריפים, בעלי שכל וסברא ישרה, בעלי חידוש והרחבה, והנם קשורים לשקידת התורה על דרך הבירור ההלכותי על פי סדר שנסדר כבר בהלכה ברורה שנסתדרה ב"ה על כל הש"ס, מברכות עד עוקצים, ובכל המסכתות של הבבלי, החל מסידור של דברי הרמב"ם השייכים לכל ההלכה הנמצאת בש"ס, עד דברי השו"ע והאחרונים. והעסק של הבירור הוא מכוון לתור אחרי הטעמים של חלוקי השיטות על פי המבוחר בדברי המפרשים והפוסקים, ולנתח כל הלכה על פי מקורותיה בדרך ישרה, המובילה לידי הבנה בהירה בהסוגיות, ולידי הכרה מאירה בכוונת הפוסקים ודרכי שיטותיהם.
מקוים אנו בעזה"י, שדרכי היצירה הישרים אשר יהיו נכללים בהמכון הקדוש הזה, יתפתחו ויתעלו על ידי עזרתם מקודש של הגאונים גדולי הדור, אשר לפניהם יובאו כל הדברים לפני הופעתם בדפוס. ועוד אנחנו מיחלים שהסידור הנכון בדרכי הלימוד היסודי של גופי הלכות בדרך המיושבת והישרה, בהיותה מקיפה את המקצעות העקריים שבתורה בהלכה, הם הם יהיו הגורמים להרגיל את המחשבה לחשוב באופן ישר ומסודר גם ביתר המקצעות שבתורה, וביחוד בחלקים הרוחניים, שהעולם המוסרי וכל היסודות של האמונות והדיעות שהן נותנות חיים לישראל לנצח נשענים עליהם. ומרוח ד' אשר על יראיו והוגי תורתו בדרך ישרה, יתעלה הרוח הכללי של עם ד' הגוי כולו, ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש. ושפעת זיו ונהורים יגיהו את המחשכים אשר בלבבות ובנשמות, ויקום לנו חיל המחזיק בעז ד', ובונה ציון בצדק, באור תורה ונר מצוה, ברב כח וחוסן קודש, ומציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים, במהרה בימינו אמן.
ולדורות ינון שם הנדיב הגדול רבי ישראל אהרן הרי פישל שליט"א, מיסד המכון הגדול הזה ומחזיקו, ומשפחתו הכבודה ושמם יהיה לברכה בישראל, על אודות פעלו הגדול אשר עשה לתן כבוד ועצמה לתורת ד' בתוככי ירושלים עיר הקודש. ואני תפילה, יוסיף השם יתברך לו שפעת עז ועצמה ועושר וכבוד לאורך ימים ושנות חיים טובים, ויראה רב נחת מכל צאצאיו היקרים, שהם נאמני רוח ונוצרי תורה ומצוה. יהי נועם ד' עליו ועל רעיתו הנדיבה, הגבירה התומכת ידיו בקודש לפעולת צדקו, ויתברכו ממקור הברכות בכל טוב סלה. כנפשם היקרה ונפש מברכם מהר הקודש מירושלים.
פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו